החברים כותבים: פרשת שלח לך – האם עבודה פנימית היא התרגשות הלב?

בס"ד
פרשת שלח לך תשע"ו

[במדבר פרק י"ג פס' א' – ג'] " וידבר ה' אל משה לאמר. שלח לך אנשים ויתרו את ארץ כנען אשר אני נתן לבני ישראל, איש אחד איש אחד למטה אבתיו תשלחו כל נשיא בהם. וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ה', כלם אנשים ראשי בני ישראל המה."
[י"ג ל"ב – ל"ג] "ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה אל בני ישראל לאמר, הארץ אשר עברנו בה לתור אתה ארץ אכלת יושביה היא וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מידות. ושם ראינו את הנפלים בני ענק מן הנפילים, ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם."
בקריאה ראשונית נראה שעומדים לפנינו אנשים חלשים ונפחדים. אך אנו הרי יודעים שמדובר בנשיאי ישראל. אם כך, כיצד חטאו? מה גרם לטעות שלהם?
היתכן שנוצרה פתאום סתירה בין המציאות שראו ובין בשורת הארץ המובטחת כפי שציפו לה?
ואנו בבואנו לעסוק בפנימיות התורה, ננסה להבין מסיפור זה, מה מרמז הוא לנו על המתרחש בנפש האדם. כיצד יכולים אנו להעמיק הדבר ולהביאו לעבודת ה'. איך להבין המושגים המוזכרים בפרשה בפנימיותינו? כיצד לאזן נכונה, בין הרגשתינו ובין האמת הנצרכת? ועל כן נשאל –

האם עבודה פנימית היא התרגשות הלב?

כותב הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"כדי לראות פרשה זו או כל פרשה אחרת בפנימיות, עלינו לסגל לעצמנו דרך הסתכלות זו, עד כדי, שנוכל לראות בכל פרט, סימן דרך לעבודה פנימית בתוכנו.
עבודה פנימית הינה עבודה בה האדם עובד על כוונת הלב ולא רק על המעשה הגופני.
יש הנוטים לבלבל בין רגשנות לעבודה פנימית. כאשר אדם עושה עבודה פנימית, עליו לקבל תמורה עבור עבודתו. הוא שכתוב, שהתורה נקראת עסק. בעסק זה, הרווח המצופה יכול להיות תמורה חיצונית או תמורה פנימית. בעבודה פנימית אנו מבקשים, שהתמורה תהיה שינוי כוונת הלב. אם ישנה התרגשות, זה לא מכריח את שינוי הלב לכיוון הרצוי."
מהי ארץ? מה זה לתור? מי הם המרגלים? כיצד קשורים מושגים אלה המוזכרים בפרשה, לפנימיות האדם?
ובכלל, מה ניתן ללמוד מסיפור המרגלים בבואנו לעבודת ה'?

האדם מעצם בריאתו, נברא, רצון לקבל הנאה ותענוג. כאשר נמצא האדם בהסתרה מהמאציל, בזמן היותו בדרך אל תכליתו, הרצון המורגש באדם בעיקר הינו הרצון לקבל לעצמו. צורה זו של קבלה היא אינה בקדושה, ועל כן אי אפשר לו לנברא לקבל את הטבת הבורא, מטעם כך שנפרד הוא בצורתו מן הבורא. ועל כן חייב האדם למצוא את הדרך הנכונה בכדי להתקשר לבורא ולהיות עמו בהשוואת צורה, צורה של השפעה.
ארץ, אומר הזוהר הקדוש, היא רצון. ולפני שהאדם מתקן את נשמתו, נמצא הוא מבחינה פנימית ברצון ההפוך מקדושה, נמצא הוא מחוץ לרצון הנכון, דהיינו בחוץ לארץ. תפקיד האדם להשתוקק להיכנס לארץ של קדושה, הנקראת ארץ ישראל.
כאשר האדם חי במציאות, שמצד אחד מרגיש שמה שהוא חי, אינו דבר אמיתי, שהוא חי חיים של שקר, אשר אינם מובילים אותו אל תכליתו. אך מצד שני אין הוא מכיר מציאות אחרת, אשר אותה יכול הוא לחיות. מתעורר בו רצון, לשנות את מצבו, לצאת ממצבו הנוכחי ולהתעלות למקום גבוה יותר.

במצב זה על האדם לבדוק, מהו הרצון אליו הוא שואף. האם אמיתי הוא? האם רצון זה, מוביל אותו אל מטרתו, לאהבת ה'?
המשימה העיקרית הניצבת בפני האדם במציאות זו בעבודה, היא, שבמידה והרצון של האדם אמיתי הוא, מתאגדים כנגדו כל כוחות הגוף, והשכל הגופני המוביל אותם, בכדי להניא את האדם מלפעול רצון זה. אז מרגיש האדם שאין הדבר כדאי לו, היות ולא יוכל לעמוד כנגד כוחות אלה, ומרגיש שאינו יכול להיצמד אל הדרך אשר אליה נכסף.
מה על האדם לעשות במצב זה?

עצה נפלאה יכולים אנו לקחת מכ"ק האדמו"ר מפיאסצנה בספרו "הכשרת האברכים" [פרק ד'] ,
וכך כותב –

"ומעתה אתה בחור ואברך החפץ בעבודת ה' ובעליות החסידות, היה שמח במה שאמרנו לך בזה. כיון שלא התרגשויות חדשות עליך לבקש ולא התפעלות מן השמים. בראשונה ובראשית עבודתך ממך דורשים כי הכל בך. התרגשות בך וגם אתה איש מתרגש, ועליך להשתדל רק להכיר אותך ואת אשר בך מתרחש. נפשך מלאה התפעלויות צעקות ותחנונים, ועליך רק לתן לה מצע בקרבך שעליה תתגלה ותתחזק. ואז תדע ותרגיש את התרגשויותיה כמו שהן בלא התלבשות עצמך וצרכיותיך. ובלא השק המקדיר את שאיפותיה הטהורות."

על האדם להתחזק באמונתו, מעל לדעתו, להידבק במטרה המכוונת אל התכלית. להקשיב אל הקול הפנימי בתוכו, בנפשו, אשר מבקש לפעול את האמת הניבטת עמוק בתוך ליבו. וגם אם רגשותיו ושכלו מפרשים את המציאות בניגוד לתכלית, אל לו לאדם להיכנע לרצונותיו המתמרדים כנגד הרצון לבוא אל האמת.

וכך מסכם הרב אדם סיני שליט"א בספרו –
"אמונת האדם בבורא מחייבת אותו להאמין, שיכול הוא להגיע לרום המעלות. לשיא ההצלחה. נקודת המשיחיות שבו דוחפת אותו לכך. דהיינו יהושע בן נון משבט אפרים בן יוסף, שהוא שורש משיח בן יוסף. וכלב בן יפונה משבט יהודה, שהוא שורש משיח בן דוד, דוחפים את האדם להאמין, שניתן להגיע לשלמות, ואל לו לאדם לבוא ליאוש כלל.
על האדם להשליך נקודה זו גם על מקרים פרטיים בחיים. על האדם להסתכל על המקרים כמשימות פרטיות, שברות השגה הן, בדרך לשלמות האמיתית.
אם האדם מתייחס לעצמו ככזה. אם הולך באמונת ה' לביצוען של משימותיו, הצלחותיו גדולות לאין שיעור. אך הנקודה החשובה והאמיתית היא להבין, שכאשר האדם לא הולך עם אמונה זו, כופר הוא בעיקר. ועתיד הוא חס ושלום להישאר במדבר רוחני, עד שידע שוב להמית עצמו ולהוולד מחדש לחקירה מחודשת של פנימיותו, כדי שיגיע בעזרת ה' להכרת האמת, שהוא חי בתוך שקר.
בעזרת ה' נצעד כולנו בדרך של אמונה אמיתית בבורא עולם. בביטחון, ללא פחד ומורא תוך התבוננות מתמדת למטרה, שהיא דבקות בבורא. לא דבקות בדבר חולף, אלא דבקות בבורא עולם, בנצח נצחים. וכל הנדבק בנצח הוא המנצח. וכל הנדבק בזמני הוא המפסיד. ולוואי ונזכה כולנו לומר נצחנו וננצח גמרנו ונגמור במהרה בימינו."
אמן.