צריך אדם להרגיש את מצרים, את הגאווה שבתוכו, בכדי לצאת לחופשי
הגאווה מביאה לעבודה זרה, והשורש בניית העם היהודי הינו היציאה מעבודה זרה.
הגאווה אומרת – הרצון הפרטי שלי מפריד אותי מהכלל, מהקשר. ראה יעקב שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות ושמצרים היא בחינת העבודה הזרה, הנובעת משורש הגאווה. לכן, בכל ברכה ותפילה אנו מזכירים את יציאת מצרים. הכוונה היא לא ליציאה גשמית-חיצונית ממצרים, אלא לתנועת נפש פנימית, עם בחינת משה שבאדם, פנימיות התפארת, כוח האמונה הגדול שבאדם.
ויחי פירושו שהחיים באים בזכות הקשר לבורא. השם 'יעקב' מצביע על קטנות והשם 'ישראל' על גדלות. בכדי לזכות בגדלות דרושה אחדות, השתתפות והצטרפות עם הכלל.
נאמר שהנבואה של יעקב ושל משה רבינו שונה משאר הנביאים בכך שקיבלו נבואה גם במצרים, בשיא הטומאה. למה הדבר מעניין אותנו?
זה מורה לנו שגם כשהאדם נמצא במצב של גלות קשה, יש תקווה. מאיר שם אור גדול שמציל מגלויות – שזהו כוח להליכה באמונה.