נס החנוכה

7

תשמ"ז – מאמר ז'

1986/87 – מאמר 7

בפיוט של חנוכה אנו אומרים "יוונים, וכו', ומנותר קנקנים נעשה נס לשושנים, בני בינה, ימי שמונה קבעו שיר ורננים". המפרשים שואלים, מדוע עשו שמונה ימי חנוכה. הלא על לילה אחד היה להם שמן. והנס היה, שהדליק עוד שבעה ימים. אם כן היו צריכים לקבוע לפי הנס רק שבעה ימים.

ותירצו, היות שנשאר בלילה הראשון, ממה שהיה צריך שמן עבור לילה הראשון, וממילא גם בלילה הראשון היה נס, שלא נדלק כל השמן, אלא נגיד חלק מהשמן נשרף, והשאר נשאר לעוד שבעה ימים.

זאת אומרת, מה שמצאו את הפך שמן, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול, זה לא נכנס בגדר נס, הגם שהיה נס, שהיונים לא ראו את הפך שמן. היות שהוא חושב הנסמה שלא היה בטבע, והדבר שנעשה למעלה מהטבע נחשב לנס. היות שהפך שמן היה בעולם, אלא שהם לא ראו.

מה שאם כן השמן. השיעור, שצריכים להדלקת לילה אחד, היה דולק רק חלק מהשמן, על החלק הקטן, שנתברך ודלק יותר, זה לא היה בהטבע. היינו, שלא נמצא שמן לפי הטבע, שידליק יותר מן המשוער. נמצא, ממה שנשאר מלילה הראשון, שלא נשרף כל השמן, זה נקרא "נס", היות שזה לא היה בעולם.

ועל דרך העבודה יש לפרש ענין היוונים, וענין הפך שמן, וענין ח' ימי חנוכה, שקבעו דוקא לח' ימים. היינו, מהו הרמז של שמונה ימים. זאת אומרת, מדוע לא היה ט' ימים או עשרה ימים, רק לשמונה ימים היה הנס. על הדרך הפשט מתרצים, מובא בשם רוקח, הטעם, שנמשך הנס ח' ימים ולא יותר, מפני שמקום הזיתים שמשם מביאין השמן, היה מהלך ד' ימים וחוזרים בד' ימים, הרי ח' ימים. וזאת התשובה, למה לא נתפשט הנס יותר משמונה ימים.

ידוע שהעבודה שלנו, מה שאנו צריכים להשתדל בכל מיני אופנים, הוא רק להגיע לידי השתוות הצורה, המכונה "דביקות", כי רק אז יכולים לבוא למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, לידי גלוי.

מה שאם כן לפני שהנבראים משיגים את הכלים דהשתוות הצורה, אין מטרת הבריאה יכולה להיות בהתגלות לעין כל, אלא שהיא בהסתרה. ורק אנו צריכים להאמין, שהיא על הכוונה דלהטיב.

ומה שנגלה לעין כל, הוא בסתירה להטוב. היות שכל אחד ואחד מרגיש תמיד חסרון בטעם החיים שלו, וחי תמיד בתערומות על ההשגחה העליונה, וקשה לו לומר, שהוא נהנה מהחיים שלו, ולהגיד כל היום "ברוך השם". היינו, אני אתן לך "תודה רבה", על מה שאתה נוהג עמי במדת טוב ומטיב.

אלא האדם נמצא תמיד בהחיים שלו מלאים חסרונות ומכאובים. ותמיד הוא רואה, שאין טעם בהחיים שלו, בעת שהוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. היינו, מהם הרווחים, שהוא מרוויח, בעת שהוא סובל את מלחמת החיים.

זאת אומרת, שרק בעת שהוא טועם קצת תענוג, אז התענוג משכר אותו. ומאבד את השכל והדעת שלו, ושוכח לחשוב על תכלית החיים. אבל בו בזמן שהתענוג, שבו היה שקוע, מסתלק ממנו, לכמה סיבות, ומיד הוא בא לחשוב מחשבות של תכלית החיים.

כי רק בזמן שאין להאדם ממה לפרנס את גופו, שיהיו לו מזונות, היינו ברגע שאין הוא מרגיש הנאה, תיכף הוא מתחיל לחשוב על מטרת החיים. היינו, שהאדם שואל את עצמו, מה הטעם בחיים שלי. לאיזה צורך נולדתי בעולם. וכי הבריאה היתה, שיבראו נבראים, שיסבלו יסורים ומכאובים בעולם.

המצב הזה, שהאדם מתחיל לעשות חשבון הנפש על מטרת החיים, מהו ובשביל מהו, זה נקרא, שהאדם מרים ראשו מזרם החיים. שבו נמצאים כל הנבראים, ואין להם זמן לחשוב על מה שהם. אלא הולכים עם הזרם, שהמים הולכים שם. ואין אף אחד, שיהיה באפשרותו לראות את הסוף. היינו, לאן הזרם החיים הולך. ורק הוא, מטעם שחוסר התענוג גורם לו להגביה את ראשו למעלה, בכדי להסתכל על המטרת החיים.

אז הוא רואה ושומע, כמו כרוז מלמעלה, שאומר לו, שהעולם נברא על הכוונה "להטיב לנבראיו". אלא בכדי לטעום את טעם ההטבה הזו, אומרים לו מפי ספרים ומפי סופרים, שיש תנאים, בכדי להגיע להטוב הזה, המכונה "מטרת הבריאה". והתנאים האלו, מה שהבורא דורש, שיקיימו מקודם, אחרת אין הוא רוצה לתת להם את הטוב והעונג.

אבל אין זה מטעם, שהוא נצרך להתנאים האלו, היינו שזהו לטובת הבורא, מה שהבורא דורש מהאדם, ובלי שהנבראים יקיימו התנאים, אין הוא רוצה לתת להם. כדוגמת בשר ודם, אם רוצים, שהמוכר יתן ללקוח משהו, אז המוכר מתנה עם הלקוח תנאים, שאם הוא יקיים התנאים, אז המוכר מסכים לתת. והתנאים הם לטובת המוכר.

מה שאם כן הבורא, חס ושלום אינו בעל חסרון, שיהיה נצרך להתחתונים, שיקיימו את התנאים, הדרושים מהם, כמו שכתוב "ואם יצדק מה יתן לך". אלא התנאים האלו, מה שהבורא מציג בפניהם, הם לטובת האדם.

וזה יכולים להבין, שזה דומה, מי שאומר לחבירו "אני רוצה לתת הרבה כסף וזהב, אבל אני רוצה ממך תנאי, אחרת אתה לא תקבל ממני שום דבר". אז חבירו שואל "מה אתה דורש ממני, שאני אתן לך, ואח"כ אתה תיתן לי את הכסף וזהב". אז הוא אומר לו "תביא לי שקים גדולים וקטנים, שהשקים האלו אתה תוכל למלאות בכסף וזהב. אבל דע לך, שמצידי אין שום הגבלה, כמה שתיקח. אלא כל רבוי הכסף והזהב תלוי בהגבלה שלך. היינו, כמה כלים שאתה תביא לי, אני אמלא אותם, לא פחות ולא יותר. וזהו בדיוק. וזה התנאי, שאני מציג בפניך". ובטח כאן אין שום ספק, שהתנאים, מה שחבירו דורש ממנו, הם לא לטובת הנותן, אלא הכל לטובת המקבל.

וכאן, בעבודת ה', שהאדם צריך לקיים את הדרישות, מה שהבורא דורש, הם רק לטובת האדם. אבל האדם חושב, שזהו לטובת הבורא. והיות שהאדם נברא עם רצון לקבל, שאינו יכול להבין שום דבר שצריכים לעשות, אם אין הוא רואה שזהו לתועלת עצמו. וכאן אומרים לו, שהבורא רוצה, שנעבוד בשבילו, ולא לתועלת עצמו. ומשום זה הגוף מתנגד לעבודות כאלו. וזוהי העבודה שלנו, היינו זה שאנו צריכים ללכת נגד הטבע שלנו, זה נקרא "עבודה".

מה שאם כן בזמן שהאדם עובד ומרגיש את השכר, מה שהוא מקבל מהעבודה, שהיא לתועלת עצמו, אין האדם מרגיש, שזה יהא נקרא "עבודה", היינו שהוא רוצה להפטר מהעבודה. כי גם זה יש בטבע של האדם, שלא רוצה לאכול לחם חסד, היות שהשורש שלנו הוא, שאינו מקבל ובעל חסרון.

משום זה, בזמן שהאדם מרגיש, שהוא מקבל בלי תמורה איזה דבר, נוהג שם ענין של "נהמא דכסופא", ומתבייש לקבל. ומשום זה, אין האדם מתרעם על מה שהוא צריך לעבוד, אלא האדם יכול להצטער על מה שנותנים לו פחות משכורת, מכפי שהוא חושב שהוא שוה.

נמצא, שזה לא נקרא "עבודה", אם האדם יודע, שיקבל תמורה עבור עבודתו. מה שאם כן בעבודת ה' כן נקראת "עבודה", שהוא מטעם, שדורשים ממנו, שיעבוד בלי שום תמורה, שזה נקרא "לעבוד שלא על מנת לקבל פרס". וזה אינו בהטבע שלנו. אי לזאת, זה נקרא "עבודה". ומשום זה הגוף מתנגד לעבודות כאלו, ויש תמיד תערומת על הבורא, מדוע נתן לנו עבודה כל כך קשה, שאנו צריכים לעבוד נגד הטבע שלנו.

ובהאמור, מה חסר לנו, שנוכל לעבוד את עבודה דעמ"נ להשפיע. הוא דבר אחד, שאם אנחנו נאמין, אף על פי שאין אנחנו רואים זה על המקום, היות שהגוף מראה לנו אחרת מהאמת, לכן אם אנחנו נשתדל להאמין, זה שאנו עובדים בעמ"נ להשפיע, זהו לטובתינו, היינו שאנחנו צריכים להשקים האלו, כנ"ל בהמשל, שהשקים, שאנו מכינים, זהו כל הכלים שלנו לקבלת הטוב והעונג.

נמצא, שכל העשיה, שהיא על הכוונה דלהשפיע, עשינו חלק מהכלי, הראוי לקבלת השפע. וכל עשיה ועשיה מצטרפת לחשבון שלם, עד שיהיה לנו כלי שלם, המתאים לקבלת האור. אבל זה קשה להאמין, ולומר לעצמנו, ממש זהו שנותן, זהו הכלי קבלה שלנו לקבל בתוכו ההנאה ותענוג, שישנם במטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.

ובהאמור יכולים לפרש את ענין שליטת היוונים, שהוא ההיפך מדרך היהדות. שענין יוונים הוא, שצריכים ללכת רק בתוך השכל, הן במוחא והן בליבא. ומובן מאליו, שבזמן שעם ישראל היו רוצים ללכת למעלה מהדעת, ולא להסתכל על מה שהשכל החיצוני מחייב, לא היו יכולים.

וזה נקרא, מלחמת היוונים. שאז מתחילה העבודה האמיתית, הנקראת, שעם ישראל רוצים ללכת ולעלות על המסילה, ההולכת לדביקות ה'. והדרך הזו נקראת "אמונה למעלה מהדעת". והיוונים רוצים לשלוט על הגוף, שלא יוותר על שום דבר, אם הדעת אינו מסכים לזה. ופעם זה גובר, ופעם זה גובר. וזה גורם באדם ענין של עליות וירידות.

וזהו הסיבה והגורם, היינו הדעת. זאת אומרת, לאחר שהאדם החליט, שצריכים ללכת באמונה למעלה מדעת, וע"י זה באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להרגיש טעם בעבודת ה', אז מטבע של אדם, היות שהוא אוהב את המנוחה, ומשום זה הוא אומר "ב"ה, עכשיו אין אני צריך לעבוד עם עצמי, ולקבל את עבודת ה' בבחינת אמונה, אלא כבר יש לי עכשיו הרגשה טובה, וכבר הדעת שלי מסכים לקבל על עצמו לעסוק בתורה ומצות, היות שאני מרגיש עכשיו נייחא דרוחא".

ומקבל את ההתעוררות זו בתור בסיס ויסוד לעבודת ה'. היינו היסוד של הטעם, מה שהוא מרגיש עכשיו, על זה הוא בונה את כל היהדות שלו. ולפי זה יוצא, שעכשיו הוא פוגם באמונה. ואומר "חבל שלא באה לי ההתעוררות הזאת תיכף, כשהתחלתי בהעבודה. ולא הייתי צריך ללכת למעלה מהדעת, היינו נגד דעת הגוף. אלא הייתי צריך להאמין, במה שמקובל מפי ספרים ומפי סופרים, שצריכים לקבל עול מלכות שמים, אף על פי שהגוף לא מסכים, שזהו דבר טוב בשבילי. ולהאמין, שרק במצב הזה, שאין הגוף מסכים, זהו בשבילי הדרך הטובה ביותר".

היינו, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שרק הדרך של עבודה במוחא וליבא זוהי הדרך הטובה בשבילו. היינו, שאז הוא יגיע להאושר שלו, ממה שהכין הבורא בשבילו. ולהאמין לזה קשה מאוד. מה שאם כן עכשיו, אין הוא צריך להאמין, שהוא כך. אלא הוא מרגיש, שבאמת הקיום של תורה ומצות יביאו לו אושר. היות שמרגיש, שהוא כך. ואין הוא צריך להאמין על זה.

נמצא, שזו היא הסיבה האמיתית, שגורמת לו אח"כ ירידה. מטעם, שהיסוד שלו בנוי על בסיס של הנאה, ולא על בסיס של השפעה. ואם ישאר הוא עם בסיס הזה, אף פעם לא יגיע לידי דביקות עם הבורא, משום שכל מה שהוא יוסיף ללכת בדרך זה, יפול הכל להקליפות של הרצון לקבל לעצמו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שבזמן שבא לאדם טעם והרגש מלמעלה, שמתחיל גם הגוף לומר, שכדאי לעסוק בתורה ועבודה, אז הוא צריך להיזהר, ולומר, שאין הוא לוקח את הטעם והרגשה זו לבסיס ויסוד "שמשום זה החלטתי, שכדאי עכשיו לעבוד, משום שהדעת מסכים לעבודה זו, משום ההנאה שיש לי".

אלא הוא צריך לומר "עכשיו אני רואה, שהדרך הזו, שהיא למעלה מהדעת, היא דרך אמיתית. היות שאני רואה, שע"י זה זכיתי עכשיו למציאת חן בעיני הבורא, שהוא מקרב אותי. ומשום זה יש לי עכשיו גם הקדושה חן בעיני. ואני מרגיש את החשיבות של הקדושה, שכדאי לעבוד רק לטובת ה'. ומשום זה מה עלי לעשות עכשיו, להתחזק וללכת רק בדרך הזו, הנקראת "אמונה למעלה מהדעת", שע"י זה אני אזכה לדביקות ה' בקביעות".

ובהאמור יוצא, שדוקא ע"י זה שזכו לקצת טעם בעבודה, מזה לקחו תמיכה על דרך האמונה. נמצא, שהבסיס של האמונה מתחזק ע"י הנאה ותענוג, שמרגיש עתה בהעבודה.

ועכשיו נבאר ענין נס של חנוכה, שנצחו את היוונים. היינו, שזכו לבחינת אמונה, והרגישו טעם בעבודה זו, ולא הלכו אז לקחת את ההנאה והתענוג לבסיס ויסוד לעבוד בתוך הדעת, שזהו בחינת "יוונים". אלא להיפך, שאמרו, שזה שזכו לטעם בעבודה, זה עדות, שדרך האמונה היא הדרך האמיתית, ולא כדעת היוונים.

ואם היו הולכים כדרך היוונים, היינו שהנאה והתענוג יהיה להם מכאן ולהלאה לבסיס ויסוד, שזה יהיה להם לתמיכה, לסמוך את העבודה, תיכף היו יורדים ממדרגתם, כנ"ל. שזו הסיבה העיקרית, שהאדם מקבל ירידה ממצבו. שהיא לטובתו, בכדי שלא יפול לקליפת היוונים. נמצא, שהירידה זו היא תיקון גדול, אחרת כל מה שהוא מוסיף והולך, הוא בונה רק קליפת יוונים.

אי לזאת, כשבאים למצב הזה, הנקרא "עליה", אז יש שני דרכים:

א( לומר, שעכשיו הוא כבר משוחרר מעול האמונה. היינו, שעד עכשיו הוא סבל מזה, כי כל פעם שהיה צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היה תמיד הגוף מתנגד לזה.

למשל, כשהאדם צריך לקום לפנות בוקר ללכת להשעורים הקבועים שלו, תיכף כשהוא פותח את העינים שלו ורוצה לקום, תיכף על המקום בא אליו הגוף ושואל "הלא אתה נהנה מהמנוחה, ואתה שוכב עכשיו על המיטה, ואתה צריך לוותר על התענוג הזה".

בטח זה יכול להיות על דרך המסחר. היינו, שמוותרים על תענוג של כסף, בכדי להשיג דבר שיביא לו הנאה היותר נחוצה לו. היינו, שישיג הנאה יותר גדולה מכסף. כידוע, שכל המעלות של התענוגים נמדדים לפי ערך ההצטרכות. למשל, אדם אוהב מנוחה, אבל מוותר על המנוחה בשביל כסף. אדם אוהב כסף, אבל הוא מוותר על זה בשביל אכילה ושתיה, וכדומה. אדם אוהב לאכול ולשתות, אבל הוא מוותר לפעמים, אם הוא יודע, שזה יזיק לבריאותו. נמצא, שמוותר על אכילה ושתיה, בכדי להשיג בריאות, וכו'.

ומשום זה שואל אז הגוף לאדם, בזמן שהוא רוצה לקום לעבודת ה' לפנות בוקר, ואומר לו "מה אתה חושב, שאתה תרויח עכשיו, אם אתה מוותר עכשיו על המנוחה". וכשהוא אומר לו "אני רוצה לזכות לעוה"ב ע"י זה שאני אקיים מצות המלך", אז הגוף אומר לו "טוב, יש לך זמן לקום בבוקר, כמו כל האנשים, ולשם מה אתה ממהר לקום יותר מוקדם מאחרים, כי כל היום יש לך זמן לקיים תורה ומצות".

אז האדם אומר להגוף שלו "תדע לך, כי יש כלל העולם, המכונה "עמך". ויש אנשים, שהם לא הולכים עם הזרם של הכלל, אלא רוצים להיות יוצא מהכלל, היינו שרוצים לזכות להמטרה, שבשבילה נבראו, שזה נקרא "דביקות בה'", "תורה לשמה". וחז"ל אמרו, שלזה יכולים לזכות ע"י לימוד התורה אחר חצות, כמבואר בזה"ק. וכן הדבר הזה מקובל בין אלה, שרוצים משהו לזכות בחיים שלהם".

אז בא הגוף עם טענות חזקות, ואומר לו "אתה צודק, אם זה היה כדבריך, שיש לך מטרה גבוהה בחיים שלך, ואתה דורש ממני, שאני אסייע לך בתפקידך. אבל אתה רואה, כמה עבודה ויגיעה רבה השקעת בעבודה זו, בכדי להגיע לעבוד לשמה.

ואתה רואה, שלא זזת כמלוא נימא. היינו, שיהיה לך עכשיו יותר רצון לעבוד בעבודה דלהשפיע. ואם אתה תעשה חשבון צדק, אתה תראה להיפך, שהלכת אחורנית עשר מעלות. היינו, שיש לך כעת רצון לקבל יותר גדול, מכפי שהיה לך מטרם שנכנסת בעבודה דלהשפיע.

אם כן אתה רואה, שאין אתה יוצא מהכלל, אלא אתה כמו הכלל כולו. ואי לזאת, יותר תהנה מהמנוחה, שאתה שוכב עכשיו במיטה. ואל תגיד לי שטויות, שאתה יותר טוב משאר אנשים".

ובטענות כאלו, שהם טענות אמיתיות, היינו שמצד השכל הוא עושה חשבון, מאה אחוז הוא צודק, ואין מה להשיב לו. ואז לא תמיד הוא מצליח להתגבר עם האמונה למעלה מהדעת, ולומר להגוף "אף על פי שאתה צודק עם הטענות שלך, שההגיון מחייב ללכת כפי דבריך, אבל אני הולך למעלה מהדעת".

וזו היא עבודה גדולה, שהאדם סובל אז יסורי הגוף, איך שהגוף דוקר אותו עם הלשון הרע שלו, על מה שהוא מדבר על עבודה שלמעלה מהדעת. ומשום זה כשבאה אליו מלמעלה קצת התעוררות, ומתחיל קצת להרגיש טעם בתו"מ, בזמן הזה כשהוא מרגיש קצת עליה.

הוא אומר "ב"ה עכשיו כבר אני לא צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, אלא שהדעת מחייב גם כן שכדאי לקיים תו"מ". ומיד כשפוגם באמונה, היינו שאומר "עכשיו אני משוחרר מעול האמונה", זוהי הסיבה שמקבל תיכף ירידה ממצבו, מסיבת שפגם באמונה.

ב( ודרך הב' היא, לומר "עכשיו אני רואה, שדרך האמיתית היא, ללכת למעלה מהדעת, ולא לקבל יסוד, מזה שמרגיש עכשיו הנאה ותענוג, שבשביל זה אני מקבל עלי מהיום והלאה לעסוק בתו"מ. אלא אני רוצה לעבוד בלי שום יסוד של הנאה ותענוג. כי עיקר הוא להגיע לעבוד לעשות נחת רוח להבורא. ואל כן איך אני יכול לעשות יסוד של הנאה ותענוג, ועל זה אני אבנה את היהדות שלי. אלא מה עלי לעשות, בעת שאני מרגיש טעם בעבודה".

אז הוא צריך לומר כנ"ל, כדברי האאמו"ר זצ"ל, שהוא יכול לקבל את הרגשתו הנעימה, לא בתור יסוד, אלא בתור עדות. היינו לומר "עכשיו אני רואה שהדרך שלמעלה מהדעת, היא הדרך אמיתית, מה שהקב"ה רוצה שיעבדו אותו. והעדות לזה היא, במה שאני רואה, שהוא קירב אותי, בזה שהסיר את ההסתרה שלו מעלי, וזכיתי להרגיש את טובו וחסדו, שהוא רוצה לתת להנבראים טוב ועונג, כי זוהי מטרת הבריאה.

אבל, בכדי שלא יגיע ע"י זה, שאנו נקבל ממנו טוב ועונג בחינת פירוד, היות שקבלת התענוג היא בשנוי צורה ממנו יתברך, ומשום זה עשה צמצום והסתר. מה שאם כן כשאנו הולכים בדרך האמונה למעלה מהדעת, אין להגוף שום נגיעה, אלא להיפך, שהגוף מתנגד לעבודה שלמעלה מהדעת. ועתה, שאני הלכתי למעלה מהדעת, הסיר ממני קצת את ההסתר שלו. אם כן, מהיום והלאה אני אתחזק יותר ויותר, רק ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת".

וע"י זה הוא לא יפול ברשות קבלה עצמית, המכונה "פירוד מהקדושה", אלא אדרבה, שעכשיו הוא יתחיל לעבוד בכח יותר גדול עם בחינת מוחא וליבא. וממילא הקב"ה לא יזרוק אותו שוב לשאול תחתיות, המכונה "מקבל בעמ"נ לקבל", אלא הוא ישאר במצבו של עליה.

אלא אדרבה, הוא יעלה בדרגה של התגלות יותר גדולה, מסיבת שהוא לא פוגם באמונה, שזהו השמירה, שהאדם לא יפול לכלי קבלה.

נמצא לפי זה, שיש לו במצב העליה שתי דרכים. ואיך האדם יכול לנצח, ללכת בדרך של עם ישראל ולא בדרך היוונים, שנותנים להבין, שבתוך הדעת הם יהיו עובדים יותר גדולים, משום שהדעת מסכים לדרך הזו יותר מדרך האמונה.

ואאמו"ר זצ"ל פירש את הריב, שהיה בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט )לך לך, שלישי(. ואמר, ש"מקנה" נקרא רכוש, שהרכוש של אברם היה רק בחינת אמונה, שזה פירוש מלת אב-רם, שבחינת אב שבשמים, היא בבחינת רם, למעלה מהדעת. ו"רועי" פירושו, שהיה מפרנס רק את רכוש האמונה שלו. היינו, שהיה מחפש פרנסה תמיד, איך שיוכל לפרנס את האמונה, שיהיה לה כח ועצמה, ולא להיכשל בבחינת הדעת.

מה שאין כן רועי מקנה לוט. ש"לוט", מפרש הזה"ק, מלשון דאיתלטיא, היינו קללה. פירוש, ש"רועי מקנה לוט", שהיו מפרנסים את רכוש של ידיעה וקבלה, שמזה אי אפשר שתהיה ברכה, רק קללה, מטעם שזה ההיפך מהשפעה. והברכה שורה דוקא במקום שעוסקים בהשפעה.

היינו כנ"ל, שכלים, שיכולים לקבל עמהם שפע עליון, הם דוקא כלים שנותנים. בהכלים האלו יכולים לקבל. מה שאם כן בכלים שרוצים לקבל, אין השפע העליון נכנס שמה, מטעם הופכיות הצורה.

ובהאמור נבין את שתי הדרכים, שיש להאדם, בזמן שקבל קצת עליה ברוחניות. אבל עם מה יכולים להכריע לצד הטוב, הנקרא בחינת "אמונה", היינו שיהיה בחינת "רועי מקנה אברהם", כנ"ל.

ואאמו"ר זצ"ל אמר בשם הבעש"ט זצ"ל, כשיש לאדם לעשות שני דברים, והם הפוכים זה לזה, ואינו יודע להכריע ביניהם, העצה היא, להסתכל על מה שיש לו יותר יגיעה, את זה הוא יבחר עבורו. משום, שבמקום שיש יגיעה, היינו שהגוף לא מסכים, בטח זוהי קדושה. ובזה יזדרז, ולקבל על עצמו לעשות. נמצא, שגם כאן יש לו שני דרכים:

א( דרך אמונה

ב( דרך ידיעה.

ויבחר לעצמו את דרך האמונה, היות שאין הגוף מסכים לזה, משום שזה לקדושה, היינו לרצון להשפיע. והגוף רוצה דוקא ההיפך מזה. אי לזאת, יוצא, מהו המכריע, זה שהגוף דוחה, ונבחן אצל הגוף לדבר מותר ומיותר. היינו, שאין לו צורך בזה, ואינו יודע בשביל מה צריכים את זה בכלל. ולכן הוא רוצה תמיד להפטר מזה, שהוא ענין האמונה, כנ"ל.

ובהאמור יוצא, הנס, שבא לאדם, שיכול להכריע לצד הקדושה, הוא לא דבר שבשכל, אלא דוקא מדבר, שהוא מיותר להגוף, שהוא היגיעה, שהגוף מואס בזה, וחשב את כל ענין היגיעה לדבר מיותר. ודוקא מזה הנותר, היינו מה שהאדם משאיר ואינו רוצה וחושק, מכאן היה לו הנס, שהוא נשאר בקדושה.

וזהו הפירוש "מנותר קנקנים נעשה נס לשושנים". כי "קנקן" פירוש, כמו שכתוב "שרבי מאיר היה מטהר את השרץ בק"ן טעמים", שפירוש, שבכל דבר יש סברה לכאן, וסברה להיפך. ובמה יכולים לברר. הוא, מנותר. היינו, מדבר המיותר להגוף, מה שהוא לא מחשיב אותה למאומה. וזוהי בחינת אמונה למעלה מהדעת, שרק מזה יכולים להינצל מלנפול ברשת הקליפות.

וזהו ענין פך השמן, שמצאו, שהיה חתום בחותמו של כהן גדול. "כהן" נקרא חסד" "גדול" נקרא חסד, שנעשה לחכמה, היינו שפע דמין החסדים, הנקרא בחינת "כהן", שכהן הוא מדת החסד, שהחסד מראה על האמונה למעלה מהדעת. שזהו ענין, שאברהם, שהוא מידת החסד, הוא אב האמונה.

ובחינת אמונה אין היוונים יכולים לראות, מטעם שהם רואים רק עד הדעת, ולא למעלה מהדעת. ומשום זה, בה בעת שהם הלכו למעלה מהדעת, כבר אין היוונים יכולים לשלוט. וזהו ענין, שהיונים לא ראו את פך השמן.

וענין הנס, שהיה מאיר ח' ימים, זהו רמז, שהיה מאיר בחינת חסדים שבבינה. שמבינה עד המלכות יש שמונה ספירות. אבל חכמה דחכמה לא היה מאיר. ולכן קבעו לשמונה ימים, היות שהיה מאיר רק מבחינת שמונה. וזה שכתוב "בני בינה ימי שמונה, קבעו שיר ורננים".