דרך העבודה

מבוסס על דברי הרב בסעודת ראש חודש תמוז התשס"ו

כאשר אדם רוצה להתחיל עבודת נפש, תמיד נשאלת השאלה מהיכן להתחיל. גם כאשר האדם מגיע כבר למקום שבו הוא רוצה לעשות עבודה, הוא שואל מהיכן להתחיל. התשובה היא, ראשית- עליך לוותר על היכן שאתה נמצא עכשיו. רוב בני האדם רוצים רק לטפח את המקום שבו הם נמצאים. הדרך של האדם להתקדם בעבודת ה' היא היכולת לוותר על המקום שבו הוא נמצא. רוב בני האדם לא נותנים את דעתם בכלל ליכולת שלהם להתקדם בחיים. החיים שלהם הופכים להיות אפורים, הם חיים את מה שממילא הם חיים, הם רק מכבים שרפות כדי להמשיך לשרוד במקום שבו הם נמצאים. אין להם מטרות רחוקות שאליהן הם שואפים. הם רק שמחים על כל מטרה קטנה שהם משיגים ואין להם מטרות רחוקות. ככל שהם יותר מקיימים בחוזקה ובעוצמה את המטרות הפרטיות הקטנות, כך הם מרגישים בחייהם שהם יותר טובים.

10003984_316941791794570_1213982228907393207_n

המטרות חייבות להיות נרחבות, שלא תלויות בזמן ומקום, אלה הן מטרות פנימיות של האדם בתוך נפשו. אבל כדי להגיע לכך האדם צריך לוותר על כל מה שהיה עד כה. עיקר הדבר העצום שאדם יכול להשיג בחייו זה האחדות הרצונית שבתוכו. האחדות הרצונית יכולה להתקיים רק אם האדם בעקשנות מציב לעצמו רצון שהכל סובב סביב הרצון הזה. זה קורה כאשר האדם פועל עם אידיאלים. בלי אידיאל אדם לא יכול להפנות את נפשו ורוחו למקום אמיתי בחייו.

לכן בכל ראש חודש טוב שהאדם  שוב יעשה חשבון נפש: מהו האידיאל הרוחני שלי? האם הוא עוד קיים בי? האם הוא מפעם בלבי? האם אני מרגיש פעימת לב כאשר אני מתקרב אליו? האם כואב לי כאשר אני לא מתקדם אליו? האם הוא מעורר בי משהו או שאני ממשיך לחיות אך ורק מתוך איזושהי החלטה שהייתה לי פעם להיות כזה או אחר, ללמוד חומר כזה או חומר אחר? או האם זה מחזיק אותי ע"י ההתרגשויות הרגעיות שקורות לי לפעמים? אם כך קורה, האדם צריך לדעת שהוא לא יכול להתקדם בצורה זו, כי כל ההתרגשויות הרגעיות באות לכבות שריפות מזדמנות והן לא מקדמות את האדם.

לכן בלית בררה על האדם לפתח מנגנון שיראה לו מה נקודת ההתקדמות הבאה שלו כדי שמנקודת ההתקדמות הזו יוכל להצעיד את נפשו פנימה למקום אחר. המנגנון של הבדיקה הוא ההכרה הגבוהה של האדם. כאשר יש לאדם מדריך, הוא חייב לראות מה ההנחיה של המדריך לגבי נקודת ההכרה הבאה שאליה הוא צריך להביא את נפשו. כאשר נקודת ההכרה הזו לא בהירה לו הוא חייב לחפש אותה בתוך נפשו. האפשרות להגיע להכרה גבוהה היא רק ע"י התבודדות. לכן האדם חייב להתבודד מכל רצונותיו העצמיים, מכל הרגשותיו, מכל מה שהפעים את ליבו. אפילו מכל מה שהפעים אותו בדרך האמת- הוא צריך להתבטל, לעצור ולהיות פתוח לקבל תובנות חדשות לגמרי. לכאורה זה נשמע מסוכן כי יכולות להיות כל מיני  פנטזיות שיעלו לו כתובנות חדשות. מובן שכל התובנות החדשות צריכות להיות בתוך מסגרת קבועה וברורה שהאדם מציב לעצמו אבל בתוך המסגרת הזאת הוא חייב לקבל תובנות חדשות כל פעם.

היכן שהאדם לא מתקדם הוא נופל. הוא לא צריך לחכות שהמציאות תקדם אותו אלא הוא צריך לחפש: מה עוד אני יכול לעשות? היכן עוד אני יכול להשתכלל? איפה עוד אני יכול לוותר על המקום שלי פה כדי להתקדם הלאה? בלי נקודת משענת, קשה לאדם להיות יציב אבל אם הוא נאחז רק בנקודת המשענת הוא לא יכול לעבור למקום אחר. האדם צריך להיות קליל בהילוכו, צריך להיות גמיש בנטיותיו, צריך להתעקש רק על הדברים היסודיים. מעבר להם הגמישויות ההכרתית של האדם חייבת לפעול. כאשר אדם מוצא לו מדריך הוא יכול לפעול ביתר קלות את הגמישות בהכרה וכך יכול להתקדם.

הדברים האלה הם דברים מופשטים, אבל אם נרצה להדגים אותם בדברים יותר ברורים, אז למשל כשאדם מתחיל ללמוד את חכמת הקבלה הוא מתחיל ללמוד חוקים שונים, כמו למשל "אין העדר ברוחני". מה הוא עושה עם זה?  האם הוא שואל את עצמו: קיבלתי נקודת הכרה חדשה, אם כך מה אני עושה איתה? או שזה עובר מאוזן לאוזן, והוא חושב: "זה נשמע באמת מאוד מעניין, העולמות העליונים באמת בנויים מאוד יפה, הקב"ה בנאי טוב", או שזה אומר לי משהו לנפשי, ש"אין העדר ברוחני" אומר לי שאני צריך להחשיב כל פעולה רוחנית כאילו היא נשארת לנצח, וכאשר אנו יודעים שמשהו נשאר לנצח אנחנו יכולים להחשיב אותו. כאשר לא, אין אנחנו יכולים להחשיב אותו. כשלמדנו את החוק רק בתור חוק זה רק הכרה גבוהה. אבל האם אני יכול לפעול את ההכרה הגבוהה הזאת כפעולה מעשית עד להביא את עצמי להיות מתרגש מהפעולה? במקרה זה, לדעת שאני יכול לפעול פעולה רוחנית והפעולה הרוחנית הזאת תהיה נחשבת אצלי מאוד?

מתי אני יודע שהפעולה נחשבת אצלי? כשאני מסכים לשלם עליה וכשאני מסכים לפעול בשבילה גם אם אני לא מרגיש שום דבר. אז אני יודע שאני מחשיב  את הפעולה. ואם אני לא מחשיב אז מה עליי לעשות? לפעול כדי להחשיב. ושוב אני חוזר על אותם שלושה דברים שהאדם צריך לעשות כדי להחשיב את ההכרה העליונה, כדי להביא אותה למודעותו: לפרגן לַדָבָר, לשלם עליו, ולאחר מכן לוותר על האור כאשר האור מגיע כתוצאה ממנו. כי אם הוא לא יוותר על האור- וזו הנקודה החשובה, אז הוא ירצה את הדבר רק בגלל האור הטמון בהכרה החדשה. אבל אם הוא יוותר על האור, אז הוא יהיה פתוח להכרות נוספות, מכיוון שהוא לא יהיה חסום. כי אם הוא רוצה רק את האור הוא הופך את כל נקודת ההשפעה שלו לנקודה שהיא נקודה של קבלה עצמית ואז כולו נסתם.

למשל כאשר האדם מבין שכל דבר הבא מתחילת אצילותו אינו משתנה לעולם – זהו חוק . מה הוא עושה עם החוק הזה? מה הוא עושה עם החוק – "אני חייב להיות משפיע", מה זה אומר לו? אני חייב להתקשר לבורא, האם באמת הוא עומד ומסתכל על עצמו ובוכה בתוך נפשו פנימה לומר: למה אני לא מספיק אוהב? או שהוא בוכה למה לא מספיק מעריכים אותי שאני מספיק אוהב?

האם לאדם אכפת שהוא לא מספיק אוהב או לא? אם אכפת לו, הוא מתחיל לעבוד פנימה, ואז הוא צריך לעשות פעולות. האם הוא מרגיש את הבורא? אם לא, האם אכפת לו שהוא לא מרגיש את הבורא או לא אכפת לו? ואם לא אכפת לו, אבל הוא יודע שצריך להיות לו אכפת, זהו מקום העבודה של האדם. אם הוא מרגיש שמשהו מפריע לו, שהלב שלו מפריע לו לעשות עבודה, אז הוא מתחיל לעבוד.

לכן על האדם בראש חודש לראות נקודת התחדשות. הוא צריך לשבת עם עצמו בסעודת ראש חודש עם החברים ולעשות חשבון נפש: לאן אני מוביל את עצמי בחודש הזה? בסעודת ראש חודש לא באים רק לאכול חומוס ופיתה או לשתות בירה. באים כדי לעשות חשבון נפש מתוך אווירה של ביחד, מתוך אווירה של קבוצת אנשים שבחרה ללכת אל דרך של השפעה. מתוך האווירה הזאת של שמחה ביחד בהשתתפות לקראת כח גדול משותף להיות משפיע, להיות אוהב. מתוך הכוח הזה האדם צריך איכשהו להתבונן בתוכו פנימה ולומר: אני לוקח על עצמי את נקודת העבודה הזאת. אבל אם אדם לא ישב ויתבונן ורק יספר בדיחות עם חברו, הוא לא יעשה את העבודה בסעודה. הוא צריך לסעוד את נפשו. לא את בטנו, אלא את נפשו. הנפש מבקשת אמת. צריכים לסעוד את הנפש באמת. לכן כל אחד בראש חודש הזה עם כוח משותף, שכל אחד ינסה להפגין לחברו ברגש- פנימה, שינסה לתרום לאווירה שחושבים באמת לאן עוד אפשר להתקדם, להתפלל על כך, לרצות את זה, וההתקדמות חייבת להיות עם כח משותף של כל הקבוצה לאהבה יותר גדולה של כל אחינו בית ישראל ושל כל האנושות כולה בדרך ש"בעל הסולם" התווה לנו שנחיה את החיים פה בגשמיות עם כוונה ברוחניות. שלא נוותר בשום פנים ואופן על הכוונה ברוחניות. הכוונה היא הדבר שיוביל אותנו, היא הראש שמוביל אותנו. אל תתרשמו יותר מדי מהמעשים. בהם אתם יכולים להיות גמישים, אבל בַכוונה אתם צריכים להיות קשוחים. אל תוותרו עליה עד שתרגישו שהיא זזה וטוב שיכאב לכם.

היכן שיכאב לכם שם תדעו שהתקדמתם. חודש טוב.