שלום ידידים יקרים,
השבת פרשת לך לך.
פרשות השבוע מפגישות אותנו, בכל פעם, עם נקודת עבודה אחרת שדרכה עלינו לפעול. השבוע מפגישה אותנו הפרשה עם אברהם אבינו. אברהם אבינו הינו השורש הראשון של עם ישראל. גם של עם ישראל שבתוך כל אחד ואחד מאיתנו.
דרך אברהם אנו לומדים מהי נקודת ההתחלה שדרכה עלינו לבנות את עצמנו. כיצד נכון שהשורש של האדם בתוכנו ייראה.
מפעים לראות כיצד חכמת הקבלה מפגישה אותנו עם החלקים החשובים ביותר של חיינו. כמעט מכריחה אותנו לא לוותר לעצמנו. לא ללכת שבי אחרי מקרי העולם הזה ולהבין שהחיים הם הרבה מעבר למקרים.
בהמשך הניוז מאמר מאת הרב אדם סיני שליט"א על נושא זה. קריאה מועילה לכולם!
ומהנעשה בבית מדרשנו
במוצאי שבת בשבוע הבא, נקיים בבית מדרשנו ערב מיוחד לנשים לזכר רחל אמנו.
ההרשמה מראש חובה.
אנו מאחלים לכולכם בשורות טובות ושתצליחו להסתכל אל מעבר למקרים עצמם, לנקודת ההתייחסות האמונית.
שבת שלום ומבורך!
"לך לך מארצך"- ארץ זהו הרצון. ארצך זהו רצונך שלך. "לך", אומר הכתוב, מהרצון המגולה לך כשלך, מהאנוכיות, ממה שעכשיו אתה מרגיש שכל רצונך הוא לקבל לעצמך.
התורה האדם ומה שביניהם, פרשת לך לך, עמ' 26
ציטוט השבוע
התורה נותנת לנו דרך אמת. אם אדם רוצה לצאת מרצון אומות העולם שבתוכו, עליו לצאת מהרצון שלו לאנוכיות, מהרצונות שנולד איתם, מהרצונות שעליהם התחנך כל חייו. כך עליו לעשות טיפול שורש עצמי עמוק ורחב בלי פחד, ללא היסוס, כמו אברהם אבינו. על האדם להתעורר לכך מעצמו, כדי שהקב"ה יהיה בעזרו. מי שמנסה לעשות כך, אפילו במעט, יכול להרגיש את התהום הפעורה בפניו האומרת לו תוותר על כל מה שחשבת שהוא אתה. "לאן אגיע?" נבהלת עצמיותו של האדם.
התורה האדם ומה שביניהם, פרשת לך לך, עמ' 26
פוסט הרב מהפייסבוק:
עבודת החורף
איך לחדור לעומק נפשי ב-5 שלבים:
א. מיאוס מהרדידות
רדידות היא כל דבר שמוגבל בזמן ובמקום ושהוא קל להשגה. לדבר העמוק יש השלכות חיוביות רבות.
איך יוצרים מיאוס? 1) לפרסם שהרדידות זה דבר רע. 2) לגנוב כל מה שאפשר מהרדידות הזאת לטובת העמקות.
3) כשיגיע האור על כך שהתגברנו על הרדידות, לוותר עליו כסיבת הפעולה.
ב. חדות
לבנות רצון לדבר עמוק בעזרת החדות.
תכונת החדות נותנת אפשרות לחדור פנימה, תוך הבחנת הפרטים הקטנים והנפרדים. אם מנסים רק דרך הדברים הגדולים שוברים הכל.
ג. תעוזה והכנת כלי מלחמה.
כדי להיכנס למקום חשוך, מתחת לפני השטח, שם אין לנו שליטה, נצרכת תעוזה יחד עם הכנה.
אדם שמרגיש שהוא חי בשקר צריך לוותר על התענוג שהוא מקבל – שגם אם מודע שזהו תענוג מדומה, עדיין נהנה ממנו.
הפחד נובע מאיבוד שליטה, ע"כ מבקש האדם להחזיק את החומריות החיצונית אותה הוא חש ורואה, שם הוא מרגיש בטחון, אך בטחון זה מזויף הוא, שנשען מה שבטבעו הולך וכלה.
ד. עקשנות אמונית.
אחרי יציאת מצרים, נדרשת עקשנות כדי לצעוד במדבר.
יש לסמוך על הקב"ה שייתן לנו כוחות להתקדם בדרך ולשוב לצעוד גם אם פגמנו.
מי שמאבד מעט נשימה מייד רוצה לצאת. היכולת להתמודד עד להוצאת פניני הנשמה מהעומק, מצריכה עקשנות. אדם שמחפש תענוגות מידיים יפול שוב ושוב ולא יוכל להתמיד.
ה. התחדשות
היא דבר מחויב בעבודת ה', כאשר עובדים בעומקים.
כדי שהרצון לא ייהפך לדבר המתליע, התחדשות נצרכת ומקבלת את כוחה מההתעמקות
ההתחדשות מפיחה רוח חדשה, יש לחפשה. אל לו לאדם לחזור על אותו לימוד, אותה הסתכלות אותה חויה פעמיים.
כל פעם כאשר אתה נפגש עם אותה מציאות חייב לחדש.
אין צורך לחפש כל העת מציאות חיצונית חדשה, אלא חפור בה וחפור בה וכולה בה.
החורף הזה לא מוותרים.
הרב אדם סיני ב"בואי כלה", ערב שבת פרשת לך לך תשע"ג
פרשת לך לך
פרשת השבוע מפגישה אותנו עם השורש הראשון של עם ישראל, שורש של אברהם אבינו שהוא מידת החסד. אנחנו רואים את ההליכה שלו למעלה מהדעת, למעלה ממקומו, דהיינו מנקודת הרצון הפרטית שלו. משם הוא בא למקום שהוא לא יודע לאן הוא הולך, למעלה מהדעת הגופנית, זוהי מידת החסד, מבטל את הרצון לגמרי. לאחר מכן רואים את שאר ההתנהלות שלו, עד שבשיאה, בברית בין הבתרים, מובטחת לו הארץ הקדושה – לו ולזרעו אחריו.
אנחנו רואים, אם כך, שזהו השורש של כל הקיום, כפי שכתוב: "עולם חסד ייבנה", ככה העם היהודי נבנה על ידי מידת החסד של אברהם אבינו.
מידת החסד של אברהם היא המידה שדרכה צריך האדם לבנות את כל עולמו.
אם אדם מקבל על עצמו את האמונה בבורא עולם, אין זה אומר שהוא רק אומר שיש בורא לעולם, אלא זה מחייב אותו לתפיסה השקפתית שלמה ומלאה שמכריחה אותו ללכת באופן אחר לגמרי מבן אדם רגיל.
ב' הפכים בנושא אחד הדרך האמונית מכריחה את האדם להסתכל בשתי צורות ייחודיות שיש ביניהן סתירה – דרך תפיסת האני ודרך תפיסת הבורא. אך אין לו ברירה, אלא לחיות בסתירה, עד שהוא יגיע לגמר תיקון. קשה מאוד לקבל על עצמנו את הסתירה של בריאה ובורא שבתוכנו, של תפיסת האני ושל תפיסת הבורא. לכן, כל עוד האדם בדרך, נתון הוא כל העת בתוך איזושהי סתירה מתמדת, והוא צריך לדעת שזה מצבו. צריך להסכים לקבל על עצמו ללכת למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת, אי אפשר ללכת בדרך של יהדות.
גם כאשר מגיעים לדעת מלאה, ורואים איך ב' ההפכים מתחברים לנושא אחד, בזמן אחד, במקום אחד, ברצון אחד, באני אחד, גם אז הולכים למעלה מהדעת, דהיינו הולכים באמונה שלמה.
מתי נברא האדם?
הנקודה הזו של הבנייה, וההליכה בדרך של אברהם אבינו – להתחיל את הכול מביטול הגאווה, מביטול האגו של האדם, מביטול הרצון שלו, זה דבר מאוד קשה.
יש מחלוקת מתי נברא העולם, בניסן או בתשרי. ודאי שלפי זה, אנחנו יכולים להכריע שמצד הפנימיות – מצד האדם – מצד עם ישראל, הוא נברא בניסן, כיוון שניסן זה מלשון נס, כמו שהזכרנו ש"עולם חסד ייבנה". באמת, מציאות העולם – מצד החומר, נברא בתשרי. אבל מצד האדם, שזה עיקר העולם, שהרי זו תכלית הבריאה, שהיא באה בשביל עם ישראל, היא מתחילה ודאי בניסן.
אז מי הוא האדם?
"אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". אברהם אבינו בונה "אדם" בעולם, בונה את הפנימיות של כל העם על ידי מציאות חדשה.
בא אברהם אבינו ליצור אנושות חדשה, לייצור אנושות שבנויה על כך שיהיה עם שנקרא אדם. מציאות זו מתחילה להיבנות עם מידת החסד, שהיא מידתו של אברהם אבינו.
עכשיו אנחנו מתחילים לבנות עם. "אתם קרויים אדם." כמו שהאדם הראשון הוא כלל, ככה עם ישראל הוא כלל.
לכן, עם ישראל הוא כלל, וכל שאר הגויים הם פרטים. כך בונים את עם ישראל שיוליך את כל האנושות כולה לתיקון הנרצה.
לכן, מונח עלינו תפקיד חשוב ביותר – לבנות את הכלל הזה. השבוע צריכים לקבל על עצמנו את הרעיון שאני הולך לבנות את עולמי האישי מצד מידת החסד, ומוכן להצטרף לעם כזה שבנוי על פי אברהם אבינו – שבנוי על בסיס של מידת החסד. כך אדם צריך לקבל על עצמו כיהודי – לבנות את עצמו להיות אדם.
שבת שלום לכם ולכל עם ישראל!
