ט"ו בשבט

ט"ו בשבט

חשיבות הפרות אינה נמדדת בגודלם וחשיבותם העצמית, אלא בתרומתם לכלל.

ישנו בלבול גדול בהולכים בדרך רוחנית. המחשבה שרוחניות לכשעצמה הנה פרי ראוי, שגיאה היא. גם רוחניות יכולה להיות פרי באושים. זאת, בהיותה רוחניות פרטית, רוחניות בה מבקש האדם את גדלותו האישית ולא את טובת הכלל. זאת רואים אנו באותם הלומדים, שאינם משויכים לכלל אליו הם מחויבים. מעדיפים הם את בדידותם, למרות הצהרתם כי טובים הם ומבקשים את רצון הכלל. באין שיוכם לכלל, המכתיב להם דרכם וכפופים הם אליו, אין נפשם מְתַרְגֶּלֶת שיוך זה אל הכלל. החסד שעושים, לעצמם הם עושים. הוא שאומרים לנו חז״ל על בחינת הגוי, ״כל חסד דעבדין, לגרמייהו עבדין״.

ראש השנה לאילנות הנו זמן ההזרעה וכיוונה. ההזרעה הנה של סוג הפרי אותו מבקש האדם. עם הבנתנו שההמתקה צריכה לבוא מבחינת החסד האמיתי ולא ״חסד לעצמם״, ראוי שיכוון האדם לבחינת הכלל אליו רוצה הוא להשתייך, שיראה בעיני רוחו את מטרותיו העתידיות כמשויכות לכלל.

ההתחזקות במידת החסד, היא המאפשרת פירות של ״עץ פרי עושה פרי״, כפי הכתוב בזהר ״בראשית״ וב״הסולם״ אות פ״א: ״הכתוב עץ פרי עושה פרי, יורה על צורות זכר ונקבה, אשר דמות פניהם הוא פני אדם. עץ פרי, הוא הנוקבא דז"א. עושה פרי, הוא היסוד דז"א שהיא דכר, העושה בה פירות״. דהיינו, כך שהעץ עצמו מוציא פירות, שבהם עצמם טמון הפוטנציאל לייצר פירות נוספים, ולא עץ שהוא כשיח, הגדל רק לעצמו, נגמר וקמל ואינו משאיר לאחריו קיום הדומה לו. ואף אם רואים אנו התרבות השיחים, אין להם קיום אמיתי לחיך האדם, והם כקוץ ודרדר, בהם נתקללה האדמה ואינם ראויים למאכל אדם. כקליפות הם, כפי שמתארם הזוהר הקדוש.

מתוך ספר חדש שיצא בע"ה בקרוב "מועדי ישראל האדם ומה שבינהם"

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו