יארצייט הרב"ש – רבי ברוך שלום הלוי זצוק"ל תשע"ז

161

יארצייט הרב"ש, תשע"ז –
אנחנו יושבים לסעודת הרב"ש. 25 שנה  לפטירתו. להסתלקותו מן העולם, אחרי שסיים את תיקונו בעולם, וכמובן שכאשר צדיק מסתלק מן העולם, אז הוא משאיר לנו משהו שמבחינת מה שהוא בא לעשות בעולם, הוא כבר מתוקן. ולכן, אנחנו יודעים שחלק חשוב מהשכינה הקדושה, מהיחד, מביאת משיח, כבר מתוקן, היות והוא הסתלק מן העולם.
האבידה כואבת. יש געגוע גדול מצד אחד, מצד שני יש איזה שהוא סוג של ביטחון שהדברים נותנים לנו כוח. לעיתים אחרי פטירתו של אדם, מאשר בזמן שהוא היה קיים. זה לא לטוב, אבל כעובדה זה קורה הרבה פעמים כך.
בבית מדרשו של הרב"ש, היתה תערובת של תלמידים, גם כאלה שבאו מבתים חרדים, שגדלו על ברכי היהדות החרדית, וכמובן שהיתה להם תרומה  גדולה מאד בדרך, בכך שהרב"ש רצה לבסס את הדרך שלו על החרדות. הוא הלך כאדם חרדי, הוא פעל כאדם חרדי, הוא רשם את ילדיו לבתי ספר חרדים. וזאת הדרך שבה הוא הלך. הוא גם הנהיג שתלמידיו יתלבשו בלבוש חרדי. הוא לא כפה את זה. היו גם כאלה מבעלי התשובה, שהיו שם בלבוש שהוא לא לבוש חרדי. בא אחד מהתלמידים, החשובים, שגם הלך עם סנדלים תנ"כיות, ועם בגדים לגמרי אחרים, וגם זה היה בסדר. הרב"ש מאד דגל בנקודה פנימית מאד חזקה, ולא בנקודה חיצונית.
שאל פה אחד החברים: האם אפשר להשוות את בעל הסולם והרב"ש, כמו שאנחנו רואים את היחס בפרשת השבוע בין משה רבינו ליהושע, כשמש וכלבנה?
התשובה היא באופן כללי, נראה שכן. אבל הייתי רוצה לתת עוד אבחנה השנה שהיא קצת שונה.
אנחנו יודעים שכדי ללכת לעבודה רוחנית אמיתית, צריכים שני מדדים. מדד אחד הוא לראות את החיים מעבר לזמן ומקום, והמדד השני הוא שאנחנו רואים את הכל בתוכנו פנימה. בעל הסולם, נתן לנו באופן מאד מאד בולט וחזק את האפשרות לראות את הדברים מעבר לזמן ומקום. הוא הפשיט את כל המושגים, גם הקבליים, גם הרעיוניים וגם ההשקפתיים שהם מעבר לזמן ומקום, וזה פתח פתח של ים גדול של הסתכלות.
הרב"ש נתן את הדרך ורואים את זה הרבה דרך מאמריו, איך להסתכל על הכל בגוף אחד. ויותר מכך, גם בגוף אחד בדרך של עבודה. בדרך שאדם צריך להרגיש באופן ממשי את מציאות העבודה שלו.
הוא לא היה מתעסק בפוליטיקה, לא היה נותן יותר מדי הוראות בדברים חיצוניים. לפעמים יותר לפעמים פחות. אני יודע שאחד החברים, למשל, שאל אותו, אם ללכת להיות שופט בעזה, זה היה בזמנו. והוא שאל אותו שאלות טכניות, כך סיפר לי, שאמר לו שכן, שילך. והוא באמת הלך והתקדם אח"כ.
לי בזמנו, היו שתי מסעדות. פתחתי מסעדה, וכשפתחתי את המסעדה השניה, דברים שם לא הלכו כל כך טוב. באתי לרב"ש ושאלתי אותו, מאז שבאתי לפה ופתחתי עוד מסעדה והתרחבתי בעסקים, והיו לי עוד כמה עסקים, אני לאט לאט רואה שאני הולך אחורה! הוא עמד שם במרפסת אחרי התפילה, אמרתי שאני רוצה לדבר איתו, הוא אמר לחכות לו, אז חיכיתי לו. דיברתי איתו, אמר לי: השם ירחם! הסתובב והלך. זאת היתה התשובה לשאלה שלי. מה אני הבנתי? אמרתי הרב"ש לא רוצה להתעסק בדברים האלה. הבנתי מה שאני  הייתי צריך להבין, גם שאלה שאלתי אותו, על יום העצמאות: איך נכון להתייחס ליום העצמאות, איך כבוד הרב מתייחס לזה? אמר לי, אני לא מתעסק בפוליטיקה. זאת היתה התשובה שלו.
הרב"ש לא התעסק בדברים החיצוניים. הוא בדר"כ התעסק בדברים הפנימיים. היה שם מגוון מאד גדול של אנשים, הרבה שנים, הרב"ש היה עם קומץ מאד קטן של תלמידים. ומעט מאד אנשים למדו יחד. לפעמים בקושי מניין היה. למד במקום קטן. לאחר מכן, היתה לו החלטה לעבור למקום יותר גדול בחזון איש. היתה הרבה יגיעה עד שבנו את המקום. הקבלן עזב, מישהו מהחברים לקח את הקבלנות, ובנו את זה. היתה הרבה יגיעה עד שבנו את הבנין, בחזון איש. היה בקצה, במקום זנוח, בסוף בני ברק. אבל זה היה פתח לבוא למקום יותר גדול. ובאמת שמה התחילה להיות תפוצה יותר גדולה ויותר אנשים הגיעו. הגיעה גם קבוצה יותר גדולה מאיזה שהוא מרכז אחר שלמדו שם קבלה, למקום הזה. והיתה שם התרחבות יותר גדולה של הלימוד.
אותם בעלי תשובה, שבאו ללמוד שם, היתה דרישה מהם, של הרב"ש, שחייבים להתחתן כמה שיותר מהר. ככה מספרים, אני לא הייתי בתקופה ההיא, שתוך שלושה-ארבע חודשים, המון חברים התחתנו. היתה דרישה. ולא עשו יותר מדי סיפור. התחתנו.
היתה דרישה בהמשך, לקראת הסוף, כשאני הגעתי זה קצת התפורר, אבל היתה דרישה שאנשים יהיו שומרי תורה ומצוות, נשואים ועובדים. אלה שלושת התנאים שהיו כדי שבן-אדם יוכל ללמוד שם. אבל היו גם כאלה שלמדו גם כשהם לא היו לגמרי נשואים, היו בדרך, אבל היתה הקפדה. לקראת הסוף זה טיפה התרופף.
הלימודים היו מתחילים בשלוש וחצי לפנות בוקר. היו קוראים מאמר שהרב"ש היה כותב כל שבוע, לאחר מכן תלמוד עשר ספירות. זו היתה צורת הלימוד.
לפני החגים היו לומדים "שער הכוונות", היה שיעור גם אחר הצהריים, היה גם גמרא אחה"צ. בשמונה וחצי היתה בדר"כ מתקיימת תפילת ערבית, אחרי זוהר. בימי חמישי היו מתפזרים לקבוצות חברים. זה היה פחות או יותר הסדר.
הדבר המשמעותי שאני לקחתי, שאל פה אחד החברים: למה אני קיבלתי את דרך בעל הסולם, והרב"ש? אני התחלתי את דרכי דווקא עם הרב ברנדווין, והייתי נוסע פעמיים בשבוע, בלילה, ללמוד איתו בירושלים, ברחוב חב"ד. לאחר מכן, ראיתי שהוא הולך ללמוד אצל הרב"ש. אמרתי שאם הוא הולך ללמוד אצל הרב"ש,  אז בטח גם אני יכול ללכת ללמוד שם. אז הלכתי לשם ללמוד.
אני התלבטתי בהתחלה. ידעתי שחייב לקבל, כך אמרתי לעצמי, שצריך לקבל דרך שהיא כבר מסודרת. כשהתחלתי לקרוא את הספרים של בעל הסולם, ובזמנו למדתי הרבה תורות אחרות, והחשבתי את עצמי כיודע הרבה מאד, ראיתי שכל דבר שחשבתי עליו, הייתי בטוח שיש לי ידע נרחב ועמוק, ומאד מדוייק בו, כשקראתי את הדברים של בעל הסולם, ראיתי שאני כמו ילד קטן, שהתעסק ב"דוקים" ופתאום אני רואה עולם שלם של השקפה ברורה, עמוקה, מסודרת שהרבה מהדברים לא הבנתי, והבנתי שיש פה משהו מאד מאד גדול!
זו היתה תקופה שלמדתי גם את הספרים של רודולף שטיינר, אנטרופוסופיה, והיתה תקופה שלמדתי את שני הדברים יחד וראיתי שיכול להיות בלבול מאד גדול, כי יש דברים שהם קרובים, עם מלאכים וספירות וכד' והיו גם שינויים, והייתי צריך לקבל החלטה. או זה או זה! ואז החלטתי, שמה שאני עושה, זה מתמסר רק לדרך הזאת. אבל אז ידעתי, אני חייב לקחת על עצמי רב, וגם החלטתי שבחמש השנים הראשונות שלי אני לא אומר כלום לאף אחד. היו לי קבוצות, היו לי מקומות שהנחתי. עזבתי הכל, והתחברתי רק לזה, והבנתי שזאת הדרך שאליה אני רוצה להתמסר. לא הייתי הרבה זמן אצל הרב"ש. הייתי כשנתיים וחצי, אולי שלוש, לא זוכר בדיוק, אבל זה הזמן שהייתי אצל הרב"ש.
הייתי קצת לפני הפעם השניה שבאתי… הייתי בפעם הראשונה, חודש. ואז הרב"ש שלח את אחד החברים לומר לי שאני צריך ללכת להתחתן, ואחרי שאני אתחתן אני אחזור. אז הלכתי, התחתנתי וחזרתי.
ואז כשחזרתי, אבל גם אז למדתי. אז למדתי בתקופה עם הרב ברנדווין עד שהתחתנתי וזה היה בתקופה שבין לבין.
היו הרבה אנשים שהגיעו ועזבו, ולא כל מי שהגיע הרגיש בזה אור גדול. זו היתה עבודה לא קלה. אבל היתה תכונה מיוחדת לרב"ש, לי לפחות היתה הרגשה של אמת מאד חזקה ומאד ברורה בלי פשרות, בעבודת נפש. מאד מאד ברור, מאד מאד מדוייק. דיוק בעבודת נפש ואיזה שהוא סוג של הרגשה שאתה עומד לפני הר של אמת. ששום דבר לא יזיז אותו מהאמת. יכול להיות מבחוץ, לא היו כל מיני גינונים. היה בן-אדם שהיית עמוד על ידו והיתה איזו שהיא יראה מאד גדולה של מעין פשטות, לא איזה שהיא האדרה גדולה וגינונים. מעין פשטות, אבל עם הרבה מאד אמת. עם איזו-שהיא יראת כבוד לאמת. ככה היה סביבו.
התלמידים מאד כיבדו את המעמד של הרב"ש. כמובן היו, בזמן שהתחתן עם הרבנית פייגה, היו גם דברים לא נעימים מכל מיני אנשים שלא קיבלו את דרכו, אבל הוא בשלו. כשהחליט משהו, הוא עשה. העיקשות שלו, וההתמדה שלו היו לשם דבר.
אני פגשתי את מות הרב"ש כשהיה לי אחד החברים שהיה בפדואל, כשבדיוק התחיל להיפתח שם איזו מכינה קדם צבאית, והוא ביקש ממני לבוא לתת שם איזה שהוא שיעור, שיחה לתלמידים שלו שם, ואז נסעתי לשם ושם קיבלתי את ההודעה, מהרבנית, אשתי, שהודיעה לי. כמובן שנסעתי מיד, ונסענו ללוויה.
הזיכרון החזק שלי, ביותר, הוא – צריך להיות אדם אמיתי. צריך להיות מבפנים, לא לזייף. שתהיה ישרות פנימית עמוקה. אפשר מלמעלה לזייף לפעמים במעשים. כי פחות היה אכפת לו ממה שקורה מבחוץ, אבל מבפנים, היתה ההרגשה חזקה גם בין החברים, שהנקודה הפנימית מאד חשובה. גם בין החברים היתה הרגשה של נקודה פנימית חזקה מאד. ואנשים, גם אחרי הפטירה של הרב"ש, שאלו אותי איך התפצלו הקבוצות? ההתפצלות הראשונה בקבוצות היתה של איזה חמישה, שישה תלמידים, שעזבו מכיוון שמינו מישהו שלא רצו שימנו אותו, והם החליטו שזה לא מתאים להם, והם החליטו לעזוב והפיצול הזה, בין החברים, היו שיחות אחרי שהרב"ש נפטר, מה עושים? איך עושים? כן עוזבים? לא עוזבים? איך נמצאים יחד? לא נמצאים יחד?
זו היתה תקופה שהתחלתי ללמוד, אחרי הרב"ש, עם הרב הלל גלבשטיין זצ"ל, ולמדתי איתו איזה-שהיא תקופה. חלק מהחברים למדו יחד. היו עוד כמה שלמדו יחד איתי, הרב גלבשטיין היה מאד מאד מסור לרב"ש, והלך בדרכו. לי היה פלא למה לא מינו אותו, אבל לאחר איזו שהיא תקופה גם החברים האחרים עזבו והיה פיצול בין החברים בעלי התשובה שהיו שם כקבוצה מלוקדת יותר, כאלה שהלכו כקבוצה גדולה וקבוצה קטנה והיה עוד את הרב גוטליב שהלך עם הרב מילר שהצטרף אליו. בהתחלה לא לגמרי איתו, אח"כ איתו. בהתחלה בשביל לכתוב את הספרים. ואלה היו שלוש הקבוצות העיקריות שהיו ולא היה קשר ביניהם. כמעט ולא היה קשר בכלל ביניהם. היתה גם קבוצה קטנה של הרב בריזל.
אבל, אנחנו הלכנו עם החברים וככה למדנו הרבה שנים, עד שהתחלתי קצת ללמד והתגבשנו מזה.
אבל אנחנו צריכים לזכור את המקורות שלנו. והמסורת היא דבר חשוב. אנחנו צריכים לזכור  את המסורת של הרב"ש, כי את רוב התורה ככולה, אנחנו יונקים מבעל הסולם והרב"ש, ולכן אנחנו צריכים להיצמד לספרים.
אני רואה, שכל פעם שאני קורא מהספרים של הרב"ש ובעל הסולם, אני לומד עוד ועוד דברים. אני רואה שעוד אני קטן ביחס לדברים שאני יכול ללמוד מהם, ולכן אנחנו צריכים להיות מאד מאד שמחים ובהודיה גדולה על מה שהשאירו לנו בעל הסולם והרב"ש שאנחנו יכולים להמשיך כזאת דרך, ואני מתפלל ומייחל שהקבוצות של בעל הסולם והרב"ש יוכלו להתאחד יותר. יש דברים שהם יכולים להתאחד בהם, לא צריכים כל כך הרבה פיצולים, ואם אפשר, צריך לראות את זה כקריאה! יש דברים כמו סעודה של בעל הסולם, סעודה של הרב"ש, כינוסים פעם בחצי  שנה, אפשר לעשות גם יחד לא. צריך כזה ניכור, וכל אחד שיפעל רק לעצמו, סה"כ יש הרבה מאד דברים מאד קרובים, מאד דומים, יש לכל אחד גוון אחר, וזה גם טוב. אבל האחדות היא חשובה. חשוב לעולם שאשלג יציגו קצת יותר אחדות.
בע"ה, נעשה ונצליח.
ל ח י י ם