פרשת עקב

198

שלום ידידים יקרים,

עומדים אנו במחצית השנייה של חודש אב, שבו האהבה יכולה לפרוץ בנפש כל יהודי.

חבר יקר, מתוך הכאוס העמוק של חורבן בית המקדש יכולים אנו לעלות לאהבה אמיתית.

אהבה אמיתית היא זו הבנויה על יסודות של שיתוף מתוך ויתור על האגו, יכולת ההקשבה והחשבת דעתו של חברנו מתוך אמונה וביטחון, שלכל אדם יש מה להוסיף לשיח, לייחד, לשותפות.

יכולת כל אחד מאתנו לכבד את חברו, אין די בה. על האדם לכבד אף את דעתו שלו ולהביאה לשיח באופן מסודר, עמוק, מכבד ומשתף.

עלינו לזכור, שהשיח הוא הנקודה הגבוהה ביותר של האדם, על אף שתוצאותיו אינן מאירות כמו התעתוע של "זבנג וגמרנו", הוא אמיתי, נכון ופועל על הנפש ולא רק על הגוף.

אנו קוראים בזאת לנו ולכל חברינו להתחיל בשיח בונה בתוך משפחתנו, בזוגיותנו, עם ילדינו, עם חברינו הקרובים, עם כל יהודי באשר הוא ואפילו עם אויבינו. אם כך נעשה, ודאי שנקרב יחד את הגאולה ובניית בית המקדש, שייבנה בע"ה במהרה בימינו מתוך אהבת חינם.

שבת שלום לכולם

כיצד ניתן לצוות על אדם לאהוב?

התשובה היא, שנתנו לאדם תרי"ב מצוות, המכינות אותו למצווה זו. תרי"ב מצוות, שמהוות גוף להשכנת הפנימיות. גוף להשכנת הנשמה, הנקראת אהבה.

אף בדוגמה שלנו נציע לראובן למשל, להביא פרחים לאשתו כל יום ששי, או מתנה אחרת. אך גם אם ראובן יביא בכל יום שישי לאשתו מתנה, אך ייתן לה אותה בחוסר אכפתיות גמורה, לא יגיע לאהבה לאשתו. זה יהיה כגוף בלי נשמה. על כן צריך שילוב של שני הדברים. גם את הפעולה וגם את הכוונה.

איך יוצרים את הכוונה? איך מצליחים לכוון לאהוב?

נציע לראובן לצייר במחשבתו תמיד את מעלותיה של אשתו. תמיד לדבר עם עצמו על היתרונות בקשר שלו עם אשתו, לזכור את הטובות וההנאות שהיא מסֵיבה לו. בתוך אווירה זו, שהוא יוצר בתוכו, יביא את המתנה לאשתו, תוך כוונה בעת נתינת המתנה לאהוב את אשתו בעת הפעולה.

בדוגמה לא שלמה זו, שיש עוד להסבירה על שלל אופניה, רואים אנו שחייב את ב' הדברים: כוונה ועשייה חיצונית באווירה מתאימה.

בניית האמונה

דבר תורה בבואי כלה, שבת עקב תשע"ב

בבואי כלה מתכוננים לקראת השבת, גם בבחינת האמור "טעמו וראו כי טוב ה'", וגם מבחינת מטעמי התורה שמכינה לנו פרשת השבוע.

המטעמים ערבים לחיך של כל אדם שמבקש ללכת בדרך ה'. נותנים לו את האמצעי לבנות את המאכל הנכון.

כתוב בפרשה "והיה עקב תשמעון", מפרש רש"י שעקב – זה מצוות שאדם דש בעקביו, שהיא מצוות האמונה. מדוע היא מצוות האמונה? מפרש הרב"ש כי מצוות האמונה היא הדבר שאדם דש בעקביו, דהיינו שהיא לא חשובה לו. למה היא לא חשובה? כי הוא לא מרגיש בה ידיעה, הוא לא מרגיש בה איזשהו כוח שדרכו הוא יכול לפעול.

אם האמונה הייתה חיה בו, והאמונה הייתה כבר דבר שלם אצלו, יכול היה לפעול רק דרך האמונה. בעצם אומרת לך התורה, אם תפעל את המצוות האלה של האמונה, והכול יעבור דרכך – דרך האמונה, אז ה' ייתן לך את כל הטוב הצפון לצדיקים.

הדבר הרי ברור לכל בעל שכל, שאם הוא יעבוד את  ה' יתברך, ואם הוא יפעל בצורה אמונית, דהיינו עם אמון גדול בגדולת ה' יתברך, וילך אחרי גדולת  ה' יתברך, אז יהיה לו כל טוב.

מדוע, אם כן, אדם לא הולך בדרך הזו, אחרי שהתורה מבארת לו שהדבר אפשרי?

עוד אומרת הפרשה בהמשך שגם אם אדם יחשוב: "הגויים הם רבים, הם גדולים, הם עצומים. אני לא יכול להם. אני לא יכול לייצר הרע שהוא כל כך גדול. אני אדם קטן. מה אני צריך ללמוד פנימיות התורה? מה אני צריך ללמוד דברים כאלה גדולים? אני אדם קטן. מי אני בכלל? כְּבַד פֶּה וּכְבַד לשון אנוכי". אומר לו הקדוש ברוך הוא: "אני בא איתך. אני אעשה את המלחמה בשבילך. אתה רק צריך להסכים ללכת בדרך של אמונה – להאמין שהדבר אפשרי". יש אנשים שמתייאשים מעצמם, ואז הם תולים את זה בחוסר יכולת. אומר הקדוש ברוך הוא בפרשת השבוע: "אל תתלה את זה בחוסר יכולת. גם אם נראים לך רבים גדולים רבים ועצומים, אני ה' נלחם לך!!!".

אז ממה אתה פוחד?

כל הפחד שלך נובע מחוסר אמונה בה', כך שאתה לא מקיים את מצוות ה'. ולכן אם האדם ילך בדרך אמתית, ידע שיכול להתגבר, ואז יקבל את כל הטוב.

הדרך הזו שהקדוש ברוך הוא נותן לנו, היא קשה מאוד. יחד עם זה, נותן לנו יצר רע גדול מאוד, שלכאורה, לא נותן לנו אפשרות ללכת בדרך, ותמיד מפר לנו את הדרך. תמיד בתחבולות כאלו ואחרות מראה לנו שהדבר לא אפשרי, שלא כדאי לנו, שאולי זו אפילו לא דרך ה' וכן הלאה. אבל האדם צריך להתגבר במאוד מאוד וללכת בדרך  ה' ולא לוותר.

אם אדם לא עקשן בעבודת  ה' – הוא לא יכול להצליח. אדם חייב להיות עקשן מאוד בעבודת  ה'.

יש אנשים עקשנים מאוד בדרכם שלהם, בדברים שרצויים להם. זאת אומרת שיש בהם עקשנות, זו לא בעיה שאין עקשנות, הם עקשנים, אבל על הדברים הפרטיים שלהם. הם לא יודעים להיות עקשנים על האמת. לא שהם לא תאוותנים, הם תאוותנים גדולים, אבל לא לאמת. יש בהם תאוה, יש בהם כיסוף, יש להם רצונות חזקים, אבל לא לאמת.

זאת אומרת, אי אפשר לבוא ולומר על האדם: "אין לו את המידה הזו, אז הוא לא יכול". יש להם את המידות, רק שהם מַפְנִים אותם למקום לא נכון. עצם ההפניה זה דבר קשה, זה לא דבר קל. זה לא דבר קל לעבוד על המידות. אבל גם הקדוש ברוך הוא אומר שבבת אחת אי אפשר לעשות את העבודה, אלא "לאט לאט אורישנו מפניך". לאט לאט צריך לעשות את העבודה, אבל תמיד לעשות אותה.

אך לא כל פעם לבדוק, האם כבר קיבלתי את האור או לא קיבלתי את האור? אלא צריך תמיד לעשות את העבודה, ולתת לקדוש ברוך הוא לגמור את המלאכה. לא עליך המלאכה לגמור, אבל אין אתה רשאי להיבטל ממנה.

בעיקר צריך לזכור שכל המצוות באות מצד האמונה. אם זה בא מצד הידיעה, מצד "מה יצא לי מזה?", אז זו מחשבה לא נכונה, זו מחשבה פגומה. המחשבה צריכה להיות מה הקדוש ברוך הוא רוצה ממני, לא מה אני רוצה מהקדוש ברוך הוא. יש אנשים שחושבים: "אני עשיתי מצווה, עכשיו אני מבקש ממך לתת לי את הדברים האלו", ובאים עם רשימה, מה הם רוצים מהקדוש ברוך הוא. זה קשה לחשוב מחשבה כזו, וגם להיכלל בה' יתברך.

הפרשה הזו מכינה אותנו מאוד יפה לסליחות שעומדות בפתחנו עוד מעט. עוד מעט חודש אלול, ומתחילות הסליחות לבני עדות המזרח, ובהמשך, לפני ראש השנה, גם לבני עדות אשכנז.

שפלות נכונה בדרך ה'

הסליחות צריכות להביא אותנו לראות את שפלות עצמנו, לראות את המקום של האדם, שהוא פרט ביחס לאותו כלל שנקרא הבורא יתברך, והכול שייך לבורא.

על האדם לדעת לברך נכון את הבורא, לדעת לראות את המקום הפרטי שלו, שהוא שפל מאוד, כמו דוד המלך. לראות אותו מתוך כך שהוא שפל, אבל לא שפל כדי לא לעשות כלום. הוא שפל בכדי כן לעשות. אבל במה אנשים משתמשים בשפלות? אדם אומר: "טוב, אני קטן. ממילא אני לא יכול לקבל כלום". אבל כשהם שפלים, הם שפלים בעשייה. אבל הם ממש מלכים גדולים במה שהם צריכים לקבל. אבל אם חס ושלום אומרים להם לשבת במערב ולא במזרח, אז הם שואלים: "מה? מה קרה?

למה לי לא נותנים לשבת במזרח? הרי אני אדם גדול, ואם אני כזה אדם גדול, איך זה שלא נותנים לי?". לכן אדם צריך לדעת ולהכיר את מקומו. אומר הרב"ש שאם בכלל נותנים לך להיכנס לבית המדרש, לבית הכנסת, אתה צריך להיות בשמחה גדולה, בפליאה גדולה. איך, גם הפעם, הקדוש ברוך נתן לי להיכנס לבית המדרש? איך זה יכול להיות? הרי הוא יודע מה אני חושב באמת, מה הולך בתוך הלב שלי. אומר בספר חסידים, שהאדם, בכל פעם מחדש, גם אם התגבר, אל יסגל את זה לעצמו. גם אם התגברת, אל תיקח את זה לגאווה, כי גם זו עצת הייצר כדי להפיל אותך במקרה הבא. אומר לך הייצר, הרי אתה התגברת – בגאווה גדולה, אז כבר "לי יאורי ואני עשיתיני" כמו שאומר פרעה, ואז גם בזה אתה נופל.

אז מה מצפים מאיתנו? מצפים מאיתנו לעבוד, ואם נצליח, זה לא שלנו. זו עבודה מאוד קשה, אבל היא הופכת לא להיות קשה, אם המטרה שלך, הציפיה שלך, היא לאהבת  ה', וכשאתה נמצא באהבה, אתה לא מחפש שאתה צדקת או לא צדקת.

כשמגיעים לאהבה, אסור לשאול: "האם אני מקבל את השכר? האם יש לי תענוג? האם יש לי סיפוק פרטי?". ברגע שהציפייה שלך היא לדבר אחר לגמרי, לקשר בינך לבין הבורא, אז אם הבורא מרוצה, אתה מרוצה עד השמים. זה לא מעניין אותך אם קיבלת או לא קיבלת את הביסלי שלך, או את הקולה שלך, או את המזגן שלך. זה לא מה שמעניין אותך. מה שמעניין אותך זה הקשר. משמע, שאם מה שמעניין אותך זה הסיפוק האישי שלך, לא עשית את העבודה, לא הלכת באמונה, לא הלכת באמון, בקשר אמתי עם הבורא יתברך. כל אחד צריך לראות שבפרשה הזאת הוא מגביר את בחינת אמונתו, ומגביר את בחינת הקשר בינו לבין הבורא יתברך, ואז, בעזרת  ה', אפשר להצליח בדרך  ה'.

שבת שלום לכולם!