מסופר בפרשה שמשה רבנו שולח מרגלים כדי לתור את ארץ ישראל. כאשר חוזרים המרגלים, הם אומרים שהארץ היא ארץ אוכלת יושביה. מה זאת אומרת ארץ אוכלת יושביה?
היה מנהג לכנענים שהיו משאירים את המתים שלהם ולא מקברים אותם מיד. רק כאשר היה נפטר אדם חשוב, אז היו לוקחים את המתים שלא נקברו, יחד עם אותו אדם חשוב, וקוברים אותם. היו נוהגים כך כי סברו שיש סגולה לקבור אדם באותו יום שבו נפטר אדם חשוב, ולכן היו מחכים עם המתים שלהם.
באותו יום שבאו המרגלים, נפטר איוב, שהיה כמובן אדם חשוב, שהוא היה אחד מיועצי פרעה. כאשר הוא נפטר, והביאו אותו לקבורה, אז הוציאו כולם את המתים שלהם לקבורה.
המרגלים לכאורה ראו ארץ אוכלת יושביה. מה יש להבין מזה?
צריכים לראות שלעיתים כאשר נראה לאדם דבר אחד, בעיני הקב”ה זה דבר אחר לגמרי. לפעמים אפילו ממנהג גויים אנחנו מסיקים מסקנות, אבל האמת בנויה רק על הבסיס של הסדר האלוקי שקיים בעולמות העליונים.
רק מנהגי ישראל (כמובן שרק אלו שמיוסדים בהררי קודש, ולא כל אותם דברים שאנשים הוסיפו מעצמם) הם אלו שצריכים להוליך את האדם, כי וודאי שמצד אחד יש במנהגים דבר גדול וחשוב, ומצד שני צריכים להיזהר שלא ללכת בחוקות הגויים. אחת הסיבות שהולכים בחוקות הגויים, זה בגלל שפוחדים ללכת לאמת, כי לא בטוחים שאפשר להשיג אותה.
כך גם אצל המרגלים, עיקר הטעות היא לא שחשבו שהארץ היא לא טובה, הארץ טובה, אבל לכאורה אי אפשר להשיג את הארץ הזאת, אי אפשר להשיג את הרצון הזה לשלמות. לכן מגיעים למצב של רפיון ולא רוצים לעלות לארץ ישראל, חושבים שאי אפשר להגיע באמת לקדושה הראויה, לאהבה האמתית, ואז מרפים ידיים.
החטא הזה של המרגלים טמון בכל אחד ואחד מאתנו בתור איזושהי השלכה נפשית, אנחנו מרגישים שאין לנו באמת את הכוח להגיע לאהבה האמתית, לאושר האמתי. לכן, אנחנו צריכים לראות מה כלב בן יפונה ויהושע בן נון עושים.
כלב הולך להתפלל על קברי האבות בחברון שזה לשון אהבת חברים. יהושע מקבל את בחינת היו”ד ממשה רבנו שמתפלל עליו שיצליח להגיע לדבקות. זוהי בחינת היו”ד שהיא ענין של התבטלות, שהאור והכלי באים כאחד. יהושע וכלב הם כנגד יראה ואהבה, יהושע הוא כנגד יראה, וכלב הוא כנגד אהבה. שתי הבחינות האלו יחד, הן אלו שיכולות להיכנס לארץ ישראל. כל שאר הרצונות, שהם רק התפרטות שלהם, שהם רק עוד שליחים, לא יכולים להיכנס לארץ ישראל.
יש בזה השכלה גדולה לאדם, ואם הוא רוצה שיישמר לו משהו, גם אם הוא מרגיש שהוא חוטא, הוא חייב לשמור על שתי הבחינות האלו, לפחות כנקודות השקפה או כנקודות שאיפה – חייב הוא לשמור על בחינת יהושע וכלב בן יפונה. הם כנגד שתי בחינות נפרדות, אבל שניהם יחד אומרים דבר אחד, הם לא מוכנים לקבל את האמירה של שאר המרגלים: “אפס, כי עז הוא העם”. הם אומרים: נכון שהעם הוא עז, אבל ה’ אתנו. למרות שבשכל האנושי לא נראה הדבר כראוי, למרות שנראה שארץ ישראל היא ארץ אוכלת יושביה, למרות כל זאת, צריכים להתגבר בכוח חזק, וללכת בדרך של אמת, ולדעת שה’ נותן את התוצאה. כאשר הקב”ה יראה שאנחנו מפגינים אהבה כלפיו ביראה גדולה, אז ודאי שכל דבר יכול לקרות, ולא צריך לפחד מהתוצאה, כי כל דבר עומד בפני המקום.
