סעודת ראש חודש מנחם אב – תשע"ו

199

חודש טוב לכולם.
אנחנו יושבים פה בסעודת ראש חודש אב. תשע"ו.
כמו בכל שנה, אנחנו נפגשים עם הצורך לעשות איזה שהיא עבודה בחודש הזה. אמרו לנו רבותינו ז"ל, שכשנכנס אב, ממעטין בשמחה. וכן אנחנו רואים שחורבן בית המקדש היה בחודש אב. אבל גם יום האהבה, זמן האהבה הגדול בטו' באב. ואנחנו מצפים ומקווים שבט' באב, משיח צידקנו יראה לנו תקומת בניית בית המקדש, בית הבחירה. כל היסודות האלו מתנקזים לדבר אחד, לצורך שלנו להבין את המעבר הקיצוני הזה בין מציאות של חורבן קשה לבין האהבה שהיא תקומה גדולה מאד. הרי כל חיינו הם נמצאים בסוג של גלות, היות ובית הבחירה אינו קיים. רוב הזמן, רוב המציאות, בית הבחירה לא היה קיים. ורק זמן מסויים מכל ה-5776 שנים, אנחנו רואים שהוא היה קיים סה"כ 830 שנה, הראשון והשני. אבל בכל אדם ואדם שחי בעולם, הוא פוגש את העולם כך שהעולם מפגיש תנועה בתוך עצמו. וכפי שלמדנו, רוחניות נבדלת מגשמיות בשני דברים עיקריים: כאשר אדם לומד את ההתרחשויות מעבר לזמן ומקום וכאשר הוא לומד אותם באדם, בגוף אחד. לכן אנחנו רוצים להבין את התנועה הזאת. בכל שלב יש את התנועה הזאת ממציאות של גלות, של חורבן, למציאות של תקומה. והתשובה הגדולה היא אם קיבלת את החרב של הבורא ית'.
 
 
מה היא חרבו של הבורא ית'? בחירה! בית הבחירה. בחר-יה. זאת הבחירה. בית הבחירה זה הלב שיודע לבחור. הלב שיודע לבחור זה המקום שאותו צריך לקיים בנפשינו. מאד פשוט… אנחנו מתנהגים כמו אוטומט. אוטומט קיומי שנע במוכרחות מהתגובה שלו המוכרחת למה שקורה לו מחוצה לו. ובמקום להיות מונעים על ההכרח אנחנו צריכים לבחור בדבר, בלי קשר לזה שזה הכרח או לא. כאשר נבוא  למקום שנבין מה היא נקודת הבחירה בנפש האדם, נוכל להתגבר אפילו אם אנחנו מוכרחים. כי כשאדם מוכרח לעשות משהו, זה לא אומר שהוא לא יכול לבחור. אני יכול להיות מוכרח להתפלל ויחד עם זאת לבחור בזה. אבל כדי להבין את זה, צריך לדעת שהבורא הוא תמיד בוחר. הבחירה היא מושג נפשי שנמצא רק באדם מכל הבריאה כולה. והתורה הקדושה היא זו שמאפשרת לנו לבוא מבחינה נפשית למקום הזה שנקרא מקום הבחירה של האדם. כדי לבנות את מקום הבחירה, אנחנו צריכים להתחבר ליישות הזאת שנקראת בית המקדש. ושכנתי בתוכם. בתוך כל אדם צריך לחפש את הנקודה הזאת.
 
ראשית, אנחנו מבינים שהחורבן-בית הבחירה, חורבן בית המקדש. מקדש, זה מקום של אהבה. יש קשר רצוף, קשר הכרחי בין אהבה לבין בחירה. אדם שבוחר רק הוא יכול לאהוב. אדם שלא בוחר לא יכול לאהוב. לכן טו' באב הוא השיא של התקומה שהוא מראה לנו את מקום האהבה.
 
מקום האהבה, זה בית הבחירה שבתוך באדם. אומנם צריך את זה לכל העם, ואנחנו צריכים נקודה חיצונית, כשאנחנו בעולם הזה, שתבטא את הנקודה הפנימית שקיימת בתוכינו. אבל צריך לדעת מה מחפשים.
 
איך נתקדם לשם? קודם נבין את החורבן. נצטער עליו. נצטער על זה שאנחנו פועלים באוטומט ולא עוצרים כדי לבחור. שלא מפעימים את נפשינו כדי לבחור. נעצור את האוטומט. לא נסכים אליו. נעשה פעולות שהן שונות מהרגילות. כאשר נעשה את זה, נוכל להתחיל לפגוש את נפשינו. נלמד עליה, נבכה, נצטער על המקום שאין לנו. אנחנו נעשה את זה בשמחה. כי משנכנס אב ממעטים, ואיך אמר הרב סגל? איך ממעטים? בשמחה ממעטין.
 
דהיינו אם אני ממעט את עצמי ואני יודע שאני כלום, ואני יודע שאני צריך להתבטל לפני הבורא ית', אני צריך לעשות את זה בשמחה. ואם אני ממעט אבל אני לא ממעט בשמחה, ואם אני רואה שאני כלום, אבל אני מיילל על זה, אז פה בא החורבן של האדם! כשאתה ממעט את עצמך ואתה מוכן להתבטל לפני בורא העולם ואתה עושה את זה בשמחה אז אתה יכול משם לעלות לתקומה ולהיות אדם בוחר.
 
אבל זה לא מספיק רק שתבין שאתה מעט, שאתה קטן לעומת הבורא ית', אלא צריכה להיות פה תנועה. אתה צריך לפגוש את מקום הבחירה שלך, את מקום ההשפעה. שזה צד הבורא שבנברא. כדי לפגוש את המקום הזה, אתה צריך להשפיע. להשיב פניך להשם ית'. ולומר לבורא ית', אני באתי לעשות פה עבודה. יש לי אידיאה שנקראת יתר דביקות. יש לי אידיאה של אהבה ואני לא רוצה לקבל את האור אלא במסגרת האהבה. היכולת של האדם להפסיק בצורה ברורה לחשוב שהוא רק נפעל, מכריחה את האדם לראות שהוא עצמו שורש לפעולה. הוא כתר!
 
למדנו בחלק ב' בתע"ס שבכל מדרגה ישנם ב' כתרים. כתר מצד הבורא מצד ד' בחינות דהאור ישר, אבל גם כתר מצד הנברא, כתר דהאור חוזר. שאדם יודע שהוא כתר, הוא יודע שהוא מתחיל דברים בעולם. התפיסה, שלי יש מקום להתחיל ממני דברים בעולם, לא צריכה לעשות אותי גאוותן. אם מיינתי את עצמי וראיתי שאני כלום, והבורא ברא אותי ועשיתי את זה בשמחה ולא ביללה ולא בתלונה, אז יהיה לי את הכח גם להיות משפיע.
 
שאני סר מרע, צריך לסור מרע בגלל האידיאה. אם זה בא בגלל האידיאה אני יכול לעשות את זה בשמחה, אבל אם זה לא בגלל האידיאה, אני לא יכול להחשיב את הבורא ית' ולבוא להשפעה. מידת ההשפעה אומרת שהאדם צריך לחדול מלחשוב מה הקב"ה יתן לי, מה העולם יתן לי, מה חבריי יתנו לי. צריך להפוך את המחשבה. כמו שהבורא משפיע אם אתה רוצה להיות כתר, אתה צריך לשאול את עצמך מה אני רוצה להשפיע לעולם. בשביל מה צריך אותי בעולם? מה התפקיד שלי?
 
כשנחשוב ככה, אז נוכל שם, במקום הזה למצוא את בית הבחירה שלנו. אין אפשרות למצוא את בית הבחירה כאשר אני חושב מה אני הולך לקבל מהעולם. אבל זה נע גם בדברים קטנים. כי אדם לעיתים לא יכול לפגוש ולמצוא את המקום שלו בעולם. הוא לא יודע מה התפקיד שלו. אבל יש לו תפקיד כללי. צריך להתחיל עם תפקידים כלליים. קודם לשנות את המחשבה וכל הזמן לחפש. זה מתחיל בדברים קטנים.
 
באתי היום לסעודה. סעודת ראש חודש אב. אני צריך לשאול את עצמי מה באתי לתת בסעודה? עכשיו אתם מקשיבים לדבי תורה. אתם צריכים לשאול את עצמכם, תוך כדי הקשבה, מה אני נותן בזה שאני מקשיב? מה התפקיד שלי בהקשבה הזאת?  לא מה באתי לקבל בדברי תורה, מה התפקיד שלי, מה אני יכול לתת בהקשבה הזאת שלי? איך אני יכול להשפיע אותה? יש את הצורה הפרימיטיבית שאני אקבל כדי לתת הלאה, אבל יש הרבה יותר מזה. שבעת שאני מקבל אני גם אדע להשפיע את המקום הזה שלי.
 
אתה הולך לשיחה, אתה הולך לעבודה כל יום, אתה עולה לאוטובוס, עולה לאוטו, ממלא דלק, נפגש עם חברים, אומר שלום לאשתך כשאתה מגיע הביתה, משחק עם ילדיך, לומד איתם, ובכל שלב ושלב אתה צריך לשאול את עצמך, כשבאתי הביתה, מה באתי לתת? כשנפגשתי עם חבריי מה באתי לתת? מה התפקיד שלי פה בכלל הזה? זה המקום שממנו מוצאים את הבחירה.
סרנו, פגשנו מה הוא הרע. ראינו שהאוטומט הוא הרע. לאחר מכן, הסכמנו לוותר על הרע ולראות שאנחנו קטנים ברצון שלנו אבל עשינו את זה בשמחה בגלל האידיאה. בגלל שהיתה לנו מטרה שאליה אנחנו הולכים ולאחר מכן רצינו לפגוש את המקום של צד הבורא שבנו ולכן כיוונו את נפשינו להסתכל מה אנחנו באנו לתת לעולם. לאחר מכן צריכים להישאר רפויים, פתוחים, מתפללים ומחכים שהדבר יגיע. אי אפשר לקחת אותו בכוח. צריכים להתפלל לה' ית' שיתן לנו את המקום הזה. ואם נלך בשלבים הללו, אפשר לבנות את בית הבחירה. גם הכללי כעם, וגם הפרטי של כל אחד ואחד מאיתנו.
 
וכאשר אדם פוגש את מקום הבחירה, רק אז הוא יכול להיות אוהב. שאדם רוצה לאהוב באופן אחר, באופן שהוא לא מוותר על המקום, של מה אני אתן לעולם, אלא לא מוותר על המקום של מה העולם יתן לי, האהבה שלו הופכת להיות אהבה תועלתית, מה אני אקבל, הופכת להיות מעין אהבה, אהבה של רצון לסיפוק אישי, והאהבה הזאת הופכת להיות אח"כ לכאוס זוגי, כאוס חברתי, כאוס של עם, שהאדם מתלונן במדבר אחרי שיצא ממצרים, אחרי שקיבל תורה. איך יכול להיות שאדם ילך באופן הזה?
 
אז יש לנו פה הזדמנות ללמוד את המעבר. הזדמנות ללמוד את המעבר מחודש אב שמתחילים מצער, במיעוט. ואת הצער של המיעוט הזה, שאנחנו מוכנים לוותר על הרע, לוותר על הארציות, לוותר על תענוגות, לעשות את זה בשמחה. להצטער מצד אחד, אבל להיות בשמחה שאני עושה את עבודת ה'. כי איך אפשר לעשות מצווה בצער? את הצער צריך לעשות בשמחה. יש לזה ערך מאד מאד גדול. אפשר לשמוח בשמחה. אפשר לשמוח בעצב. כי יש פה שני ערכים. יש את הערך של מה אני מרגיש בנפש שלי, ומה אני מרגיש ביחד עם הבורא. והיחד עם הבורא צריך להרגיש תמיד שמחה. גם אני צריך לשמוח בשמחה, וגם להיות עצוב בשמחה. להצטער בשמחה. והצער הזה בשמחה הוא ערך גדול.
 
לכן אני מאחל לנו בע"ה, שנלמד לעשות את המעבר הזה של לראות את הרע, להצטער בשמחה, לפגוש מה אני נותן לעולם ולהיות פתוחים, משוחררים בתפילה אמיתית שבורא עולם יתן לנו את המקום הזה של בית הבחירה.
בע"ה, כשנבנה את המקום של הבחירה אז נוכל גם לבוא לטו' באב להיות אוהבים, לקבל שידוך אמיתי, ששם נדבר איך מוצאים את האישה האמיתית שבתוכנו ומחוצה לנו, ואיך מפעימים את האהבה אחרי שעשינו את העבודה הזאת של למצוא את המקום הזה.
ל ח י י ם