בואי כלה – אחרי מות-קדושים תשע"ז

אחרי מות קדושים, בואי כלה, תשע"ז
בפרשת "אחרי מות", אנחנו לומדים ביום הטהרה הגדול, שהוא יום הכיפורים, שישנה עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. שבו היום היחיד שהוא יכול להיכנס לקודש הקודשים, מקום שאסור לכנוס שם.
הכפרה היא על הטומאה שאדם שרוי בה.
אומר הזוהר הקדוש, שכאשר הטיל הנחש בחוה זוהמה, כתוב ש"איבה אשים בינך ובינה". האיבה הזאת היא גימ' 24. 24 מיני טומאה הטיל בה באישה. והבחינות הללו, מצויות בשיירים שיש לאדם. בציפורניו ושערותיו. ואישה, דהיינו כל אדם, צד האישה שבו שצריך להיטהר, צריך להיזהר לאחר שגוזז ציפורניו ושערותיו, בעיקר ציפורניו, ששם מצויה טומאה רבה, שישתדל לגנוז אותם או אפילו לאבדם מן העולם.
כי עניין גדול הוא. אומר: חסד גדול עושה עם העולם כאשר מאבד אותם לגמרי.
הטומאה הזאת, כתוב: כאשר אדם דורך על ציפורניים גזוזות, יש עליו מינים רעים, שאישה בהריון עלולה להפיל את פרי ביטנה. וכמובן כל אלה סימנים לכך שהציפורניים שהם מחזיקים טומאה, מכיוון שהם שייכים לאדם והם יצאו ממנו, ויצר הרע בהם נתפס בשיורים של האדם.
אדם צריך להיזהר בכל דבר שיש בו קדושה. והקדושה הזאת אם היא מחוברת אליו, אז היא יכולה להחזיק, אבל אם היא ניתקת ממנו ובאה לחיצונים אז הטומאה יכולה להיות מאד גבוהה.
ציפורן, היא היתה מקיפה את האדם. זה היה הלבוש של האדם. יש קדושה רבה בציפורן ודווקא בה. ברגע שהיא ניתקת מהאדם יכולה להיות טומאה גדולה. והסטרא-אחרא נתפסת דווקא בה.
ככה כל אבר שיש לאדם, כל מחשבה של קדושה, כל ידיעה של קדושה, אם היא תבוא לס"א, אם היא תתנתק מהיהודי שבך, יש חשש גדול שזה יבוא לטומאה. לכן צריך להיזהר דווקא האנשים שהולכים בדרך השם ומרגישים שיש להם קדושה, הם צריכים זהירות יותר גדולה שכוחם, יגיעתם, אם היא מנותקת אפילו קצת, מדרך ה' והמחשבה של האדם לא טמונה בדרך ה', מיד הס"א לוקחת אותם ביותר חוזק.
ביום הכיפורים, הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים ויכול לשמש בבגדי לבן, בבגדים זכים. בגדי זהב הוא לא יכול לשמש. צריך להחליף מספר פעמים את הבגדים שלו מבגדי זהב לבגדי לבן. הלובן העליון הוא הטהרה הגדולה שכולו השפעה. זה המקום שבו יכול להיטהר.
מה רע בבגדי זהב? אלא לא ייתכן שבדבר שחטא בו, בעגל הזהב, בבחינת זה-הב, שיש בזהב קדושה גדולה מאד, ובזה, דווקא בזה, חטאו. שזה מדרגת חכמה. ובזה אסור להיכנס לעשות את העבודה, כי כשנכנסים לעשות את עבודת קודש הקודשים, כשנכנסים לקדושה צריכים להיכנס עם לב נקי לגמרי כמו שהלבן מזוכך לגמרי מקבלה עצמית, כך אדם אסור לו לבוא עם כלים של קבלה.
הצמצום, היה על בחינת כלי קבלה. הצמצום לא היה על הרצון לקבל. הצמצום היה על הכלי של הרצון לקבל. הרצון לקבל מותר בשימוש. הכלי של הרצון לקבל, אסור בשימוש. עליו צריך להשגיח. כשמגיע האור לכלי של הרצון לקבל, הכלי הזה ניתן לתורה. לכן, בקדושה עושים עליו מסך. כך אומר בהסתכלות פנימית באות טז', פרק ו'.
לכן, אדם צריך לראות שכאשר הוא רוצה להישמר כמו בציפורן, כמו בכניסה לקודש הקודשים, ישאל את עצמו "מה הכלי שלי, כלי של טומאה או קדושה? הכלי שלי הוא כלי של רצון לקבל. חומר גלם של רצןן לקבל, להנות להשתמש בזה שאני רוצה באגו שלי, מותר. אין בעיה להשתמש באגו, אין בעיה להשתמש בגאווה. אבל יש בזה תנאי. אם קודם כל מסרת אותה לה'. קודם כל ביטלת אותה לגמרי, אחר כך מותר להשתמש בה. אבל בתנאי, כמו שלמדנו בזהר בדף היומי, אי-אפשר להשתמש בלחם שהוא חמץ אם לא אכלת קודם מצות בפסח והסכמת לוותר על החמץ שהוא הייצר הרע, לגמרי. אם יצר הרע, איך אפשר להשתמש בו? אומר כשהוא כלי אז אסור להשתמש בו. אבל אם הוא בא אחרי שאתה בבגדי לבן, וביטלת את כל הרצון לקבל אז מותר להשתמש בו.
למדנו בדף היומי, תע"ס, חלק ח', שעולם אצילות נבנה כך שכל מדרגה בונה את המדרגה הבאה, אבל יש משהו מיוחד בפרצופים של הראש, שיש בהם איזה שהיא קדושה מצד מקורם, והם יכולים להיות בגדלות. אבל הזו"ן, שהוא מייצג אותנו, הוא לא יכול להיות בגדלות באופן קבוע. הוא חייב לרדת לקטנות כל הזמן ולעלות לגדלות. כל הזמן יש את התנועה הזאת. והתנועה, לעבור מקטנות לגדלות, מזמינה מציאות שאם אבדתי את הגדלות אז עוד פעם הקליפות יכולות לאחז בי. וזאת עלולה להיות טומאה כי לא הצלחנו לתקן את הכלים הללו.
בנינו בעולם אצילות שיש את זה לכל אדם ואדם, מעין כוח של קביעות בדרך ה'. קביעות של אמונה, שהיא נקראת עולם אצילות של האדם. רק שם אפשר לתקן.
אם רוצה לתקן משהו, ורוצה לעלות מהטומאה לקדושה, צריך לקחת את הטומאה לעלות אותה לשם. רק שם אין קליפות.. שם המקום הלבן. הלובן העליון. שם זה למעלה מפרסה. וכל פעם שאדם רוצה לתקן חייב לעלות למקום הזך הזה בנפשו. שזה מצוי בנפשו של כל אדם ואדם. מקום נקי.
האם אדם יכול למצוא את התמימות הפנימית, העמוקה הזאת בתוכו? של אותו מקום נקי? מה מפגיש אותו עם המקום הזה?
המקום של המסגרת שהוא עשה שממנה הוא לא יורד. זו המסגרת שלו. ואם הוא שומר על אותה מסגרת לא רק חיצונית, גם פנימית. חיצונית וודאי צריך. זה לא בעיה, זה קל. מסגרת פנימית, צורת מחשבה, צורת הרהור, צורת הרגשה, אסור לאדם להרגיש עצוב. אסור.
מה יעשה אם מרגיש? אומר הזוהר בדף היומי: אסור להרגיש עצוב. אם אתה מרגיש עצוב אתה לא יכול ללכת בדרך ה'. אי אפשר לעבוד את ה' בעצב. רק בשמחה.
אז אנחנו רוצים לסכם את כל זה כדי לעבור לקדושים. אנחנו צריכים "אחרי מות".
אם אדם לא ממית עצמו, אז הוא לא יכול לזכות בתורה. אם אדם לא מוכן להמית את האגו שלו, להמית את החשיבות העצמית שלו, לא מוכן לבוא לפסח, לא מוכן ללבוש בגדי לבן, לא מוכן את הציפורניים שבקדושה לאבד אותם מן העולם, לא יוכל לבוא לקדושה.
לכן, פה צריכים לראות אחרי מות קדושים בפרשה, איך אנחנו יכולים לבוא לידי קדושה אם אנחנו מוכנים להמית את האגו.
אח"כ נזכה לקדושה, לא לדאוג. זה ממש בא אחרי. אפילו זה מצורף יחד. רק צריך להסכים לזה.

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו