ההתנהלות הנכונה בגלות

שליטת הרצונות המצריים

בפרשת השבוע אנו לומדים שבני ישראל נמצאים בגלות במצרים. מבחינה נפשית, המשמעות היא שנפש האדם יורדת למקום של עבודה. התורה מספרת לנו שקם מלך חדש שלא מכיר את יוסף. דרכו של הגוף, של פרעה, היא להתנכל לתפיסה האמונית ולא להכיר בה. בבוא העת, פרעה הרשע גם הולך נגדה. לכן, אם אדם חי על פי הרצונות הגופניים, הגוף בהכרח יתנגד לו, למציאות של האני האמתי הנשמתי שלו.

לכאורה, אסור לאדם לרדת למצרים. אם כך, למה האדם בכל זאת יורד לרצונות הגופניים?

היות ששם מונחים רצונות גדולים. במקום בו נמצאים הרצונות הגדולים, שם האדם צריך לשמור על עצמו מחד ולהוציא משם ניצוצות, מאידך.

למרות הירידה למצרים ועבודת הפרך במצרים, בני ישראל שמרו על: שמם, לשונם ומלבושם. כך האדם צריך לדעת, שלמרות עבודת הפרך, למרות שמרגיש שכופים אותו ואין לו אפשרות, לכאורה, לצאת ממצרים, הוא צריך לשמור על איזושהי מסגרת אמונית, על שמו, לשונו ומלבושו. רק כך יהיה לו בעתיד את הכוח לצאת ממצרים. לצאת ממצרים זה אומר לצאת מהמציאות הזו, שהרצונות של התאווה והכבוד, הרצונות הזמניים של העולם הזה, כופים את האדם והוא לא יכול להתמסר לרצונות האמתיים שלו, לאני האמתי שלו. האני הכוזב מפריע לו, מלשון פרעה, ללכת בדרך ה'. הוא רוצה להגיע לאהבה ומפריעים לו להגיע לאהבת הזולת ואהבת ה'.

למשה רבינו היה גילוי, כך גם כשלאדם נהיה גילוי, הוא בא מצד הנקודה האמונית שבו, שנקראת משה רבינו (רעיא מהימנא, בלשון הזוהר הקדוש, רועה האמונה). משה רבינו רואה ב' הפכים בנושא אחד – "הסנה בוער, ואיננו אוכל" ואז הוא מבין שהאדמה הזאת, המקום הזה, קדוש הוא.

 

התקווה לצאת ממצרים – "א-ה-י-ה שלחני אליכם"

במצב זה, של ירידה לגלות, צריך האדם לקבל על עצמו שליחות, להוציא את כל רצונותיו ממצרים, להוציא את כל ישראל ממצרים. לאדם קשה להאמין שהוא מסוגל לעשות זאת. קשה למשה לראות איך הוא יכול להוציא את כל בני ישראל ממצרים, אבל ה' אומר לו שבזכות התקווה, שהיא כנגד שם "א-ה-י-ה", שהוא שם עתידי, המורה על תקווה עתידית, יהיה אפשר לצאת ממצרים. ה' אומר למשה: תגיד לזקנים "א-ה-י-ה שלחני אליכם". עם תקווה אפשר לצאת ממצרים. עם המציאות העכשווית, עם ההרגשה שמה שחשוב לי זה מה שאני מרגיש עכשיו, אי אפשר לצאת ממצרים.

לכן, אל לנו לחפש רגש, גם לא רק להרגיש טוב. מהמקום העגום, אותו נגלה, ננסה לצאת ממצרים. אנחנו צריכים לצאת מהמקום שבו אנו נמצאים, רק כך נוכל להיגאל, רק מתוך תקווה עתידית. מי שמחפש רק את ההרגשה הטובה, מי שרוצה לצאת דרך ההרגשה העכשווית ממצרים, מי שמחפש שיתנו לו כוח, רק שיהיה נעים, שתהיה לו סביבה טובה, שאשתו תתנהג יפה, שתהיה ממשלה טובה, שהקב"ה ירעיף עליו כל טוב, שיהיה פחות עייף, שיהיה יותר בריא, וכן הלאה, עליו לדעת שככה – לא יוצאים ממצרים!

כל המציאויות הללו הן מציאויות לא רציניות. ככה לא יוצאים ממצרים!

היציאה ממצרים באה דרך הנקודה האמונית ודרך התקווה העתידית, שעכשיו צריך לקיים אותה. התקווה הזו מתבטאת במילים שאומר הקב"ה למשה: "א-ה-י-ה שלחני אליכם". מילים אלו יתנו את הסימן לזקנים שזה המקום לצאת ממצרים.

 

מאיפה לתפוס את הנחש הזה?

הקב"ה נותן למשה סימנים כדי שבני ישראל יאמינו לו. סימנים אלו חשובים מאוד מאוד לאדם. אחד הסימנים החשובים הוא, שכשאתה זורק את המטה על הארץ, אתה רואה שהוא נהפך לנחש. המטה הוא הכוח הנפשי שמטה את האדם לדרך הנכונה. משה משליך את המטה לארץ, דהיינו האדם מכוון את המטה לרצון לקבל, כך שהרצון האישי שלו מכוון אותו בחיים. המטה הופך להיות אותו דבר שמטה אותך מדרך ה'. כשאתה זורק אותו לארץ, הוא הופך להיות נחש, בעל חי. כל רצונותיו של האדם הופכים להיות בהמיים.

 

מה הפיתרון?

אומר הקב"ה למשה: "שלח ידך ואחוז בזנבו". כאשר אדם רוצה לצאת ממצרים, כאשר אדם מתחיל ללכת בדרך ה', הרצונות שלו מתחילים להיות רצונות בהמיים. זה קורה בכל פעם שאנו רוצים לצאת ממצרים. מה יעשה האדם במצב זה? לא יחשיב את אותם רצונות בהמיים, יתפוס אותם בזנבם ולא בראשם. אם אתה תופס אותם בראשם, הם מכישים אותך. הרצונות הללו באים מהנחש והם מרעילים אותך ללכת בדרך של תאוות אישיות, של רצונות זמניים. מה אתה צריך לומר? נכון, יש לי רצונות כאלה, אני לא מתכחש, אבל אני תופס אותם בזנבם – אני לא נותן להם חשיבות, אני לא נותן להם להיות בבחינת ראש.

אם אני תופס את הרצונות הבהמיים בראשם, אני נותן להם חשיבות. אם אני תופס אותם בזנבם, אני לא נותן להם חשיבות, הם הופכים להיות בחזרה מטה. אבל אם ההתייחסות שלי היא: "מה שאני מרגיש – זה מה שחשוב בחיים", אז תפסתי את הנחש בראשו, ואז ודאי שהוא יכיש אותי, ודאי שיגרום לי לסם המוות. לכן, אם אני לא נותן להם חשיבות, למרות שהם קיימים בי (כי לכך אני לא יכול להתכחש), זה מפנה אותי יותר לקבל השקפה אמתית. השקפה אמתית משמעותה שהרצונות האמתיים שלי הם השולטים אצלי, הם החשובים בעיני ואיתם אני מזוהה. כאשר אני פועל כך, המלך של מצרים לא יכול לשלוט עלי.

במצרים הייתה טומאה עצומה, טומאה שלא הייתה כמוה בכל העולם כולו. בני ישראל, שירדו למקום הזה, ודאי גם התכללו עם הרצונות האלו. בא משה ואמר להם שבשביל לצאת ממצרים הם חייבים להפסיק להחשיב את הרצונות האלו.

לכן, יש להחזיק את הנחש בזנבו, לא בראשו!!! יש לנו תאוות קשות, צריך שלא לתת להם חשיבות. אם לא ניתן להם חשיבות, ובו בזמן גם נדע שהן לא בסדר, אז נוכל בנקל להחשיב את הרצון האמתי. אז נוכל להיגאל, דרך הנקודה האמונית ודרך התקווה העתידית, הנרמזת במשפט של משה רבינו

"א-ה-י-ה שלחני אליכם".

שבת שלום ומבורך!

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו