פניני הפרשה: בשלח- שבת שירה ומתנות לציפורים

בשלח- שבת שירה ומתנות לציפורים

אנחנו עומדים אחרי שבת שירה, שבה מנהג מיוחד לתת לציפורים לאכול לחם.

לפי החסידות, הסיבה לכך קשורה בשתי בחינות בעם ישראל, שישנן גם בכל אדם, שנקראות דתן ואבירם.

דתן ואבירם, כידוע לפי המדרש, באו להפריך את דברי משה רבינו אשר הנחה את עם ישראל לאסוף כמות כפולה של מן ביום שישי, שכן ביום שבת, לא ירד המן מן השמיים. דתן ואבירם באו ביום שבת ופיזרו מהמן ביום שישי ובכך לכאורה הראו לעם ישראל שדברי משה אינם אמת. הם אמרו לעם ישראל ללכת ללקט את המן, אך הציפורים מיד באו ואכלו את כל המן.

 

דתן, אבירם והציפורים – תודעה גשמית מול תודעה רוחנית

דתן זה מלשון "דת תן", דהיינו, הדת היא שאתה תיתן לי, שהקב"ה ייתן לנו. זוהי בחינת האנוכיות שבאדם. אבירם מלשון "אבי רם", ומהווה את בחינת הגאווה, "רם לבבך…". שתי בחינות אלו רוצות להראות שהאמונה – בחינת משה רבינו – היא לא דבר אמתי.

שבת היא מקום התכלית של האדם, דהיינו, האהבה מבחינה אמונית. אי-אפשר להגיע לאהבה שהיא אהבה חיצונית, אלא רק מבחינה אמונית.

הציפור מסמלת נקודה רוחנית, מנותקת מהארציות, מהארץ שהיא בחינת הרצון לקבל, הפרטיות של האדם. כשהאדם רוצה לפזר את הכוחות שבאים מן השמיים אל הארץ, הוא שואף בכך להראות שהכוחות הן מן הארץ ולא מן השמיים. אך אותה נקודה רוחנית, יש בכוחה כדי לסתור רצון כוזב זה. אי-אפשר להילחם נגד הגשמיות באמצעות הגשמיות, אלא רק באמצעות הרוחניות. כלומר, המדרש מספר לנו שלא צריך להילחם בצורה גשמית ולנסות לחפש סיבות גשמיות למה התורה אמתית, אלא רק סיבות רוחניות.

כי עם מה נלחמת התפיסה הגשמית – אותה תפיסה שרואה את המצבים עצמם כאילו הם האמתיים? התודעה הגשמית נלחמת בתפיסה האמונית, שהיא תפיסת ה'מעבר למקרה'.

שמעתי פעם שגילו אופנים בים סוף ויש שאומרים שאולי זה סימן ליציאת מצרים – הנה, הוכחה שאולי זה היה נכון! לא צריך את ההוכחות הגשמיות שמקורן פה בארץ. אז מה כן צריך? הוכחות רוחניות.

הציפורים באות ומלקטות. כשבפרשת "בשלח" באים לנהוג את מנהג מתן הלחם לציפורים, צריך לכוון על-כך שאנו נותנים ומעריכים את ההוכחה הרוחנית שנקראת "ציפור", שנקראת עוף, שזה בחינת יוסף הצדיק – שעוף הוא בגמטריא "יוסף". עלינו לכוון את ליבנו לכך שאנו מעריכים את הנקודה הרוחנית הזו, שזוהי הרוחניות שמוכיחה לי את האמת ולא הגשמיות.

 

הליכה בדרך של הוכחה רוחנית

כשאדם הולך בדרך זו ומחפש הוכחה רוחנית, עליו גם להעריך את הרוחניות. אדם שרוצה להעריך את הרוחניות צריך גם לפעול אותה. אי-אפשר להעריך אותה מבלי לפעול כלפיה, מבלי להתייגע, מבלי לפרסם אותה כדבר אמתי ונכון. כדי ללכת בדרך זו, עלינו לעשות פעולות שמייצגות את התפיסה הזאת שאני מאמין שהיא דבר חשוב, עלי להראות שהיא חשובה בעיני. איך? לייצר מסגרות חיים שמראות שנקודה זאת בעלת ערך עבורי. להיות אדם ערכי זה לפעול את הערך גם כשהוא לא מורגש אצלי כרגש חיובי או שיש לי השתוקקות אליו. החשק שלנו פועל בעיקר על הנקודה החיצונית ולכן אנו צריכים לכך ברית, מחויבות פנימית לפעול את אותו ערך למרות שאין לי השתוקקות גדולה אליו.

 

קריעת ים סוף – לחצות את הסופיות

פרשת בשלח מפגישה אותנו עם קריעת ים סוף. בקריעת ים סוף הגיעו בני ישראל למדרגת נבואה כזו גדולה, עד כדי שמה שראתה שפחה על הים לא ראה אפילו יחזקאל בן בוזי, שראה את המרכבה העליונה – ראה פני שור, פני אריה, פני נשר, פני אדם. הנביא יחזקאל ראה את כל ההבחנות האלה של כל המדרגות של "מחזה ולמעלה", ואילו אותה שפחה ראתה גם "מחזה ולמטה", שזו התגלות אלוקית של ממש.

אנו רואים שהיה מעמד כזה נשגב של קריעת ים סוף לעם ישראל, ודרך זה צריכים להאמין גם בביאת משיח, בבחינת "אז ישיר משה", שמראה על החיבור בין עבר ("אז") ועתיד ("ישיר"). צריכים לקחת מהפרשה הזו את התקווה הגדולה של הגאולה, שבבחינה הזאת של קריעת ים סוף, נולד המשיח.

כל אחד ייקח בעיקר מהפרשה את הטעם של קריעת ים סוף ויכולתנו להודות ולשבח את הבורא – ששירה היא בגימטריה תפילה. שירה והודיה עצומה לה' ית' על כך שנתן לעם ישראל את הכוח לעשות את החצייה – לעבור את אותה הסופיות שהיא "ים סוף", ולהגיע מהסופיות לאין סופיות.

יציאת מצרים השלמה, אחרי שבעה ימים, נותנת לנו את הכוח לצאת מהסופיות. לחצות אותה ולהתקדם לעבר האינסופי. כשאנחנו רואים את הצד הסופי בתוכנו טובע, את צד המצרי שבתוכנו טובע, ואילו עם ישראל, שהוא הבחינה בנפשנו שרוצה להיות כל כולה ישר-קל – עוברת את הסופיות הזו, אנו רואים שניתן לעבור את תפיסת החומר, לחצות אותה ולהגיע לתפיסה הרוחנית של האין-סוף.

זה מתאפשר לעם ישראל היוצא ממצרים. זה מתאפשר לכל אדם המוכן לוותר על התפיסה החומרית ולצאת לתפיסה הרוחנית השלמה ולא הקלוקלת, לתפיסה הרוחנית השלמה.

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו