בואי כלה, שבת שלח לך, תשע"ו

217

בואי כלה, שבת שלח לך, תשע"ו
שלח לך מרגלים.
משה רבינו שלח את המרגלים לתור את הארץ, דהיינו, ללמוד תורה. לראות איך בדרכי התורה אפשר לכבוש את הארץ שהיא הרצון לקדושה. הדבר לא פשוט בעיני האדם, גם כאשר הוא יודע שהוא צריך לכבוש את ארץ זבת חלב ודבש. לבוא לכובשה. אנחנו רואים שכוחות הנפש שהאדם צריך לשלוח כדי לחפש מה היא האמת, או מה הוא הרצון האמתי שאותו צריך לכבוש, לא כל הרצונות מסכימים. כך טבע האדם שישנם ב' רצונות שמסכימים אבל שאר הרצונות אינם מסכימים. יהושע שמבטא את יראת רוממות את ההתבטלות שנתנה לו י' ע"י משה. וכלב בן יפונה שהשתטח בחברון על קברי אבות ,שמתארת אהבת חברים, אלה הם ב' התכונות ששומרות ומצילות את האדם כדי לא לחטוא בעצת המרגלים.
מהי עצת המרגלים? שאי-אפשר לכבוש את הארץ הם היו אנשים צדיקים. , איך יכול להיות שאותם צדיקים אומרים שלא צריך לכבוש את הארץ? אלא שיש כאן ענין גדול ועצום.
לכאורה הם אומרים שהבורא ית' לא יכול לעזור להם לכבוש את הארץ כי יש שם ענקים. אבל לא זה מה שהם אומרים כי ודאי התכוונו לדבר טוב ואמתי אבל לא אמתי לגמרי. וכאן טעותם.
הם אומרים, אנחנו במדבר, ואנחנו רוצים להישאר במדבר. מציאות המדבר היא מציאות של קדושה נפלאה. מציאות שבה אדם צריך ללכת מבחינה רוחנית. עדין לא זכה בארץ, לא זכה ברצון, והוא צריך מבחינה רוחנית לקנות את האמת. במדבר הזה מקבלים תורה. במדבר הזה נעשו להם ניסים. הם אומרים, אם אנחנו באים לארץ, בארץ צריך כבר לעבוד את הרצון לקבל. צריך לעבוד את הדרך הפרטיות של האדם, שנקראת ארץ. צריך כבר לשאת אישה. צריך להתעסק בקרקעות. איך אפשר לבוא למקום הזה? אנחנו חוששים שאם צריך להתעסק ברצון אז הבורא כבר לא יהיה אתנו.
איך הבורא לא יהיה אתכם? הבורא לא יכול לעשות את העבודה הזאת? לא שהם לא האמינו בבורא אלא שהם אמרו, כל זמן שאנחנו הלכנו בדרך רוחנית פנימית, לא לרצון שלנו, אלא היינו במדבר, הלכנו למעלה מהטבע, אז הבורא ית' היה אתנו. פעל אתנו למעלה הטבע. ודאי שהם ראו את כל הנסים העצומים והגדולים שהיו לישראל ביציאת מצרים במדבר, בקריעת ים סוף, איך יכול להיות שלא יאמינו למשה וה' ית'. האמינו להה' יתברך, אבל האמינו שאם הם ילכו לרצון לקבל שם כבר יקבלו דרך הטבע. זה שם א-לוקים. זה דרך של פרעה, לבוא להשתמש ברצון. הם האמינו בפנימיות אבל לא האמינו בחיצוניות. האמינו שהשם ישמור עליהם כל זמן שיהיו במדבר וילכו בדרך של פנימיות. אבל כאשר יבואו לפעול בדרך חיצונית, שם לא שהשם לא יכול אלא לא יעזור להם. הם הבינו שהדרך האמתית היא דרך של פנימיות שלא צריכה לבוא להתבטא בצורה חיצונית. והארץ זה כבר התבטאות חיצונית. ההשתתפות של האדם עצמו בדבר ולא רק כנתינה מלמעלה. לא רק ברצון להשפיע ברצון ע"מ להשפיע. אנחנו יודעים את זה גם בצדיקים. שכאשר מגיעים לעולם הבא וכבר יש להם גילוי, הם מתגעגעים למצב שהם יכלו לעבוד בהסתרה, באמונה. כי ברגע שיש כבר את הרצון ויש כבר גילוי, אז יש חשש שלא לעבוד באמונה. במדבר, אין אור. במדבר, אין רצון לקבל. בא אוכל מהשמים. אין אוכל מהארץ. הם יכלו להתעסק כל היום רק ברוחניות. לא צריך לזרוע, לא צריך לקצור. רוצים בשר ויש שלו. רוצים לחם יש מן, רוצים דבש יש מן. רוצים קיגל יש מן. הכל בא מלמעלה.
אם הכל בא מלמעלה ואני אתחיל להתעסק בארציות יכול להיות שאני לא יכול לעבוד את השם.
בא כלב בן יפונה ויהושע בנון ואומרים אפשר. אבל מי מהם אומר אפשר? דווקא כלב. למה לא יהושע? כי להושע הם האמינו. יהושע מקבל את י' מבחינת ההתבטלות. לזה הם מאמינים אנחנו יכולים ללכת בדרך ה'. כלב מבקש להסית את העם חזרה לדרך ה'.
מדוע דווקא כלב? כלב גמ' י-ק-ו-ק במילוי הא. גמ' בן. עולם השבירה. אומר, האור יכול לבוא גם לעולם השבירה. האור הא-לוקי יכול לבוא גם למקום הנמוך גם לרצון לקבל, גם אם נדמה לכם שיש שם קליפות ויש שם נפילים גדולים, שמי זה הנפילים? אותם מלכים שנפלו ונשברו והם רואים שם את הנפילים-את הקליפות הגדולות. ואומר להם כלב, אני בחינת בן, לי אתם צריכים לשמוע. אני מכיר, אני עשיתי את העבודה, זה הצד שלי. לי תשמעו. מילא לא תשמעו ליהושע שזה התבטלות שבזה אתם מאמינים שזה צד של מדבר, אבל אני כלב בן-יפונה, שאני עושה את העבודה על בחינת י-ק-ו-ק במילוי הא על צד הבהמה, על צד הרצון לקבל, שגם הוא יכנס לעבודת הקדושה, לי אתם צריכים להאמין. לכן מפה אנחנו לומדים שלפעמים אדם, נדמה לו שבדרך פנימית, בהשקפה, בלימוד יכול להבין את כל הדברים. אבל להוריד את זה למעשה, נדמה לו שהוא לא יכול. שיכול להיות לו במחשבה הכל נחמד ויפה אבל כשבאים תכלס לשטח אז זה לא עובד. אי אפשר באמת להגיע לקדושה. אי אפשר באמת להיות באהבה שלימה לה'. למה? כי יש לי גם רצונות משלי. פה, כלב אומר, בזה צריך להאמין. לא אז! עכשיו! בכל רגע ורגע. יש לנו את צד הכלב שבזה שצריך לבוא ולומר לכל אחד מאיתנו, אפשר להגיע לקדושה. גם כאשר האדם משתמש ברצון לקבל.
אז זו הבחינה.
נסכם מה שאמרנו:
עשרת השבטים ראשי בני ישראל אלו. דהיינו היו צדיקים. הם האמינו שאפשר לעבוד בפנימיות אבל לא בחיצוניות. האמינו שכל זמן שהם במדבר ועובדים בהסתרה, הם יכולים להשיג קדושה. אבל כשבאים כבר לגילוי הרצון, אז שמה יש חשש שלא יכולים להגיע לקדושה. וילהושע האמינו ולכלב לא האמינו. כלב שמייצג דווקא את הרצון לקבל, שי-ק-ו-ק במילוי הא, הוא זה שבא ואומר לעם, הם טועים. אני מכיר את התיקון. אם נלך באהבת חברים, באחדות אז אפשר לתקן. וזה מסר שצריך להיות חשוב. כמו שאומר בזהר וארא החברים שהם בדרך, צריכים ללכת בלב אחד. כשהולכים בלב אחד אז אפשר להצליח. לכן כל אחד ישנס מותניו ולא יאמר אי-אפשר להגיע, שזה לא יעלה אפילו בהרהור. אפשר להגיע! כי אחרת צריכים לעשות תשובה. ותשובה היא בחינת ארבעים שנה , כמו ארבעים יום, אחרי שבירת הלוחות, כמו ארבעים יום וארבעים לילה שעולה משה להר, כך האדם צריך לראות שאסור לו, אסור לו לחטוא באי-אפשר, אחרת הוא צריך זמן של תשובה. אפשר ללכת בדרך טובה לא לפחד מהנפילים. ברור שבראיה השכלית לכאורה אפשר לנצח, אבל צריכים לסמוך על השם. אפשר להביא את האור הא-לוקי עד צד המעשה ממש. לכן אם כל אחד יראה שב"ה אם הולכים בדרך השם באמונה, אפשר להצליח להגיע לאהבה אמתית.
לחיים.