"מעוז צור ישועתי"

23

תשמ"ה – מאמר י"ג

1984/85 – מאמר 13

בשיר של חנוכה אנו אומרים "מעוז צור ישועתי, לך נאה לשבח, תיכון בית תפילתי, ושם תודה נזבח". השיר מתחיל בדברי שבח, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". ואח"כ מתחיל בדברי תפילה, כמו שכתוב "תיכון בית תפלתי". ואח"כ שוב בדברי תודה ושבח, כמו שכתוב "ושם תודה נזבח".

נמצא, שיש כאן ג' דברים, בדומה לסדר התפילה:

א) הג' ראשונות של שמונה עשרה הן שבח והודאה,

ב) והג' אמצעיות הן של בקשות,

ג) והג' אחרונות הן שוב של שבח והודאה.

הנה אנו מתחילים בהווה, כמו שכתוב "לך נאה לשבח". היינו אנו מודים ומשבחים אותך על הטובות שקבלנו ממך. וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות ל"ב).

והטעם הוא, כי מי שמאמין שהקב"ה הוא רחום וחנון, ויש לו רצון להטיב לבריות, אז יש מקום לתפילה. לכן מוכרחים מקודם לסדר שבחו של הקב"ה. זאת אומרת, שהאדם בעצמו צריך לסדר שבחו של מקום. אין הכוונה שהקב"ה יראה, שהאדם משבח אותו. כי אין הקב"ה נצרך לבריות. אלא שהאדם בעצמו הוא יראה את שבחו של הקב"ה. ואח"כ הוא יכול לבקש ממנו, שיעזור גם לו, כיון שמדרכו להטיב לנבראיו.

לכן, לאחר שאמר "לך נאה לשבח", באה אז התפלה, שאומרים "תיכון בית תפלתי". ומהו "בית תפלתי". פירושו הוא, כמו שכתוב "והביאותים אל הר קדשי, ושמחתים בבית תפלתי". "הר קדשי", הר מלשון הרהורים. היינו, שיביא להם מחשבות של קדושה, שכל ההרהורים שלהם יהיו רק מקדושה.

"ושמחתים בבית תפלתי", זהו לבו של אדם, שיהיה שם מקום להשראת השכינה. כי השכינה נקראת "תפלה", כידוע שמלכות נקראת "תפלה", כמו שכתוב "ואני תפלה". ולאחר ש"תיכון בית תפלתי", אח"כ "ושם תודה נזבח". נמצא, שמקודם הוא שבח, ואח"כ תפלה, ואח"כ עוד הפעם תודה ושבח, כדוגמת סדר התפלה, שבסוף גומרים עם שבח והודיה.

אבל מה האדם יכול לעשות, שהוא רוצה להתחיל בשבח ולבו סגור, ומרגיש מלא חסרונות, ואינו יכול לפתוח את פיו לומר שיר ושבחה. אז העצה היא ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהכל "חסדים מכוסים". היינו שיאמר, שהכל הוא חסד, רק שמכוסה ממנו, מסיבת שהוא עוד לא מוכשר לראות את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין לבריותיו.

ולאחר שסידר את שבחו של מקום, היינו שהוא מאמין למעלה מהדעת, שהכל הוא טוב וחסד, אז הוא צריך להתפלל, שה' יתקן את לבו, שיהיה "בית תפלתי", שפירושו, שיתגלה שם החסדי ה', שזה נקרא "חסדים מגולים". ואז "ושם תודה נזבח". זאת אומרת, שיתן תודה על מה שזכה לזבוח את הכלי קבלה. וזה נקרא "ושם תודה, נזבח", היינו על מה שזכה לזבוח את הרצון לקבל שלו, ובמקומה בא רצון להשפיע, שזה נקרא "מקום המקדש".

אבל העיקר הוא, שהאדם צריך ראשית כל, שיהיה לו רצון לזבח את הרצון לקבל. והיות שהרצון לקבל הוא כל עיקרו של הנברא, לכן הנברא אוהב אותו, וקשה לו מאוד, שיבין שצריכים לבטלו, אחרת אי אפשר לזכות לשום דבר רוחני. והנה בגשמיות אנו רואים, שיש לאדם רצון וחסרון, מה שנוגע לו, הבאה מצד פנימיות גופו. ויש רצון, שאדם רוכש אותו מצד חיצוניותו, היינו מבחינתו עצמו. זאת אומרת, אם לא היו אנשים מבחוץ, שיולידו לו את החסרון הזה, אז האדם לא היה אף פעם מרגיש, שחסר לו זה. רק אנשים מבחוץ הם מולידים לו את החסרון הזה.

למשל אדם מצד עצמו, אפילו שאין בסביבתו אנשים אחרים, יש לו מצד עצמו חסרון לאכילה, ושתיה, ושינה, וכדומה. אבל אם יש אנשים בסביבתו, אז יש ענין של בושה, מה שאחרים מחייבים אותו. הוא מוכרח לאכול ולשתות, מה שאנשים מבחוץ מחייבים אותו. וכן ענין זה ניכר בעיקר בהלבשה, שאדם בבית הוא הולך מלובש במה שנח לו. מה שאם כן כשהולך בין אנשים, הוא מוכרח ללכת מלובש כפי שאחרים מבינים. ואין לו בחירה, מטעם שענין בושה מחייב אותו ללכת לפי טעמם.

כן אותו ענין ברוחניות. יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עמו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם.

וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה, שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

וזה ענין של אהבת חברים, שכל אחד מהחברה, חוץ מזה שיש לו רצון מצד עצמו, הוא רוכש רצון מהחברים. וזה הוא נכס גדול, שאי אפשר להשיג, רק ע"י אהבת חברים. אבל מאוד צריכים להיזהר, שלא לכנס לחברים, שאין להם רצון לבדוק את עצמם, את היסוד של עבודה שלהם, אם הבסיס הוא להשפיע או לקבל. וכן לראות, אם הם עושים מעשים, בכדי להגיע לדרך האמת, שהיא הדרך רק להשפיע.

כי רק בקבוצה כזאת מסוגלים להכניס לתוך החברים רצון להשפיע. זאת אומרת, שכל אחד מקבל בחינת חסרון מהחברים, היינו שחסר לו את הכח דלהשפיע. ובכל מקום שהוא הולך, הוא מחפש בשבע עינים, אולי ימצא באיזה מקום, מי שיכול לתת לו את הכח דלהשפיע. לכן כשבא לאיזו קבוצה, שכולם צמאים לכח דלהשפיע, אז כולם מקבלים אחד מהשני את הכח הזה. וזה נקרא, שמקבל כח מבחוץ, בנוסף על כח הקטן שלו מצד פנימיות עצמותו.

וכנגד זה יש כח מבחוץ, שאסור לקבל ממנו שום סיוע, אף על פי שהכח הזה, שהוא יכול לקבל מבחוץ, יתן לו חומרי דלק לעבודה. ועל הכח הזה צריכים מאד להיזהר, שלא לקבלו. וצריכים שמירה יתירה, מטעם שהגוף נוטה דוקא לקבל כח לעבודה מאנשים מבחוץ. והוא בא לאדם, כשהוא שומע, כשאומרים עליו, למשל, שהוא איש בעל מדות, או תלמיד חכם, או איש בעל יראת שמים. או שאומרים עליו, שהוא איש מבקש את האמת. ובזמן שהאדם שומע אלו הדברים, אז הדברים האלו, שהוא שומע, שמחשיבים את עבודתו, זה נותן לו כח לעבודה, היות שמקבל כבוד עבור עבודתו.

ואז הוא לא צריך לבחינת אמונה למעלה מהדעת ולכח השפעה, שה' יעזור לו, שזה יהיה החומרי דלק שלו. אלא הוא מקבל חומרי דלק מהחיצונים. היינו, החיצונים מחייבים אותו לעסוק בתורה ומצות. וזה ענין של הצנע לכת, שאחד מהטעמים הוא, בכדי שלא תהיה יניקה להחיצונים. לכן האדם צריך ללכת בהצנע לכת, כמו שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך".

כי "החיצונים" פירושו אנשים, שהם מחוץ ממנו. הם יונקים מעבודתו, בזה, שאח"כ, היינו לאחר שהוא שומע שמכבדים אותו, כבר הוא לומד עבור החיצונים ולא בשביל ה'. כי הוא כבר לא נצרך, שה' יקרב אותו לעבודתו. כי עכשיו הוא בעל עבודה, מטעם שאנשים מבחוץ נותנים לו חומרי דלק, שילמד ויעבוד בשבילם, היינו בשביל, שהם מחייבים אותו שיעבוד. ולא ה' מחייב אותו, שיעבוד בשבילו. אלא אחרים מחייבים אותו לעבוד בשבילם. היינו, בכדי שהם יתנו לו כבוד, וכדומה.

ונמצא, שזה דומה, שהוא עובד בשביל אל זר. זאת אומרת, שהם מצווים אותו לעבוד עם תמורת הכבוד וכדומה, שהם יתנו לו תמורת זה, שהוא יעסוק בתורה ומצות. פירוש הדבר, במקרה שהם לא ידעו מעבודתו, והוא לא רואה, שיש מי שהוא רואה ועוסק בתורה, אז אין לו מי שיחייב אותו עבודה. וזה נקרא "אחיזת החיצונים". ומשום זה האדם צריך לעבוד בהצנע לכת.

אולם בזה שהוא עובד בהצנע לכת, עוד לא מספיק. הגם שזה נכון, שעכשיו רק הבורא הוא המחייב אותו לעבוד עבודת הקודש. אבל צריך להיות עוד דבר, היינו שהאדם צריך לעבוד שלא בעל מנת לקבל פרס. וזהו ענין אחר לגמרי, מטעם שזהו נגד הטבע שלנו. כי האדם נברא בטבע, הנקרא "רצון לקבל". והוא צריך עכשיו לעבוד רק בעבודה דלהשפיע, ולא לקבל לעצמו כלום.

ולזה צריכים לחפש חברה, שכל אחד מהם הוא בדעה כזאת, שצריכים לעבוד להשפיע. וכח הזה הוא כח קטן אצל אדם. לכן הוא צריך לחפש אנשים, שגם הם מחפשים כוחות כאלו. וע"י התחברותם יחד, אז כל אחד יכול לקבל כח מהשני, שרק זה חסר לו. וה' ישלח עזרה ממרום, שנוכל ללכת בדרך של השפעה.