כלל רוחני

121

כלל רוחני

"כל חיסרון הבא מיתרון הוא יתרון. וכל חיסרון הבא מגירעון הוא גירעון"
כאשר אדם נתקל במציאות חיסרון בנפשו, צריך לבדוק מהיכן בא חיסרון זה, האם בא משגיאה בהתנהלות הרוחנית שלו, או אולי מרצון שלו להתקדמות – מאתגר חדש שהציב או שהוצב לנפשו או מפגם שייצר כתוצאה מהתנהלות שגויה?
בעולמות העליונים אנו רואים את ב' החסרונות האמורים בצורה של צמצום או חטא. צמצום א' היה מתוך רצון הבריאה לקבל באהבה- בהשוואת הצורה ולא כלחם ביזיון, בעוד שההסתלקות מהקבלה, שביטויה היה סילוק מגן עדן של אדם הראשון, הייתה מפאת חטא, דהיינו החטאת המטרה.


הצמצום מאתגר את האדם לייצר את האהבה, לקבל מתוך תכונה חדשה, לא כנצרך אלא בזכות עצמו, כך ראויה להיות ההתפתחות.


כאשר אדם פוגם הוא יורד מתוך גירעון. אל לו לראות את הירידה כיתרון, אלא כגירעון שצריך תיקון. כאשר הקב"ה סוטר לנו ,אל לנו לומר שזו לטיפה. אמנם גם סטירה זו היא לטובתנו, גם עונש זה בא לתיקון, אך הוא בא מגירעון. הבלבול של האומרים : "הכל הוא טוב", עלול להטעות את האדם ולהפכו לאדיש לפעולותיו.

כאשר אדם רוצה להתקדם בחייו הרוחניים, חייב הוא ירידה, חייב הוא לראות חסרונות ולרדת בגינם, הם חומר הגלם לעבודה. אך כאמור, ראוי שראיית החסרונות תהיה מטרתית, להתקדמות. אז הירידה הופכת להיות יתרון.


אדם שחי מתוך ירידות שנגרמו כתוצאה מגירעון יחיה חיים סיבתיים, שגורמים לו כל העת לכבות שרפות, שהוא עצמו ייצר.

לחטא אדה"ר. בשני המקרים חוזרת הנוקבא לבחינת נקודה, רק שבחטא אדה"ר יורדות בחינותיה לקליפות ובמיעוט הירח מתעלות לז"א.
הסיבה היא שמיעוט הירח, שגרם לחיסרון, דהיינו לחזרה לנקוד
ה, בא מיתרון, וע"כ לא הייתה פגימה אלא התקדמות לנקודה שהיא עיבור דאורות.
בעוד שהחטא שהוא גירעון מבטא חיסרון שבא מגירעון וע"כ התוצאה היא נפילה לקליפות שאותה צריך לתקן – כאשר בני ישראל הם הנשמות שקבלו את התפקיד בכלל האנושות לתיקון זה. (ראה תע"ס חלק ט"ו אות כ"ב- כ"ג).

אחת מההשלכות לנפש האדם – מותר לייצר חיסרון כדי להתקדם, אבל יש להיזהר שחיסרון זה לא יבוא מגירעון. יתרה מכך אם החיסרון לא יהיה יזום כדי להביא ליתרן הוא יגיע ע"י חטא, והוא שיביא את האדם לייאוש מדרכו וע"י יסורים יחזור לתקן. עדיף דרך תורה מדרך יסורים.

כיצד נחיה חיים מטרתיים ולא סיבתיים? על זה נדבר בע"ה בפעם הבאה.