בואי כלה – כי תשא תשע"ז

שבת פרה – בואי כלה, תשע"ז
שבת כי תישא –
בפרשה הזאת יש לנו גם את פרה אדומה וגם את מחצית השקל.
אנחנו מוצאים פה שני עניינים מאד חשובים.
כי תישא את הראש, כדאי שכל אחד מבני ישראל יקח אחריות אישית על התפקיד שלו ביחס לכלל. אז אפשר לספור, למנות את בני ישראל.
כאשר מונים אותם ביחס לכלל אז כל פרט הוא חשוב. כאשר מונים את הפרטים בנבדלות, כל אחד לבד, אז הם עלולים להיות בנגף. כי אז, אם החשיבות של כל אדם היא רק לעצמו ולא למען בדק הבית, בית המקדש, למען הכלל אז אין לו חשיבות.
גם צריך לדעת שהוא צריך להביא רק מחצית השקל, כיוון שאת הדבר השלם מקבלים רק מהבורא כדי שאדם לא יכנס לגאווה ויחשוב שהפרט שלו חשוב יותר משל הבורא. לכן צריכים להביא מחצית השקל.
זה למדנו כבר בשקלים.
פרה אדומה –
לפני חודש ניסן שהוא חודש הגאולה צריכים להכין את עצמינו לקראת הגאולה. ההכנה לקראת הגאולה היא ע"י הפרה שנקרא דין רפה – אותיות רפה.
מה זה אותיות רפה? כאשר האור בא מלמעלה למטה אז צריך לדחות אותו מלטה למעלה. דחיית האור מלמטה למעלה נקרא דין רפה. זה בחינת אור חוזר שרק בזכותו אפשר לקנות את בחינת האמונה במחשבה. כאשר קונים את האמונה במחשבה, אז אפשר שהיא תתפשט ללב באופן הראוי. חטא העגל, הוא שאמרו אלה א-לוקיך ישראל. שם א-לוקים מתחלק לשניים: מי-שזה מידת השפעה, ואלה-שזה מידת קבלה.
כאשר הערב רב אומרים, אלה א-לוקיך ישראל, הם מתכוונים שהא-לוקים, דהיינו, הרצון האמיתי של האדם הוא: מה הוא יקבל לעצמו.
הרצון לקבל הוא הא-לוקים. כמה אני יהנה מזה. עגל הזהב-מלשון "זה-הב". יש הבדל בין שור מועד שהוא בחינת גבורה, רצון לקבל לבין פרה. כאשר אנחנו עובדים עם צד הפרה שהוא דין רפה, שאנחנו דוחים את האור, מלמטה למעלה, אז יש בנו את הכח האמיתי לייצר אמונה.
היכולת שלנו להתגבר מתוך אידיאה של יחד היא מאפשרת אמונה.
היום, השבת הזאת, אנחנו צריכים להכין את עצמינו לקראת הגאולה. ההכנה הטובה ביותר היא האמונה. תבוא הפרה ותקנח את צואת בנה.
צואת בנה זה העגל שהוא בחינת כלים דעיגולים שכל הרצון שבהם הוא בעל מנת לקבל.
מה היא תקנח צואה? צואה זה מלשון "צא צא ואל תבוא" ומלשון המלכות שיצאה מחוץ למדרגה ואי אפשר לקבל בה בעל-מנת לקבל.
בכל אדם זה מופיע, אותה בחינה, שהוא יודע, שצריך לדחות אותה, ולקבל אמונה. לדחות את הנקודה הפרטית שלו. כי בכל אחד יש את המחשבה הפרטית שלו, אבל הכלל קובע.
כאשר הוא מקבל את זה שהכלל קובע אז הוא חייב לדחות את מחשבתו מלמטה למעלה. לאמר: שלי המחשבה שלי היא מטה בחשיבות. המחשבה של העליון היא למעלה בחשיבות. כשאנחנו לא מסוגלים לעשות את זה, או אנחנו יכולים להיות מגוייסים רק כאשר זה יתאים למחשבתנו אז אנחנו לא מייצרים את האמונה האמיתית.
כמו שלמדנו בפורים – עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי.
מה זה עד דלא ידע? הרי ראינו בפועל שהורגים את המן, אני לא צריך לדעת. אלא, שזה שאני רואה שפוגעים בהמן בתוך הדעת זה הגיוני מאד. אבל, אתה צריך להגיע עד למצב שאתה מקבל את זה באמונה שלימה. עד דלא ידע, זה באמונה למעלה הדעת. שתקבל למעלה מהדעת שארור המן וברוך מרדכי.
לא שגם המן הוא ברוך, אלא שברוך מרדכי וארור המן כי המן מוצא חן בעיננו לא פעם. אנחנו צריכים לקבל את זה גם אם אנחנו לא רואים את זה. אחרי שראינו את התופעה שהמן הוא גרוע, צריך להנפיש את זה בתוכנו לקבל את זה באמונה שלימה שהאמונה היא למעלה מהדעת.
כאשר את זה נקבל, למעלה מהדעת שארור המן, שהצד הזה שבעל מנת לקבל, שהצד הזה שאלה א-לוקיך ישראל הוא צד רע, בוא לא צד טוב, צריך לקבל את זה למעלה מהדעת גם אם נרגיש אחרת. האמונה הזאת מאפשרת את הגאולה האמיתית.
נאחל לעצמינו לבוא אל הגאולה, כי בניסן נגאלו ובניסן, בע"ה, עתידים להיגאל.
ל ח י י ם