היסוד השבועי "האני המשותף בין הבורא לנברא"-פרשת תרומה

[four_fifth]

מהו "אני משותף", איך הוא בא לידי ביטוי ובין מי למי הוא צריך להיות קיים? הרב סיני, בספרו "התורה, האדם ומה שביניהם" פותח לנו צוהר לאחד הנושאים החשובים והמרכזיים בתיקונו הפנימי של האדם.
[/four_fifth][one_fifth_last]
[one_fifth_last]
מאת יוני כהן מתוך יסוד פרשת תרומה מספרו של הרב אדם סיני התורה, האדם ומה שביניהם
[/one_fifth_last]
[one_fifth][/one_fifth]
[three_fifth]

מהו "אני משותף"?

לכאורה מושג זה מכיל סתירה פנימית, שהרי המושג "אני" מצביע על נקודה פרטית ואישית, ואילו המילה "משותף" מצביעה על דבר הפוך בדיוק. אז מהי המשמעות של צמד המילים הללו?
ראשית נאמר שאכן המושג הזה בא להכיל שני דברים סותרים- תחושת הפרטיות של האדם בשילוב הנכונות לבוא למקום של חיבור לדבר שמחוצה לו ואתו ליצור דבר שלישי חדש. כמו שפרודת החמצן והמימן המתערבבות יחד יוצרות מים, שהם דבר שאינו לא מימן ולא חמצן.
כן הדבר בענייננו: "אני משותף" הנו נקודת חיבור שבה שני דברים (או יותר) מתחברים ובה אין לצד אחד יכולת לפעול ללא הצד השני. דבר זה קשה להבנה, שהרי אם הבורא רוצה להיטיב לנו, הוא יכול לעשות את זה ללא שום מעורבות שלנו, ללא שום יגיעה מצדינו, אבל בפועל הוא שם אותנו במציאות בה אנו צריכים להיות שותפים בתהליך, וכך נוצר מצב בו אי אפשר להגיע למטרת הבריאה מבלי שנביא עצמנו אליה.

מדוע כך הדבר?

ישנו כלל מאוד חשוב האומר ש"אין כפייה ברוחניות", הדבר הרוחני ביותר שקיים היא האהבה, והיא לא נמצאת היכן שיש כפייה. אדם יכול לאהוב רק מתוך בחירה. לכן לא נגיע לאהבה, מבלי שנהיה שותפים ביצירת האהבה.
מהו תפקידו של הבורא ומהו תפקידנו בשותפות?
אם אפשר להתבטא כך, ה"תפקיד" של ה', כפי שאנו משיגים כנבראים, היא להביא אושר לאדם, לתת לו אור, ואילו תפקידנו אינו לקבל אותו כפי שמקובל לחשוב (ובעיקר להרגיש) אלא הינו ליצור כלים מתאימים וראויים בנפשנו בהם ישכון האור האלקי. עוד נאמר שהקב"ה מצדו, כל הזמן שולח אור, אלא שאנו אלה שאינם מסוגלים לקבלו, מפני שאין לנו את הרצונות הנכונים.
אלא שכאן אנו נכנסים לקונפליקט מאוד רציני: אנו אמנם באים לקבל את ההטבה של הבורא, אבל לא מפני שאנו רוצים להתחבר אליו, אלא כי אנו רוצים את האור לעצמנו. יתרה מזאת- אילו יכולנו להסתדר ולהיות מאושרים ללא הבורא והיינו יכולים לקבל את ההנאות שלנו ממקום אחר, לשם היינו הולכים. מצב נפשי זה מכניס אותנו למקום של ניתוק מהבורא, כי לא באמת אכפת לנו ממנו, אלא אכפת לנו רק מעצמנו, והבורא עצמו- העיקר שלא יפריע לנו.
מצב זה, בו רובנו נמצאים בנקודת הפתיחה בחיים, הוא בדיוק ההיפך מ"אני משותף", שהרי הגדרנו מושג זה שאי אפשר לאחד ללא השני, וכאן, במצב של אנוכיות, אנו מחפשים איך לנצל את האחר ולא איך להתחבר אליו. אין כאן אהבה. אין כאן קשר אמתי.
האני המשותף יוכל להתקיים רק במצב בו אנו רוצים לקיים את תכליתנו במטרת הבריאה והיא, כמו שאמרנו, להכין כלים ראויים לקבלת ההטבה האלקית.

אז התפקיד שלנו כן לקבל או לא לקבל?

לאור הדברים האמורים, לא ברור מה בדיוק עלינו לעשות, שהרי מצד אחד אומרים לנו לא לקבל את ההטבה לעצמנו, ומאידך בשביל זה נבראנו, אז מה עלינו לעשות? אסור ליהנות בחיים? זה חטא להיות מאושרים?
כאן ננסה להבין, לפחות בשכל, אך בהמשך ננסה להפנים את זה בליבנו, נקודה מאוד חשובה שיש לה השלכה על כל מערכת יחסים שאנו בונים בחיים: אמנם אנו צריכים לקבל את ההטבה האלקית, את האושר, את האור, אבל סיבת ההנאה היא לא אנו עצמנו אלא עצם הרצון לחיבור. והיות והדרך להתחבר לבורא היא בקבלת הטבתו, אז בה אנו משתמשים. קבלת ההנאה צריכה שלא להיות העיקר, אלא רק אמצעי לקשר, אמצעי לחיבור.
האם בצורת מחשבה זו אנו בונים את הזוגיות שלנו, את מערכות היחסים שלנו בחיים, את הקשר שלנו לה'? האם אנו מסכימים להתחבר לאחר גם כשאין לנו שום טובת הנאה אישית מהחיבור הזה?
עניין נשגב זה, על מנת להבינו, מצריך הרבה מאוד מחשבה, אבל רק אם נתבונן בו היטב, נוכל להתחיל לצאת מהמקום בו אנו דואגים רק לעצמנו אל מקום נפשי אמתיי, אל מקום של אהבה וחיבור לאחר.

שבת שלום!
[/three_fifth]
[one_fifth_last][/one_fifth_last]