סעודת פסח שני – תשע"ז

סעודת פסח שני, תשע"ז
מהו פסח שני?
פסח נועד לתת אפשרות לאדם לצאת מעבודה זרה ולהיכנס לבחינת היהדות. דהיינו, צריך להעביר את נפשו לעשות בה תיקון שתצא מהעבודה הזרה שהיא בחינת טומאה. המעבר הזה מטומאה לטהרה יכול להיעשות לפי הצד שהטומאה נטמעה או נדבקה בנפש.
ישנן כמה צורות שבהן אפשר להסיר את הטומאה ויש לנו כלל: "כדרך בולעו כן פולטו".
כדרך שאדם בולע את הטומאה כך היא נטמעת בו יותר. יש אדם שבולע את הטומאה בדרך של מים, בדרך של בישול במים, ואז במים אפשר להסיר את אותה טומאה. אבל אם הטומאה נטמעת באש אז רק אש יכולה להסיר את אותה טומאה.
הטומאה יכולה לבוא מצד הנפש, מצד מידת החסד שבאדם שרוצה לעבוד את ה' אבל טעה בעבודת ה', ורוצה לחפש את הקשר אבל הוא טעה. יש עבודה שבאה מצד הגוף, עבודה שבאה מצד הנפש היא עבודה בבחינת המים. עבודה שבאה בבחינת האש היא בחינת הגוף. בחינת הגוף הוא כאש כי הוא בבחינת הרצון לקבל. אם כך יש באדם שתי בחינות שאותן צריך לטהר. צד הרצון להשפיע וצד הרצון לקבל.
השאלה מי מהם מביל את האדם? חודש ניסן הוא חודש מצד החסד. הוא ראשון לכל חודשי השנה. הוא צד המים. צד ההשפעה, צד הנשמה, צד הרצון להשפיע שבאדם.
כאשר אדם נטמא והטומאה שלו היא מצד החסד, היא טומאה לא גדולה, דהיינו עובדי עבודה- עבדים היינו לפרעה במצרים. אז יכול מטומאת מצרים לצאת ע"י מים, ע"י התורה. ע"י הכח של אמונה. אבל, אם הוא עובדי עבודה זרה-היו אבותינו, שהעבודה הזרה הזאת היא כבר נטמעה באדם באופן שהוא ממש רחוק מלהיות יהודי, אז אין דרך אחרת כי קורה שהוא בדרך רחוקה , אז הוא צריך תיקון של אש. אש זה אומר סבל. זה אומר כח של התגברות קשה. ובכל דברים אלו צריכים להביא באש שזה בחינת חודש אייר.
חודש ניסן הוא בחינת חסד ומים. חודש אייר בבחינת גבורה ואש. נותנים ב' הזדמנויות לאדם. אומרים לו יש לך ב' סוגי תיקונים, וכאשר האדם רואה שיש גם פסח ראשון וגם פסח שני הוא צריך להבין שזאת מסכת חייו.
במסכת חייו יש 2 צדדים. יש צד שאפשר לתקן בדרך הטוב. וזאת הדרך היותר מובחרת לאדם. היא הדרך של להציף את הטוב ואז מתוך זה שמציפים את הטוב, ממילא הרע מסתלק. נותנים פרגון חיובי, רואים למה נמשכים בדרך הטוב, מה אוהבים, וממילא אם מציפים את עצמינו בדבר שאנחנו אוהבים, ממילא הרע יהיה מובער.
אבל יש גם דרך שבה אנחנו לא מצליחים בדרך הטוב. ודרך הרע כל כך חזק ואנחנו רואים שאנחנו בדרך טמאים ובדרך רחוקה. אם אנחנו רואים שאנחנו טמאים ואנחנו מסוגלים לראות שיש צדדים בתוכנו שהם רחוקים מה' ית', גם זו הארה גדולה, כי יש לנו גם כאלה צדדים.
ולכן, צריך גם את הפסח השני הזה, וחייב אותו, כי הרי היתה שבירת הכלים, והיה חטא עץ הדעת, והיה חטא אדם הראשון ואנחנו בעצמינו חוטאים במשך חיינו, והחטאים האלה נטמעים בתוכנו ואין דרך להסיר אותם אלא בדרך של ייסורים. בדרך שאנחנו לכאורה פועלים נגד הקיום, נגד רצון ה'. רצון ה' הוא שנהיה בשמחה, באהבה, בנתינה, בטובות, ברעות זה לזה, שתהיה תמיד אוירה טובה. שיהיה תמיד שמח. ואנחנו לא רוצים לתת עונש. אבל לפעמים אין ברירה. לפעמים זו הדרך של תיקון של עונש. עונש בבחינת שלא נהנה מהדרך. או נוכל לקבל את זה שהתענוג יהיה רק אח"כ.
לדאבוננו אנחנו נמצאים בעולם הזה שרוב העבודה היא כזו. אומר רשב"י בזהר הקדוש, שכאשר אדם רוצה לעשות עבודה אז הוא צריך לעשות עבודה למטה, והוא צריך להבין את דרכי התורה. כשהוא יעשה עבודה למטה אז זה ישפיע גם למעלה. ואם הוא עשה למטה זה כאילו שהוא עושה את זה גם למעלה.
אומר, הטיפשים שרוצים לעשות עבודה עושים את העבודה במקום הלא ראוי והלא נכון. נדמה להם שהתורה היא חיצוניות התורה. סיפורי התורה, לבושים שלה. אומר, המלאכים כשהקב"ה רוצה שהם יפעלו בעולם הזה, הם מתלבשים בלבוש של העולם הזה, וככה הם יורדים לארץ. כל שכן התורה. שהיא באה לארץ להינתן לבני האדם אז היא באה בלבושים, ואוי למי שחושב שהתורה היא אותם סיפורי הדיוט שהתורה מספרת לנו אותם. וטוב לו שתיפח רוחו מי שחושב שהתורה היא רק הלבושים. אבל, כאשר אנחנו נטמעים בתוך הבחינה הזאת, שאנחנו חושבים שהמצב, שהחיצוניות, שהעולם הזה הוא ממשי, אין לנו דרך, אלא ללכת בייסורים.
שתי הבחינות האלה מצויות בשורשי המחשבה. יש מחשבה שבאה על דרך של מדרגת החכמה. חכמה דאור ישר. ויש חכמה שבאה על דרך של בינה דאור ישר. חכמה דאור ישר-האור והכלי באים כאחד. הכל מושלם מלמעלה. לא רואים שום חסרונות. יש התבטלות גמורה. זה המצב העוברי שלנו. כמו עובר, רואה מסוף העולם ועד סופו.
לעומת זאת, כאשר אנחנו חיים עד גיל יג' ואנחנו רוצים להתחיל לתקן את כל הרצונות החזקים שחווינו בהם, שהם כלי הקבלה שיש להם צורה של בעל מנת לקבל, כשהסיגים מעורבים בכל רצון ורצון, אז צריכים את מדרגת הבינה שיכולה לעצור ולאמר: אני נגד. אני בהתנגדות.
התנגדות זה דבר לא טוב. אבל אם אתה לא תלך בפסח שני בהתנגדות בכוח של אייר בחודש של גבורה, אז אתה תהיה בן אדם שמוכן להתמזג ולהשתלב גם עם טומאה. כי צריך להבין שיש מקומות שצריך להילחם. ואם תלך בדרך של חסד אתה עלול להסתיר את המלחמה שקיימת ממילא. לא צריך לפחוד להילחם. כשאתה רחוק, צריך להילחם בעצמך. ולא להיות עדין מדי לעצמך ולחשוב שרק בדרך הטוב זה ילך. יש דברים שלא הולכים בדרך הטוב. שאדם צריך בכוח של גבורה לפעול. אלה שתי הדרכים: דרך של חכמה ודרך של בינה.
הטוב ביותר הוא לשלב ביניהם. שום מצווה אחרת מהמועדים, לא ניתנה לנו הזדמנות שניה. פה ניתנה הזדמנות שניה כי בלי הכח של התיקון הזה של יציאה מעבודה זרה, יציאה מהתורה אי אפשר להיות יהודי.
המידה ששולטת בפסח שני היא גם צריכה לבוא בדרך החסד. בספירת העומר, אנחנו סופרים אותם מצד מה שקורה בעולם, התנועה שיש בעולם, ומצד שני אנחנו רואים איזה תיקון אנחנו צריכים לעשות בעולם באותה ההשפעה הקוסמית שיש.
מה ההשפעה הקוסמית שיש בספירת העומר?
כל יום יש עיוות כתוצאה מזה שהגבורות נכנסות לפני החסדים. יש מצב של קטנות ובקטנות אומר האר"י הקדוש, שהגבורה נכנסת לפני החסד. כשיש גבורה אז החיצוניים נתפסים. אנחנו צריכים לתקן את זה בחסד שאנחנו עושים.
מה זה חסד? כמו אמונה שבאה מלמעלה למטה. האמונה בציור האמיתי והנכון. וצריכים לפעול אותו. יש עיוות. כל שבוע יש עיוות אחר. העיוות, אחרי שעברנו את כל העיוותים של חסד, גבורה, תפארת ונצח, הגענו לעיוות של הוד. הוד זה בחינת תמימות, שלימות בית המקדש. אבל גם הוד עצמו, אותה תמימות, אותה שלימות פנימית שאליה צריך להגיע, יש לה עיוות.
מה העיוות? הפוך. אין שלימות. לא מאמין בכלום מבפנים. אין לי מצפון רגשי לשום דבר. יש כל מיני רגשות שזורקים אותי לכל מיני כיוונים, מבפנים אין לי הרגש שאני יכול להאמין. אני לא תמים מבפנים, לא שלם. אין לי שלימות פנימית.
שאלה במה אין לי שלימות פנימית?
כי גם ההוד הזה, חוסר השלימות הזאת, היא מתחלקת לחסד, גבורה, תפארת, נצח והוד.
חסד זה מידת ההשפעה. זה מידת הפסח. זה מידת אברהם אבינו. ולכן אנחנו צריכים לתקן את השלימות הזאת, את ההוד שהוא קו שמאל. שהוא הבסיס של יציאת המלכות מז"א, אז את ההוד זה אנחנו צריכים לתקן במידת החסד שלו. כשאנחנו מתקנים את החסד שבבחינת ההוד, אז אנחנו מגיעים לפסח שני.
הספירה, הוא אחרי 28 יום לעומר שהם ארבע שבועות. היום אחריו זה הספירה שאנחנו סופרים בפסח שני. כאשר אנחנו יודעים שאנחנו צריכים עכשיו לתקן, אנחנו צריכים להפעים בתוכנו את הרעיון. יש שלימות במידת החסד.
מה עיוות? אין שלימות בהשפעה. חסד זה השפעה. אין שלימות. יש הפקרות בהשפעה. זה שקר באמת כשאני משפיע אני גם רוצה לקבל. הרי תמיד זה אינטרס אישי. אין דבר כזה שלימות בהשפעה. וזה שקר. כי זה הגוף דורש מאיתנו, ואנחנו יכולים להתגבר על הגוף ע"י פסח שני. כי אם אנחנו מבינים שאנחנו בדרך רחוקה, והגוף גורם לנו לזה, יש לנו כבר הארה עצומה וגדולה שראינו שאנחנו בדרך רחוקה, וכמובן כמו שאומר הרב הסבא בזוהר: שאם אדם טמא וטיהר את עצמו וראה שהוא בדרך רחוקה אז הוא יכול לבוא לטהר את עצמו.
אבל אם הדרך, היא דרך של חסד, שממילא יש לי אמונה גדולה, ואני מרגיש שלם עם אהבת ה' שלי, אני יכול לעשות פסח ראשון. אבל אם לא אז חסד שבהוד. אותו צריך לתקן.
אז אנחנו צריכים להפעים היום בנפשינו את הכוח הזה: אני מרגיש ומאמין באופן שלם שיש שלימות בהשפעה. יש שלימות באמונה. יש שלימות במידת אברהם אבינו. שלימות בשלווה הפנימית העמוקה שאליה אני יכול להגיע ולפעול בשלימות עם הדרך שלי. עם המשפחה שלי עם החברים שלי ולא כל הזמן להיות בהתנגדות הזאת שתמיד משהו לא בסדר. לשחרר את כל המעצורים ולהרגיש באותה שלימות באותה התחברות אין סופית דווקא במידה הזו של הגבורה – לעזוב את זה. צריך כח גדול כדי להסכים לעזוב את הקפיציות הזאת, או את הרוגז הגדול הזה, לעזוב את המתח הנפשי כאילו מישהו תוקף אותך כל הזמן. אף אחד לא תוקף אותנו. אף אחד לא רודף אחרינו. אנחנו לא צריכים להרגיש נרדפים. הכל בסדר. הכל טוב. להרגע ואם אי אפשר אז בכח של גבורה. לעצור את זה בכוח. לא להסכים לחשוב על אין שלימות.
יש שלימות במידת ההשפעה! על זה צריך לעבוד השבוע. שאפשר להיות שלימים. אפשר להרגיש את השלימות הזאת. ואם נצליח להרגיש היום את השלימות הזאת בפסח שני, אז נוכל בע"ה גם להגיע לל"ג בעומר שעליו נדבר, הכוח של אותה שלימות פנימית שאליה אפשר להגיע בהוד דהוד. בע"ה, שנזכה לפסח שני לעשות אותו כהלכתו, להיות שלווים באופן אמיתי בשלימות לעזוב את כל המתחים, להיות שלמים בהשפעה.
ל ח י י ם