כפרות שו"ת

בס"ד כפרות – תשע"ב (תומלל מדברי כבוד הרב)

אנו רואים שיש כאן איזשהו מנהג אותו אנו מקיימים שנראה כביכול ברברי ואכזרי, שצריך לשחוט תרנגול שיכפר על עוונותינו? האם זה מה שיעזור לכפר על עוונותינו?

אנו רואים שהאר"י הק' נזהר במנהג זה מאד, והחסידים הלכו בעקבותיו וכן בעדות המזרח. אמנם כים הציבור יותר ויותר הולך ומוותר על מנהג זה ועושה זאת עם כסף במקום עם תרנגול וכו'. אולם מי שמכיר את נפש האדם (שאת זה ודאי ידעו הגאונים ורבותינו הקודמים), יודע את הקשר של נפש האדם אל המעשה החצוני, ואיזו פעולה צריך לעשות כדי לעורר את הנפש להתפעלות הפנימית המסוימת. כמו למשל מדוע דוקא לא להדליק אש מגרה בנפשי את בחי' מנוחת השבת, את זה איננו יודעים. אולם הם כן ידעו. עתה, לאחר שאנו מקבלים זאת באמונה שלמה, אנו גם יכולים לבוא ולהפיח מעט רוח בעזרת שכלו באותה אמונה, ולנסות למצוא טעמים לדבר וכיצד קשור המעשה אל הנפש. אך ודאי שגם אם לא נבין, נעשה זאת באמונה שלמה.

האר"י הק' היה לוקח תרנגול זכר לבן אחד לכל אחד מבני הבית הזכרים, וכן נקבה לכל אחת מהנקבות, וב' תרנגולים זכר ונקבה לאשה המעוברת (שעוד לא ידוע מה יהיה הולד, אולי זכר ואולי נקבה), ועוד אחת נקבה בשבילה עצמה.

מתי ראוי לעשות את מנהג הכפרות, וראשית מהו בכלל מנהג זה ומה רוצים לעשות בו?

בראש השנה ועשי"ת בונים את הרצון. תחילת קיום הדין (דין=רצון) בעולם, הוא ראש השנה. ובכל שנה ושנה חוזרת נקו' הרצון הזו להתקיים, ואנו רוצים לקיימה מחדש. היות והיא מתקיימת מעצמה, וקיום הדין חוזר על עצמו, אנו גם רוצים לעשות לה תיקון: לתקוע בשופר ולהמליך את הקב"ה על הרצון שלנו, ולומר שאנו רוצים שהרצון שלנו יהיה בשביל המלך.

כל פרט כפוף לכלל בו הוא נמצא, וע"כ הבריאה צריכה להיות כפופה לבורא, ולהוציא מהכח אל הפועל ולגלות את רצון הבורא בבריאה. אם אדם עושה כן, אז הוא מגלה את רצונו כביטוי לרצון השי"ת בבריאה. וע"כ אנו יוצרים שורש לתיקון זה ביום ר"ה (ביום א' – כתר של הרצון, יום ב' דר"ה – חכמה, ולאחמ"כ שאר הבחינות בהמשך עשי"ת).
שאלה היא רצון. מי נתן את הרצון/חסרון? הבורא נתן לי אותו בהשאלה. וע"כ שאלה הוא מלשון דבר שהוא "שאול". כל דבר אותו אני שואל, צריך להחזירו לבעליו. איך אני מחזיר לבורא את השאלה/הרצון שנתן לי? וכי מה אוכל לתת לו? ע"י שאני משתמש עם חסרון זה בשבילו, שזה בדיוק אותו ענין של המלכת המלך ולומר שכל הבראה באה בשביל הבורא. אולם הצד ההפוך מזה הוא שאומר האדם "אני באתי בשביל עצמי בעולם, באתי כאן להנות".

תיקון זה מתבטא בב' צורות: השכל, והלב (גוף). כאן אנו באים כדי לשחוט את אותו שכל שחושב שאנחנו באנו לכאן בשביל עצמנו, שהאדם הוא המטרה בשביל עצמו, ולא אמצעי למטרת הקב"ה.

יום ט' דעשי"ת הוא בחי' היסוד, ואנו רוצים לכפות את בחי' הדינים שיש ביסוד. אך לשם כך אנו צריכים את עזרת הבורא, כמ"ש (קידושין דף ל') "אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". וע"כ אנו מחכים לזמן מיוחד כזה בו באמת אפשר יהיה לוותר על בחי' השכל שלי. זמן זה הוא עלות השחר, שהוא בחי' התגלות החסד הגדול של אברהם אבינו. אפשר להבין זאת גם ע"י שהאור בדיוק מתחיל להגיע, בבחי' החסד הגדול של הבורא. וע"כ אנו גם מתפללים תפלת שחרית מיוחדת ביום זה. ולכן, עיקר המצוה היא לעשות את זה מעלות השחר עד הנץ החמה. ונקו' השורש הזו נותנת לנו את כח החסד שבעולם.

תרנגול נק' "גבר", כמו שאנו מברכים "הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה", שהוא בחי' השכל המברר בין טוב לרע. אותו שכוי שהוא בחי' "עוף" הוא גימ' יוסף, והוא רוצה לשלוט על המלך. כמו שמספר ליוסף שר האופים על בחי' החלום שלו, שעל הסל יושב עוף.

עוף הוא בחי' יוסף. הפרצ' מתחלק לט"ר ומלכות. גם לט"ר יש מלכות, שהוא היסוד (שנק' גם "כל"). ת"ת כוללת ו' ספי', שמתוכם היסוד הוא הספי' השישית, שהוא גם כנגד יוסף, שהוא בחי' עוף כמ"ש לעיל. ולכן היסוד שייך לבחי' הט"ר ששייכים לראש.

כאשר אנו רוצים להגיע לגמר התיקון שהוא בחי' "פורים", ואנו נמצאים עתה בבחי' "כי-פורים" – פורים הוא מלשון פריה, אור החכמה שצריך להגיע לבריאה. אותו יוסף שהוא בחי' עוף, בחלום של שר האופים, אותו תרנגול מצד הטומאה אוכל מהסלים שעל ראשו. דהיינו שאומר שאותו שכל של צד הבהמה הוא הקובע, ולא שכל הבורא. ויוסף אומר לו שפתרון חלומו, הוא שאת בחי' השכל הזה, ישאו את ראש. כי סוף בהמה לשחיטה.

אותו שכוי הבא לציין את אותו בחי' עוף, המבדיל בין יום ובין לילה, בין מה שנכון למה שלא נכון וכו', אנו באים ואומרים שאיננו מוכנים שאותו השכל יקבל את ההחלטות שלנו, שעומד מעל הכל ואוכל את כל מה שנמצא בסל. כי אם לא אשחט אותו, ישחטו אותי. אולם בסל הזה שאוכל ממנו יש חורים, ואני צריך להקדיש אותו לבורך ית'. סל הוא גימ' 90 בבחי' אמונה, וע"כ צריך להקדישו לבורא.

כדי שתגיע המלכות לעולם, צריך להקדים תיקון משיח בן יוסף לפני שיכול להגיע משיח בן דוד. משיח בן יוסף הוא כנגד בחי' תיקון השכל, ומשיח בן דוד הוא כנגד תיקון הגוף. וכאן אומרים לנו הגאונים הסדר הנכון: קודם צריך להיות תיקון השכל בבחי' משיח בן יוסף.
ולכן אנו רוצים לכפות את הדינים של אותו בחי' תרנגול הנק' גבר (ונק' כן משום שהוא שייך ליסוד). המסך (שעומד ביסוד), תפקידו לדחות את האור כדי שאפשר יהיה לעשות חשבון ולקבל החלטה כיצד לפעול כאשר מגיע האור. ביוה"כ גם כן נרצה לכפות את הדינים ע"י בחי' השעיר לעזאזל, שהוא בחי' בהמה המחוברת אל הקרקע, משא"כ העוף שהוא מנותק מהקרקע.

ע"י השחיטה של עוף זה, נכנעים הדינים והגבורות. ואנו עושים זאת כדי שביוה"כ יהיה הכח כדי שהכהן הגדול יוכל לקחת את בחי' השעיר לעזאזל ולהקדישו לביטול הגדול של המלכות. ובלי השחיטה של השכוי, ועבודת ההכנה הזו, אי אפשר לעשות את התיקון הזה ביוה"כ.

יוה"כ הוא אולי הנקודה הגדולה ביותר שיש לאדם היהודי מצד התיקון, משום שהוא מבטא את הבחירה ביתר דבקות. אנו אומרים לבורא ית' שאנו מוכנים לוותר על הרצון שלנו, כמו שהיה בצמצום. ודבר זה מבטא את כל רעיון היהדות.

צריך לכוון כאן א"כ, שאני הולך למעלה מהדעת בבחי' מוחא, ומקבל על עצמי את האמונה השלמה בבורא ית'. אך מי שאינו מתכוון לזה באמת, חבל על התרנגול שלו. כי זה באמת כואב לראות כך את התרנגול, שתופסים את ראשו חושפים את צוארו ושוחטים אותו. אולם צריך האדם לראות עצמו כמו הוא היה תרנגול זה. ואכן, כך כואב לאדם ששוחטים את בחי' השכל שלו. אולם צריך להתכוון ברגע זה שאתה מוכן מצדך באמת לעשות את זה התיקון. כי סוכ"ס, זהו מנהג. המנהג אינו מחויב, ולכן גם אומר הרב"ש שהוא מסוגל יותר לחבר את האדם לרוחניות. משום שהדבר שהוא מעבר לקיום (שׁהקיום הוא רק ההלכה עצמה) שהוא בבחי' שכלול, הוא הנותן את הטעם והרוחניות האמיתית. כמובן שהוא חייב לבוא על בסיס ההלכה שהיא הקיום, אך המנהגים נותנים יותר קשר לרוחניות.
ולכן, מה שאומר שחיטת השכל הזו, הוא שאתה צריך לקבל על עצמך את דעת חז"ל גם אם אומרים לך על לילה שהוא יום. וכשאנחנו מחליטים כזה דבר, זהו ויתור גדול על גאוותנו. ואם אדם מחליט שמהיום מה שאני רואה ואומרים לי חז"ל אחרת, אפילו שזה קשה, אני אומר מעתה ואילך "הגם שזה קשה לי, אני מוותר על השפיטה של השכל שלי והולך לכיוון הזה".

המדבר הוא כנגד בחי' הנגב, שהוא מדבר צחיח בלא חיות. וכך הוא בתחילת עבודת האדם, שמרגיש בלא חיות כמו מת. ואז הוא לא מרגיש ממש שהוא עושה תיקון. כי בעצם זה שאומרים לך לוותר על השכל, אתה אומר "אני לא מרגיש שיש בזה משהו רוחני".
צריך לדעת שתפקיד התרנגול הוא שישחטו אותו, ואם היה יכול לדבר הוא היה מבקש שיבוא אדם וישחט אותו. התרנגול, תפקידו לייצג את בחי' העוף שבתוכנו, צד השכל שהוא היסוד (המל' של הט"ר), כמ"ש לעיל, שצריך לשוחטו ולהביאו לאמונה. אולם מי שאינו מוכן לוותר על גאוותו אלא רוצה רק לעשות לפי מה שהוא מבין, חבל על התרנגול שלו.

ולכן, כאן אנו אומרים: "אני מוכן לוותר על שכלי בבחי' השכוי המבדיל בין יום ובין לילה, אני מוכן למסור את עצמי לשכל חז"ל ולשכל רבי ורבותי בעה"ס והרב"ש". ולשם כך לא צריך הרבה שכל וידיעות, אלא צריך אמונה שניתן לעיתים לראות שגם אנשים פשוטים הם בעלי אמונה גדולה, משא"כ הרבה מדענים ושכלתנים גדולים, שאפילו דברים פשוטים באמונה אינם מצליחים להבין.

ולכן, או שאותו העוף הזה מחלום שר העופות ישלוט, או שיוסף ישלוט. ויוסף אומר לו בפירוש חלומו: "אני רואה שאני הוא שצריך לשלוט". אך באמת יש לדעת שבסופו של דבר, האדם יהיה חייב לוותר על גאוותו. השאלה היא אם אתה מסכים לזה עתה או לא. אם אתה מסכים לזה, אתה מתחבר לתיקון הקוסמי שקורה עתה בעולם. ואם לא, אתה יכול לנסות לרוץ חזק ככל שאתה יכול נגד הכיוון, אולם סוף כל סוף אתה נמצא בתוך הקרון של הרכבת, שכולה נוסעת צפונה. ולכן, לא צריך לעשות את הדברים בקושי גדול, אלא כאן מספרים לנו כיצד בנויה הבריאה, ואומרים לנו "בוא והצטרף למהלך". הבריאה הולכת לכיוון מאד ברור – שהיא צריכה לבטא את רצון הבורא בעולם. וזוהי המציאות, בין אם תסכים לכך או לא. אך כדאי לעשות את זה מתוך רצון בחירי ואמיתי שאני באמת אוהב את הבורא ית', ורוצה להתכלל בתהליך העצום הזה של הבורא ית' שאוהב אותי ורוצה בטובתי. וע"כ אני רוצה לוותר על שכלי ולקבל את שכל הבורא ית'. אמנם קשה לוותר על השכל ולתת למישהו אחר להוביל אותי, אולם זה התיקון שצריך לעשות, ולקבל על עצמנו אמונה שלמה.

ש: על מה צריך לכוון יותר בכפרות – האם שהאדם בא לוותר על השכל, או שהוא בא לקבל שכל חדש?
ת: על ב' הדברים, אך בעיקר שמוכן לוותר על שכלו. אבל גם סתם בנאדם טיפש יכול לוותר על שכלו, ואפשר גם לתת לו זריקה שיהיה בלי שכל לגמרי. אולם צ"ל שכל הוויתור, אינו נועד לשם הוויתור עצמו, אלא כדי שאוכל לקבל על עצמי אמונה בבחי' או"ח הנדחה, כדי שאפשר יהיה אח"כ לעשות או"ח המלביש. אמן הוא אותיות הוי"ה+אדנ"י, שיחד הם גימ' אמ"ן. אדנ"י הוא בחי' האדנות והדין שבעולם, והוי"ה הוא רחמים. ומה שאדנ"י נמצא תוך שם הוי"ה, אומר שכל מה שאני רואה דין וייסורים בבריאה, כל זה נמצא במסגרת הרחמים של הבורא. והכל בא במסגרת של תיקון. וכאשר איננו רואים שזה חלק מהשלם, אז אנו רואים כביכול שיש ייסורים בעולם. וע"כ, אם אני מסכים להיות חלק משלם, ממילא גם הפרט הזה יהיה שלם.

ש: למה השחיטה נעשית דוקא מהצואר?
ת: הצואר/גרון מחבר בין הראש לגוף, ועליו יושבים הדינים של האדם. גרון הוא בינה שיצאה מהראש. הבינה היא מקום הגרון, או מקום תודעת האדם המחברת בין הראש לגוף. אחד הדברים הקשים באדם הוא כאשר הראש עובד לבד והגוף עובד לבד. שלמרות שמבין משהו אחד בשכל, הרצון הגופני עושה משהו אחר לגמרי. נתק זה הוא המקום הצר של הגרון, עליו יושבת קליפת מצרים המנתקת בין המאציל (ראש) לבין הנאצל (גוף). ולכן שם בדיוק השחיטה, כדי לומר שאת אותה קליפה רוצים לבקע ולהוציא את כל הדם שבה, שהוא בחי' החיות שנותן לאותה הקליפה. ולכן השחיטה באה מהגרון. וע"כ זוהי ההלכה, למרות שכביכול אפשר לתת זריקת הרדמה לבהמה כדי שלא יכאב לה וכו'. אלא שכוונת הלכה זו אומרת שצריך לשחוט את בחי' קליפת מצרים היושבת בגרון.
אנו רואים שאנשים כל הזמן מתנתקים בחיבור הזה בין הראש ללב. שמחד אלו אומרים "העיקר הלב, תהנה" וכו'. ואלו מאידך רוצים להבין רק בשכל, אך באופן מנותק לחלוטין מבחי' המעשה. ולכן את אותה בחי' קליפה שבגרון אנו שוחטים.
א"כ מה שאנו מבקשים כאן הוא שכל הרצונות הכוזבים שבי ילכו למיתה עם בחי' אותו השכוי, ו"אני" שהוא צד האני האמיתי שלי אזכה לבחי' חיים.