סעודת צאת צום י"ז בתמוז תשע"ז


סעודת צאת צום י"ז בתמוז, תשע"ז

ערב טוב לכולם.
אנחנו פה אחרי יז' בתמוז. ביום המיוחד הזה, כאשר נפרצו החומות והכניסו צלם בהיכל ושרף אפוסטומוס הרשע את התורה, נשתברו לוחות הברית ובוטל התמיד. 5 הדברים האלה מציינים כמובן דברים בנפשו האדם. צריכים להבין את התקופה צריכים להבין את הרעיון, כאשר ירמיהו מנבא והבבלים עדיין שולטים בעולם והמלכות שלהם לאט לאט מתפוגגת ורומא מתחילה לעלות, וכאשר ירמיהו אומר להם אל תצאו נגד הבבלים ותחברו למצרים ומשום מה, לא שמענו בקולו של ירמיהו והתחברנו וחשבנו שאנחנו יכולים ללכת נגד.
צריכים לזכור שלא תמיד הכוח הוא זה שצריך להוביל את האדם. מה שצריך להוביל את האדם הוא היכולת לעשות את רצון ה'. אנחנו יכולים לפגוש את עניין חורבן החומות, המצור שהתחיל ואח"כ החומות נפלו. שנתיים עשו מצור על ישראל. שנתיים שלא נתנו לאף אחד מבני ישראל להיכנס ולצאת. לא נתנו ליהודי לפעול בתוך חומות ירושלים.
בחכמה אנחנו רואים, שיש חכמה בצורה שנקראת "הפרסה" שמפרידה בין רשות הרבים לרשות היחיד. אומר בעה"ס בחלק ט' בתע"ס, שעולם אצילות הוא רשות היחיד וכאשר היתה שבירת הכלים הבעיה הגדולה היתה שהיו שם מלכות ובינה מעורבות. אומר, אם רק בינה היתה שולטת או רק מלכות היתה שולטת לא היתה שבירה.
איפה הבלבול שלנו? כאשר רוצים לתת לשניהם לשלוט. בינה זה קדושה. אם הקדושה היתה שולטת אף אחד לא היה מקבל לעצמו שום דבר. אם המלכות, דהיינו מידת הדין היתה שולטת והיה ברור שהגויים יותר חזקים, גם לא היה קורה כלום. היינו פוחדים, נסוגים והיינו נותנים להם לשלוט, לא היה צריך להרוס את הבית.
אלא, כששניהם מעורבים, אדם אומר אני רוצה ללכת בדרך ה' אבל אני רוצה גם להישאר חילוני. אני רוצה להיות אוהב, אני רוצה להתחתן אבל אני גם רוצה להישאר רווק, אני רוצה אמת אבל אני לא רוצה לעזוב את השקר, אז הדואליות הזאת פוגעת באדם והורסת את החומות.
יאמר אדם, אבל אני רוצה להתקדם לאט לאט בדרך ה', אני לא יכול בבת אחת להתקדם בדרך ה'. זה בסדר. תדע איפה החומה נמצאת ודרך התיקון היא כל פעם לעלות מרשות היחיד לרשות הרבים להשאיר שם את התיקון ושוב לרדת. שוב לעלות מרשות הרבים לרשות היחיד ושוב לתקן ושוב לרדת. זה נכון. אי-אפשר את הכל במכה אחת, אבל שיהיה לך ברור איפה נמצאת החומה. איפה ירושלים ואיפה זה לא קדושה. וכשאתה לא יכול לפעול את הקדושה אז צריך להגיד בפה מלא, זה לא קדושה.
כאשר רצו לתקן בעולמות את שבירת הכלים, שעברו על שבירת הפרסה, כשעברו ממלכות לבינה היה שם בלבלול גדול. עשו תיקו.
התיקון הראשון שעשו, אמרו קודם נעשה יבום. מה זה יבום? שלא כל אחד יבוא ויגיד אני אמלוך. כי אם כל אחד בא ואומר אני אמלוך פה, השבירה גדולה.
אלא צריכים להיות כל 4 הקצות של ז"א, כל החברים מאוחדים ברצון אחד. כמו שאומר בזוהר וארא קע"ו החברים כשהם בדרך, צריכים ללכת בלב אחד. אבל לכל אחד יש רעיון אחר, רצון אחר. גם אם יש רצונות מנוגדים לגמרי, אחד חושב צריך לעשות סעודה אחד לא סעודה, אחד חושב צריך כיפה ירוקה אחד ורודה, זה לא משנה. אם זה בלב אחד הכל יפתר אם זה לא בלב אחד אפילו חושבים אותו דבר, הם יריבו.
כל העניין הוא עניין של גאווה. בשביל זה גורם לרשות הרבים. היכולת לבוא למקום היחד הוא בלותר על הדברים הקטנים שהם באמת לא משמעותיים ולבוא לדברים הגדולים יותר.
כאשר אדם הולך בדרך זו, אז הוא יכול לשמור חזרה על החומות הבצורות של היחד, כי זאת החכמה בין אצילות לעולמות בריאה יצירה ועשיה זו החכמה בין ישראל לאומות העולם, זו החכמה של כל אדם שצריכה להיות בין קדושה לטומאה.
אבל אם אדם לא יעשה לעצמו את החשבון ולא יגדיר לעצמו באופן ברור מה זה קדושה בשבילי, ומה זה טומאה? מה זה המקום שהוא עדיין מקום לעבודה ומה המקום שכבר מתוקן אצלי? אם לא ידע לעשות את ההבדלים הוא יהיה מאד מבולבל. אז שוב הקדושה יכולה ליפול לטומאה והטומאה להתערבב עם הקדושה ורשות הרבים היא זאת שפוגעת.

בימי החול יש לנו את רשות הרבים. בשבת יש לנו את רשות היחיד. מלמדים אותנו, תפעל כל העת, יום ראשון, לכבוד שבת קודש, יום שני לכבוד שבת קודש, ראובן לכבוד הכלל, שלמה לכבוד הכלל, שמעון לכבוד הכלל. כל אחד צריך לראות איפה אני לכבוד הכלל. אני לא יכול הכל, נכון. מה שאתה יכול זה מה שנתת לכלל, את זה מה תיקנת. יש לי הרבה דברים שאני לא יכול, זה בסדר. בינתיים אתה לא יכול לתקן את הכל, אבל גם זה צריך להיות לכלל. כל מה שאדם מתקן ומחזק את הכלל יותר.
דומה הדבר לבריכה. שכולנו צריכים לנקות אותה. כל אחד מנקה במקום שהוא פוגש את הבריכה הזאת. ואם אדם מרגיש, יש כלל ומבין שהכל מה שהוא מקבל זה רק מהכלל, לא מהפרטיות שלו אז הוא ייתן את מה שהוא יכול כדי לנקות את אותה בריכה. אבל הבריכה היא בריכה עולמית, אנושית ויש כל כך הרבה רפש בבריכה הזאת שמצאנו לנו דרך אחרת. איזו דרך? לעשות בריכה קטנה. להפריד אותה משאר הבריכות. ככה עשה עם ישראל ואמר אני אנקה את הבריכה הזאת והיא תתחיל לשמש לכולם כשלאט לאט יקחו ממנה מה טוב ויצטרפו לבריכה שלנו.
ככה צריכים לעשות. אי-אפשר לנקות את הבריכה כולה כשיש כל כך הרבה רפש בעולם. אי אפשר לנקות את כל העולם ביחד. כל דבר שאתה פוגש בו בעולם יש בו צד של רפש. כל מפגש שלך זה המקום שלך באותו היחד.
ראובן מספר לשמעון שדודה שלו פגעה באחותו. אם אובן מספר את זה לשמעון זה כבר הפך להיות של שמעון. אבל יכול להיות ששמעון יאמר: זה גם שייך לי, אבל זה שייך לי וזה רחוק. אז אני לא צריך לנקות שם. בבריכה הזאת אני לא צריך להתעסק. גם בה צריך להתעסק? כן, בהמשך. יש בריכה אחרת שבה צריך להתעסק. בבריכה הקרובה יותר שגדרתי אותה כמקום הרוחני שלי ששם אני צריך לנקות. בזוגיות שלי ובכלל החברים שאיתם אני עובד. שמה בעיקר צריך לנקות. צריך לנקות גם מסביב? צריך. אבל פחות. בעיקר צריך לנקות פה את הבריכה שלנו. ומפה, כבריכה להתחיל לנקות בבריכות היותר קרובות ויותר קרובות עד שאנחנו יכולים להתרחק בהתאם לכוח שלנו. כמובן שיש ניקיון כללי, לא ללכלך גם בריכות רחוקות אבל הבריכה הקרובה שלנו, היא הבריכה החשובה בה צריך להתמקד אותה צריך לנקות כי ממילא אי-אפשר לנקות את הכל.
ישאל השואל בצדק, אבל אם כולם ינקו אז אפשר לנקות את כל הבריכות אז למה שנתעסק רק בבריכה שלנו?
השאלה נכונה, והתשובה היא שלא כולם היו מוכנים לקבל את התורה הקדושה לא כולם היום, גם היהודים שקיבלו את התורה הקדושה המוכנים ללכת בדרכיה. לא כולם מוכנים לעבוד לטובת הכלל ולא לטובתם האישית. אבל אם נעשה את ההבדלה ונבנה קבוצה שרוצה לעבוד ועוד קבוצה תבנה את עצמה ועוד קבוצה תבנה את עצמה, נוכל ככה להתחבר בין הקבוצות שרוצות לעבוד ולהפיץ יותר כח לכלל העולם.
אז צריכים לבנות את החומות. שיהיה לנו ברור איפה כן ואיפה לא. צריך את קורבן התמיד כדי לעבוד בהתמדה, בנחישות, כי בלי התמדה אין רוחב. ואם אין רוחה אז אי-אפשר באמת לפעול דבר אמיתי, וזה ששרף את התורה, אפוסטרומוס הרשע, זה לנו צריך להראות כמשהו שאנחנו מוחים עליו מכיוון שהתורה היא המקשרת ביננו לבין הבורא ית'. היא מקור החיות וכששורפים את התורה שורפים את החיות הכלל עולמית, הכלל אנושית. בלי תורה אין חיים. לכן אם אנחנו פגשנו בזה, חז"ל אמרו לנו שזה דבר עיקרי אצלינו וודאי שזה צריך לכאוב לנו וצריך לראות שאנחנו מחיים את התורה מחדש. נותנים לה כוח וחיות.
כך הכל הדברים, להציב לוחות אמתיים, עקרונות חיים ברורים, לכל אדם ואדם בה כיצד הוא הולך ולא לחיות בצורה חופשית. יש דרך לחיות. זה יותר כדאי, יותר חשיבות לחיים.
לכאורה זה יום קשה. נכנסנו לבין המיצרים וזה ימים שבהם צריך לשמור על עצמינו יותר. פחות תענוג, יותר עבודה. יותר לרכז את עצמינו בלתקן את העוול שקיים בנו, לכן בזמנים האלה ראוי לא לחפש דווקא את השמחה אלא לחפש את העבודה.
אסור בלי שמחה בכלל, השמחה היא מקור לעבודה אבל צריך למעט בשמחה בימים הללו כפי שרשום לנו בהלכה אבל נכוון את ליבנו לכך שעכשיו אני מחייה מחדש את התקומה היהודית האנושית, במסגרת של חומות במסגרת התורה, לא ח"ו מכניס צלם בליבי שזה להכניס הגיונות של טומאה, אלא להתחיל לנקות את ליבי מכל אותן הבחינות ומכין את עצמי לכך שבט' באב יהיה בי געגוע אמיתי וחזק לבניית בית המקדש, במהרה בימינו, אמן ואמן.
ל ח י י ם

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו