משנכנס אדר מרבין בשמחה

321

משכנס אדר מרבין בשמחה‬

תומלל מתוך דברי הרב אדם סיני בסעודת ראש חודש אדר ב' תשע"א‬

‫"משנכנס אדר מרבין בשמחה". כל אדם מטבעו אוהב לשמוח, ולכן לא ברור מהו שאומרים לאדם, וכן גם מצווים עליו במעין הנהגה, "מרבין בשמחה", והרי הוא רוצה לשמוח? ‬

‫שמחה יכולה לבוא מכל מיני מקומות. ושמחה אמיתית היא שמחת הנשמה. כאשר הנשמה שמחה, יכולה היא להאדיר גם את הגוף. ולכן, השמחה של הנשמה אמנם חשובה מאד, אך לא די בה. ‬

‫חודש אדר הוא החודש הי"ב. המספר י"ב מראה על חלוקה, והחלוקה היא בחינת הגוף. ומשמע שבלי האדרת הגוף, לא יכולה להיות בחינת הנשמה. ‬

‫אדר, מלשון "אדרת שיער". ושיער הוא מלשון "סערת נפש". כאשר הגוף אינו מקבל את רצונו, הוא בסערת נפש. ולכן החודש הזה דוקא מציין את צד הגוף. ומצד שני, יש בעיה גדולה בהאדרת הגוף. ישנה טעות המתלווה לאדם בכל מבואותיו, ובכל מקום אליו פוסעת נפשו, הוא נתקל באותה טעות שהולכת איתו תמיד: ‬

‫הנשמה נמצאת בגלות רצון ההשלמה המעשית. היא רוצה שההשלמה תבוא מצד המעשה. אך זו ההשלמה המעשית, אינה נשלמת אלא בפועל היוצא מהמעשה, ולא במעשה עצמו. ולשם, כל אחד מאיתנו צריך לכוון את המעשה. כאשר אנו חושבים שהמעשה עצמו יכול לתת לנו את השלמות – אנו טועים. מצד אחד אנו חייבים את הגוף, את המעשה, את האדרת הגוף. אך מצד שני, אסור לנו בשום פנים ואופן לחשוב שהמעשה מצד עצמו יכול להגיע להשלמה הרצויה.‬

‫חודש אדר הגיע אחרי עבודה רבה שעשינו. אך תמיד כאשר עושים עבודה ומגיעים לאיזשהו רצון לתוצאה בבחינת "פורים" (מלשון פריה, שהוא הכח של בחינת אפרים, הפרי האמיתי אליו צריך להגיע), אין זה בא אלא לאחר גדלות של הנשמה. ולכן, ראשית אנו צריכים להיזהר מכך שכאשר מגיעים לחודש הזה, שלא נרצה רק את צד המעשה עצמו, אלא את התוצאה הנובעת מהמעשה.‬

‫על ידי מעשים רעים ונטיות עכורות, האדם מגיע להרהורים נפסדים אשר מחשיכים את הנשמה. הנשמה בטבעה צריכה להאיר את הגוף, אך הגוף חייב לתת את המקום הראוי לנשמה כדי שתוכל היא להאירו. ולכן, כדי שתוכל הנשמה להאיר את הגוף, חייב האדם לתקנה ולא לקלקל אותה ח"ו. ולכן, בעיקר צריך להיזהר מהרהורים רעים. ‬

‫יש לזכור שהמעשים הרעים אשר אט אט חודרים לכל מיני נטיות עכורות שיש לאדם (הן מעצם טבעו, והן ממה שרכש במשך חייו), גורמים לאדם להרהורים, הגורמים למחשבות שאינן טובות ומביאים לידי החשכת הנשמה. ואז הנשמה לא מאירה, וכאשר אינה מאירה אין מה לעשות איתה. ולכן, כאשר אין לאדם מה לעשות עם נשמתו והיא אינה מאירה, עוזב אותה והולך לתענוגות הגוף. וכך הולך לדברים גרועים אף יותר, ומחשיך עוד יותר את נשמתו, עד כדי שגם כאשר מאמינים שהנשמה צריכה להאיר, כבר אין שום נגישות לאותה נשמה.‬

‫כאשר אדם נמצא בחשכות זו, חייב הוא להאמין באמונה שלמה בקדושת השאיפה האמונית. אם אדם מאמין בקדושה זו של השאיפה האמונית, אז יש לו בשביל מה להחיות את הנשמה. אולם אם אינו מאמין במלא עוזו בשאיפה זו, עלול הוא להביא עצמו למצב רע מאד וליאוש, מכיון שהגוף מחשיך. אנו נמצאים בעולם כזה שהגוף מביא אותנו למקומות כאלו שאין לנו כמעט אפשרות לתקן.‬

‫כדי שהאמונה הזו תבוא לידי פעולה ולא תהיה רק הכרתית, וכדי שלא רק נדבר את הדברים, זקוק האדם לאומץ. האדם זקוק לאומץ בנשמה. לעיתים, אין לנו מספיק אומץ לחיות את מה שאנו מאמינים לנכון, את מה שהגענו להכרה בו. זכות ההכרה היא אמנם הכרחית, אך לא די בה. זכות ההכרה יכולה להביאנו להכרה הברורה, ולעיתים אף נפעמת נפשנו מתוך הכרה אחת ברורה. אולם כאשר אנו רוצים לבוא ליישמה, מקבלים אנו ייאוש של חשכות הגוף. ולכן, צריך את אומץ הנשמה כדי שתוכל היא לפסוע לאותה נקודת שאיפה אותה רוצים אנו ליישם.‬

‫כאשר יש את האומץ הראוי, אט אט יכול האדם להכיר את אופי העצמי האמיתי שלו. ולא די רק להכיר בו מרחוק, אלא אף מתחיל הוא לחוש אותו. וכך, אט אט מתחיל הצוהר להתרקם, להפתח ולהאיר גם את חשכות הגוף הרחוקה ביותר.‬

‫כאשר מתעוררת אותה אדרת, אותו חסרון של הצדיק, יש לו לנהוג באופן מאד מסויים. וזאת מכיון שכאשר מתעורר החסרון אפשר להגיע לייאוש. אך הצדיק, גם אם אינו רואה דרך לתיקונו, אין הוא נופל ברוחו. מהו שנותן לו את הכח לראות את החסרון מבלי לדעת איך לתקן, ובכל זאת לא ליפול ברוחו? והרי יודעים אנו שזוהי הדרך של חסרי האמונה החזקה, שכאשר רואים את החסרון נופלים ברוחם. אולם מה יש לצדיק בכל זאת, ובמה מאמין? הוא מאמין, ואינו מוכן לעזוב אמונה זו, שזכות הנשמה תתקן הכל. הוא מאמין שזכות הנשמה יכולה להאיר גם את המקום החשוך ביותר. וגם אם אינו רואה כלל את הדרך ואת התיקון, אלא הוא רואה דבר עכור, בכל זאת הוא יודע: "אני הולך לתקן את הנשמה. וכל מה שאני מרגיש כעכירות הגוף כבר יתוקן". אין הוא דואג על הפרטים, אלא הוא דואג על הכללים. הוא יודע שאם הכלל יהיה נכון ואמיתי, ושאם יתקן הוא את הנשמה, ממילא גם הגוף יתוקן. ‬

‫אולם רוב חדלי האונים רדופים אחר אותם חסרונות רגעיים, אותם חסרונות של הגוף. וכאשר רודפים, מגיעים הם למצב בו הם רדופים אחר שום דבר. רדופים הם אחר זנבם עצמם במעגלים אינסופיים, וכל יום הם יודעים שרצים הם לשום מקום ואינם מגיעים לשום מקום.‬

‫ולכן, האדם צריך להיות מאמין שהנשמה מאירה את הגוף. אם יאמין בכך, יוכל הוא לפעול בכך. אולם הבעיה שלנו היא שאיננו מאמינים בכך. אנו אמנם מכירים זאת באיזושהי הכרה רחוקה, או יכולים אולי לומר שמאמינים בזה. אך אם ממש היינו מאמינים שמשם תבוא התמורה, היינו מוכנים להשקיע את נפשנו בכך. אלא שהיות ואנו עדיין מאמינים שהתמורה תבוא מעכירות הגוף והסיפוק הגופני. אנו מוכנים לעבוד שעות רבות ולתת יגיעה גדולה בשביל הסיפוק הגופני, וזאת למרות שכל פעם מחדש אנו מתאכזבים ממנו. ואותו יצר של הרצון הגופני הוא חזק מאד. ‬

‫ולכן, אנו נמצאים בנקודה של חודש בה כל מה שעשינו במהלך השנה יכול לבוא לידי ביטוי, או מאידך ח"ו להפסד. ולכן אנו צריכים א"כ לעשות שיקול דעת ברור מאד: האם אנו מוכנים להאמין בזכות הנשמה או לא.‬

‫האנשים הרוחניים האמיתיים מוכרחים להיות שומרים תמיד על הלך נפשם הפנימית. אסור להם לעזוב ולו לרגע את האחריות האישית, האחריות של ההרגש הפנימי המתמיד. אל להם ליפול לתוך איזושהי תחושת נפש ש"אני חייב איזושהי נקודה פרטית", מתוך כעס ח"ו, או אף יותר גרוע מתוך עצבות וכו'. כל אותן נטיות של מדות עכורות מביאות את האדם לייאוש וקטיעת אותה אווירה נפשית. ‬

‫האדם הרוחני מחוייב לאווירה נפשית ראויה ושלוה פנימית החייבת להיות נשואה על בינה יציבה ואמונה בערכים ברורים מאד אחריהם הוא הולך. אין אפשרות ליציבות הנפשית מבלי השמירה וההתחייבות על שמירה של אווירת נפש זו. האנשים הרוחניים, הצדיקים האמיתיים, אינם מוכנים בשום אופן לתת לכל רוח מצויה להזיז ולהניד את נפשם למקומות ומחוזות לא ראויים. גם אם קורים דברים קשים בחיים, יודעים הם לשמור על אותה נקודה הנעה בנפשם כחוט השני, בכל מבואות דרכם, ונותנת להם את הבטחון והשלוה הפנימית שלא משנה מה יקרה, הם הולכים בדרך בה ראו כאמת. ולכן ראוי לכל אחד לבדוק כמה הוא עשה במשך חייו כדי להגיע לנקודה זו.‬

‫ולאחר שעשינו עבודה זו במשך כל השנה, חייבים לחזור לגוף ולהאדירו על ידי גדלות הנשמה. כי ההאדרה הגדולה של חודש אדר אינה באה ח"ו לגרעון, אלא באה כדי שנוכל להיות מעל המן. לכבוש את המן ולא להורגו. אין טעם להרוג את יצר הרע, אלא יש לכבוש אותו. יש לכבוש את בית המן, למרות שגדל הוא מאד ונראה כגדול, ולמרות שיצר הרע הוא גדול, צריך להאיר את הגוף בעזרת הנשמה.‬

‫השמחה האמיתית היא זו שנותנת לאדם לבטא את הנשמה דרך הגוף. בלי בחינת הגוף (חודש אדר), לא מגיעים לפריה האמיתית. ההפריה של האדם והפרי האמיתי שלו הוא כאשר יודע לשלב את הגוף והנשמה. ‬

‫היות והמטרה היא בסופו של דבר רק על ידי שיש גם את צד הגוף (וכמובן לא מדובר על הגוף הגשמי, אלא זהו רק הביטוי הגשמי), ע"כ אם אין את הגוף הרוחני, הרצון לקבל, אזי גם הנשמה אינה יכולה להאיר במלא עוזה. ולכן, צריכים את ההאדרה הזו, וצריכים אף את הרצונות הפרטיים והקטנים ביותר. אבל הם לא מקבלים את התמורה מעצמם, ואינם באים מעצמם, אלא הם באים כשליחים ונשואים על אותה נשמה אשר תיקונה הלך ורווה במשך כל השנה.‬

‫מי שכבר הגיע לחודש אדר, יש לו להסתכל על גדלות הנשמה ולהחדיר בעצמו באר היטב: גדלות הנשמה היא הפתרון לגוף. הגוף לא יתן לי את הפתרון של חיי. השאיפה שלי הגופנית היא רק ביטוי ("טריגר") לרצון הנפשי והנשמתי שלי. ואם לשם אלך, אז אוכל להגיע.‬

‫אנו חייבים להאמין שאפשר להגיע לשלמות. והשלמות היא בנשמה, וביטויה בא דרך הגוף.‬

‫ע"כ, חודש אדר יכול להביאנו להכרה זו. ואם נבוא לזו ההכרה, אז בע"ה נוכל לומר בפה מלא: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". משום שהריבוי הוא צד הגוף. אך כל הריבוי יבוא בע"ה עם אותה איכות של הנשמה. ואז הריבוי שהוא בחינת "רוב מנין", יבוא עם "רוב בנין". אז הגדלות, השלמות והשמחה האמיתית תבוא עדינו במהרה בימינו אמן ואמן.‬