בואי כלה – פרשת כי תבוא תשע"ז

בואי כלה פרשת "כי-תבוא" תשע"ז
 
והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' א-לוקך נותן לך נחלה וירשת וישבת בה.
כאשר אדם מגיע לזיווג אמיתי של הרצון שנקרא ארץ, איזה ארץ? אשר ה' נותן לנו. נחלה.
אם הוא נותן  לנו למה זה נקרא ירושה "וירשת"? אם ה'  נותן לנו את הארץ זה לא צריך להיות ירושה. זה צריך להיות נחלה של מתנה, וקיבלת מתנה.
 
אלא, שעוד לפני בריאת האדם,  כבר היתה ארץ ישראל נתונה לעם ישראל. היתה נתונה  לאבותינו, ולכן זה נקרא ירושה כמו ירושת האבות. דהיינו, אב זה נקרא שורשים של האדם.
 
לכן, זה נקרא ירושה וכל אדם שמקבל רצון אמתי הוא  צריך לתלות את זה באבותיו. אבותיו-זה אברהם, יצחק ויעקב, יש אבות יותר מוקדמים שהם בחינת ז"א ואצילות שמשם הארץ, דהיינו מלכות דאצילות, נתונה לעם ישראל.
 
רק אחרי שהאדם  מתיישב בארץ, הוא  יכול להביא מפרי הארץ. פרי הארץ הם שבעת המינים, רק מפירות שבעת המינים היה צריך להביא ביכורים. ביכורים הם לא שייכים לאדם. הם שייכים לקב"ה, מביא ואתם לכהן.
 
דווקא הבכור, כתוב, יורש פי שניים. הבכור יש לו תפקיד. תפקיד לראות  איך הוא  מעלה את כל הרצונות היותר קטנים ממנו  למקום יותר גבוה. אבל הוא חייב להיות אח. לכאורה אבא יכול להעלות את הבנים, אבל לבן בכור יש פקיד חשוב, כי בן בכור מייצג את בחינת  האחוריים של האבא, דהיינו את בחינת הכח של האבא שיורד למטה והוא יכול להתחבר לכל האחים האחרים ולהעלות אותם למדרגה יותר גבוהה.
 
יש תפקיד לבן בכור ולכן הוא  יורש פי שניים.
 
מה זה פי שניים?
גם לעצמו וגם כדי לתת לאחיו.  לאחיו הכוונה לכל מי שמאוחה איתו.
בתע"ס באות ה'-ו' הוא מספר לנו  באריכות על סוד אחים בכורים וממשיך בזה בחלק ט', הוא מסביר לנו מספר פעמים. מה זה אחים בכורים? אח"פ דעליון שיורד למקום  גלגלתא ועיניים דתחתון וכשהוא  עולה למעלה בגלל שהיה מאוחה איתו הוא  יכול לקבל אור. גם  בשבילו וגם בשביל התחתון ממנו.
 
אנחנו לא רואים שראובן שהיה בן בכור עשה תפקיד כזה שהיה יכול לקבל. דווקא יוסף הבן הצעיר הוא  זה שקיבל  את הכח לקבל מאביו ולתת לאחיו. אם כך, אנחנו רואים שבכור לאו דווקא אותו אחד שנולד ראשון בגשמיות אלא בכור זה – זה  שממשיך את דרך אביו.
 
ויש גם בכור  רוחני. כאשר אדם ממשיך את דרך אבותיו הרוחניים, בדרך רבותיו, הוא יכול לקבל הארה גדולה מרבותיו ולהעביר אותה הלאה לאחיו, לאנשים אחרים שרוצים להמשיך בדרך ה', ליהודים.
 
וככה אדם צריך לראות, מי אם כך הוא הבכור?
זה שממשיך דרכו של רבותיו. מי שעושה את זה בנאמנות, כמו יוסף שקיבל את כותונת הפסים מכיוון  שהוא  המשיך את קו אמצעי כפי שהיה יעקב שהיה תפארת הוא  היה בן בכור שמקבל פי שניים ונותן לאחיו.
 
עוד ראינו שכאשר בה האדם עם הביכורים  לכהן, הוא בא ומוריד את עצמו. הוא אומר  – ארמי עובד אבי, בשביל מה אתה מזכיר את החסרונות כשאתה בא במעמד כזה נפלא של שמחה , שהיו יוצאים  במחולות, היו שרים. היתה שמחה גדולה בעליה לרגל, כשהיו מביאים את הביכורים, ולכן לא ברור למה צריך  לספר כל כך הרבה חסרונות.
ארמי עובד אבי, תדבר דברים טובים. אלא שאדם צריך לזכור תמיד שיש לו מה עוד לתקן  וידע ששורשו בה ממקום של רמאי, שיש לו שורש ברמאות. יש לו שורש בנחש שנקרא רמאי ובלן הארמי שנקרא רמאי ובתרח אב אברהם, לכן האדם צריך לזכור שכמה שהוא מתקן יש לו עדיין שורשים שלא תוקנו, כל זמן שלא כל העולם תוקן, כולל כל האנושות.
 
לכן, אדם צריך לראות, תמיד, איך לתקן את עצמו והתיקון האמיתי הוא כאשר יש ברכה ויש קללה. והם עומדים ככה על שני ההרים, על הר גריזים והר עיבל והכוהנים עומדים למטה והם אומרים את הברכות והם עומדים עם פניהם להר גריזים שעומדים מחולקים השבטים, חלק הר גרזים וחלק בהר עיבל ואלה  עונים אמן, כשאומרים את הברכות כולם עונים אמן אבל פניהם לאל של הברכות אח"כ פונים לאלה שהם על הר עיבל, אומרים את הקללות וכולם אומרים אמן וככה כולם אומרים  גם קללה שנקראת דרך תיקון וגם את הברכה שהיא דרך של השפעת הטוב.
 
לא צריך לפחד כל כך מהקללות או המחלות לא הנפשיות ולא הגשמיות. עדיף שלא יהיו, אבל אם יש  קלקול התפקיד של המחלה הוא תפקיד שבא לתקן.
האדם חולה כי המחלה מתקנת אותו. מה הדרך הטובה ביותר להתגבר על המחלה? היא להפסיק את הדבר שגורם למחלה. אם יש לי אינפקציה (זיהום) היא גורמת לי לחום, צריך להפסיק את האינפקציה את התופעה, לא את החום. אם יש לי בדידות אני צריך  להפסיק את האנוכיות והגאווה שלי, אז לא תהיה לי בדידות.
זאת אומרת כשאני מרגיש לא טוב, מצטער מבחינה נפשית, אז אני מבין  שאני חולה וזה לטובתי כי זה דווקא צריך להוציא אותי זה לא בא רק לאותת לגוף זה אומר לגוף, לנפש – המצב הזה היה לא טוב, המחלה – התפקיד שלה היה להילחם בדבר הרע הזה, ואם אתה מתקן, אז המחלה דווקא  מקדמת אותך.
מחלה מלשון  מלחמה, לחם, חלום. ולכן, אדם צריך לזכור שכשיש בו את הכוח האמיתי לא להילחם בתופעות אלא  לראות את המחלה ולהסכים להפסיק את אותו דבר שגורם למחלה, אז הוא  יתרפא. אני מדבר על בחינה נפשית. את הבחינה הגשמית אני משאיר לרופאים. מקווה שמטפלים באופן הזה ולא נותנים רק תרופות למגר את התופעה, אלא  צריכים למגר את הסיבה.
 
לכן כל אדם יראה שיש סיבות למחלות. לפעמים צריך "דיאגנוזר" טוב שיראה את הסיבה לתופעות. אנשים לא תמיד רוצים לשמוע את הסיבה לתופעות. אומרים  לילד קטן  אל תאכל מתוק כי עושה לך רע, קלקול בשיניים, אבל הם לא רוצים לשמוע. רוצים מתוק. כשרוצים מתוק לא רוצים לשמוע שאסור לאכול מתוק. וכשרוצים אנוכיות קשה לשמוע  שצריך לחיות חיים של יחד, למרות שברור לכולם שיחד יותר חשוב מלבד, אבל לא רוצים לשמוע את עצת הרופא.
מקווה שנשמע היטב, השבת הזאת, את הברכות ואת הקללות ששניהם יחד יובילו אותנו למקום ראוי ואמיתי.
ל ח י י ם