מאמר על היסוד השבועי "אובייקטיבי וסובייקטיבי על פי האמת"-פרשת תולדות

 

המקור לכל הטעיות שלנו בעבודה פנימית היא שאנו לא יודעים להבחין בין מצב של גמר תיקון למצב של זמן תיקון. בעזרת היסוד השבועי נלמד, בעז"ה, להבחין בין המצבים השונים ולפעול בהתאם.

 

אמונתנו בתורה הקדושה מחייבת אותנו לחפש בה את הדרך שתביא אותנו ממצב של חוסר שלמות לשלמות. פנימיות התורה מציירת לנו את המפה הרוחנית והנפשית בכדי שנוכל לזהות בתוכנו את המציאויות הנפשיות השונות ולפעול בהתאם.
ראשית- עלינו להבחין בין שני מצבים:
זמן תיקון.
גמר תיקון.

כפי שאמרנו בהקדמה, רוב הטעויות שלנו נובעות מכך שאנו לא מבדילים בין בני המצבים הנ"ל. בזמן תיקון אנו מתנהגים כאילו הגענו לגמר תיקון ובגמר תיקון אנו מתנהגים כאילו אנו נמצאים עדיין בזמן תיקון.
למשל: גבר מחפש בת זוג. כל עוד הוא נמצא בתהליך של החיפוש- אסור לו להרגיש שלם. עליו להשקיע מאמצים גדולים כדי למצוא את האישה המתאימה לו ביותר לחיות את חייו. זה נקרא מצב של זמן תיקון, כי הוא עדיין נמצא באמצע התהליך. אבל, לאחר שעשה את כל ההשתדלות הנדרשת וכבר החליט עם מי הוא מתחתן, זה מבחינתו מצב של גמר תיקון. עליו להרגיש שלם עם ההחלטה שלו ולא לבחון את זה כל פעם מחדש. כמובן שמהחתונה והלאה יהיו עוד הרבה תיקונים שהוא ובת זוגו, ביחד ולחוד, יצטרכו לעשות, אבל מבחינת עצם העניין של לחיות יחד את שארית חייהם-אין מה לחזור לשם יותר. אחרת- כל חיי הזוגיות שלהם יהיו מוטלים בספק: 'אולי זאת לא אשתי המיועדת לי' וכדומה.
יוצא איפה שבזמן שאנו באמצע התהליך-אסור לנו להרגיש מסופקים, אך לאחר שהגענו למטרה- אסור להרגיש חסרון.
כל חיינו מורכבים מתהליכים ומתוצאות. היכולת להבחין בין תהליך לתוצאה חשוב ונצרך ביותר.

איך נדע להבדיל בין תהליך לתוצאה?

כשאין בידי יכולת לשנות את המציאות, סימן שהגעתי לתכלית. כשעוד ביכולתי לעשות שינויים, סימן שאני עדיין בתהליך. למשל- ההכנות לשבת: כל עוד לא נכנסה שבת אפשר לעשות כל דבר-לבשל, לגהץ, לשטוף, ועוד. אבל ברגע שהיא נכנסה- אין מה לעשות יותר. מה שהספקתי, הספקתי. עם זה אני נכנס ליום הקדוש. לכן אין שום טעם להצטער ולחשוב מה יכולתי לעשות עוד. אין לזה שום משמעות ושום תועלת. כן יהיה נכון, אבל, שאחרי השבת נחשוב איפה יכולנו לעשות יותר טוב, אבל זה מתוך מטרה לשפר את הפעם הבאה, מתוך מבט אל העתיד ולא אל העבר.

שלמות וחוסר שלמות

אנו, בהיותנו נבראים, מרגישים כל העת חוסר שלמות, לא מסופקים. הרגשה זו טובה היא לקדם אותנו אל עבר מטרתנו- לקבל את הטבת הבורא. חוסר הסיפוק הזה שומר עלינו כל הזמן בתנועה. הטעות שלנו נעוצה בכך שאם נמלא את הסיפוק המורגש והמידי הנתון לאנוכיות, נהיה מאושרים. האמת היא שהשלמות של האדם היא תלותית. אין הוא יכול להגיע לשלמות ללא קשר לשלמות של הבורא.
היהדות מלמדת אותנו שהאמונה הראשונית שלנו היא שהבורא הוא שלם מצד תכלית השלמות. אין שום סיבה שמחייבת אותו לפעול כך או אחרת. אין בו חיסרון. זה נקרא, בשפת חז"ל "אחדות פשוטה", או בשפתנו- אובייקטיבי. לעומת זה- הבריאה הנה ישות מורכבת, דהיינו יש בה מציאות הפועלת על פי סיבה ותוצאה, על פי הרגשת החיסרון ומילויו. אנו קוראים לזה גם סובייקטיבי.

האם הבריאה תוכל להגיע אי-פעם לשלמות?

יוצא מכל האמור שאין יכולת לבריאה להגיע לשלמות. הרי היא חסרה מעצם מהותה. אז איך מדברים על מציאות של גמר תיקון?
התשובה היא שאמנם אין לנו יכולת להגיע לשלמות של הבורא כי באמת אנו בריאה ולא בורא. זהו ההבדל המהותי ביותר בין היהדות, העושה גבול ברור בין הבורא לנברא, לבין תורות המזרח האומרות שניתן לבטל את הבריאה, שכל אחד יכול להיות בורא.
יחד עם זאת- ישנה מציאות אנו יכולים להגיע לשלמות. בהיותנו ישויות מורכבות, יש בתוכנו צד של נברא וצד של בורא. צד של רצון לקבל את ההטבה האלקית וצד לפעול מתוך אהבה. היכולת שלנו לחיות את צד הבורא שבנו, הוא המחבר אותנו לאובייקטיבי. הוא הנקרא "האני המשותף שבין הבורא לנברא".
אם נתבונן על המושגים זמן תיקון וגמר תיקון מצד מהותם הרחבה והמקיפה ביותר, נראה שכל חיינו הם זמן תיקון אחד גדול שבא לתת לנו את היכולת לבנות את נפשנו כך שלמרות היותה סובייקטיבית, נוכל להגיע למטרה האולטימטיבית שלנו- לקיים את התכלית של הפרט באני המשותף בין הנברא לבורא.

שבת שלום!

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו

להשאיר תגובה

Or