פרשת נשא – כיצד יבדוק האדם את עצמו?

✨כיצד יבדוק האדם את עצמו?✨

רואים אנו מהזהר הקדוש, שהאיש הבא לבדוק את אשתו, צריך קודם הוא להיות טהור, דהיינו שכל בדיקתו את אשתו, תהיה מתוך טהרת הלב. מתוך רצון אמיתי, שהוא נתון לרצון דקדושה, שרוצה הוא להגיע לאמת. אין הוא בודק את רצונותיו, בכדי לחפש תרוצים לצורך התקשרות לאשה אחרת, לרצונו לקבל לעצמו. אם כזו תהיה מטרת האדם בחפשו את האמת, אז בנקל יוכל למוצאה.

"וידבר ה' אל בני-ישראל ואמרת אלהם איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל ושכב איש אתה שכבת-זרע ונעלם מעיני אישה ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והִוא לא נתפשה"

מה היא הכפילות שכתוב איש איש?

שואל זאת ר' אלעזר בזוהר ( "הסולם" נשא אות ס') ומשיב "איש שהוא איש דהיינו שקיים הכתוב, שתה מים מבורך, ולא נתן עיניו באשה אחרת , אז הוא איש בעולם, איש של אשתו.”

רואים אנו מהזהר הקדוש, שהאיש הבא לבדוק את אשתו, צריך קודם הוא להיות טהור, דהיינו שכל בדיקתו את אשתו, תהיה מתוך טהרת הלב. מתוך רצון אמיתי, שהוא נתון לרצון דקדושה, שרוצה הוא להגיע לאמת. אין הוא בודק את רצונותיו, בכדי לחפש תרוצים לצורך התקשרות לאשה אחרת, לרצונו לקבל לעצמו. אם כזו תהיה מטרת האדם בחפשו את האמת, אז בנקל יוכל למוצאה.

נקדים ונפרש, כי על פי חכמת הקבלה, האשה מייצגת את הרצון שבאדם (ספירת המלכות – "אשת חיל עטרת בעלה"). אין מדובר על המראה הגשמי של אשה, שכן, התורה מדברת מפנימיות האדם שהיא נצחית, ולכן נבין, שגם בתוך האיש, ישנה את בחינת האישה, שהוא הרצון שאתו צריך האדם לעבוד, ורצון זה צריך להיות מוקדש לקב"ה. אם כן, כאשר אדם צריך לבדוק את עצמו-רצונו באופן זה, מן הראוי שילמד בשלב ראשון לצאת מעצמו, להיות יכול להסתכל על עצמו מבחוץ, ללא מעורבות אישית, כמו מסתכל מהצד. כדי לרכוש כושר הסתכלות זה, על האדם להתאמן. עליו לסגל לעצמו כושר של התבוננות עצמית, ללא שפיטה מוקדמת. לא לגשת לבחון או לבדוק דבר כל שהוא, כאשר ידועה מראש, אפילו בתת ההכרה, המסקנה.

צורה זו של הסתכלות היא מידת הבינה שבאדם. היכולת לצמצם את רצונו, שאותו רוצה הוא לבחון. עליו להיות יכול להתגבר על רצונו, כך שיסכים בתוך עצמו באופן מוחלט שלא ישתמש ברצון זה. זה הוא כוח הצמצום, שמקורו הוא בחינה ב' מד' בחינות דאור ישר, הנקראת בינה.

תכונה זו היא תכונת השכל הנקי והזך. השכל הנקי חייב לשפוט הדבר מחוץ לעצמו, מחוץ לרצונו, מחוץ להרגשתו. כאשר אדם שופט דבר מה כאשר שופט אותו מצד הכלל ולא הפרט, יוכל לשפוט הדבר כראוי. הצד הפרטי שייך לנקודת זמן ומקרה פרטי המשויכים לנושא ומושאים פרטיים ואנוכיים, בעוד ששפיטה כללית מתייחסת למדרגה רוחנית. הריבוי שבכלל הופך את הכלל להיות רוחני, היות הוא מכיל פרטים רבים. כלל שהכלל מכיל יותר פרטים כך הוא רוחני יותר. יוצא שהריבוי הוא רוחניות והפרטיות היא גשמיות.

ראוי לציין, שריבוי הוא רוחניות, רק בתנאי שכל אחד מהפרטים משויך לכלל, המאחד בין כל הפרטים. שאם לא כך היינו אומרים שריבוי הסינים בעולם, הופך את הסינים ליותר רוחניים מעמים שהם מועטים. (על דרך המשל) אלא שאין כלל המאחד את הסינים למדרגה אחת והם עצמם פרט מכלל האנושות, שהכלל המחבר אותם הוא עם ישראל. בדוגמא זו ובאחרות יש לדון בנפרד אך זהו הכלל כפי שמביאו בעל "הסולם" במאמר "סוד העיבור – לידה":

"וכל כוח הריבוי שבעולם הוא כוח רוחני נפלא במינו, ולפיכך כל כלל מותאם ומשובח, כי בא מהכוח הרוחני, וכל פרט מגונה ושפל. ובזה ניכר ההבדל בין האדם האנוכי ובין האדם המסור לעמו".

וודאי הוא שערך הכלל נגדר לפי גודל הריבוי שבו. כי אם החלטנו שכוח הריבוי, הוא עניין רוחני וחשוב – אם כן אם הריבוי הוא יותר גדול, הוא יותר חשוב. אדם, הרוצה לשפוט שפיטה אמיתית, ראוי שישפוט מחוץ לעצמו, באופן כללי ולא באופן פרטי, כמקרה המשויך גם למקרים אחרים, גם למצבים אחרים וגם לבני אדם אחרים.  אם אדם רוצה לבדוק את שפיטתו ייקח את מסקנתו למידה קיצונית, אם היא עומדת בעינה גם במידה הקיצונית, אזי עומדת היא במבחן הנכונות. אם היא נכונה רק למקרה הפרטי שלו, רק לאותו זמן או לאותו מקום, אז קרובה היא לטעות ולשפיטה לא אמיתית. דוגמא: חופש הדיבור הוא דבר חשוב, אבל רק אם אני מדבר.

את שאר הדוגמאות אני משאיר לכל אחד לפתח במוחו הצלול הנקי מתערובת אישית וממחשבה פרטית.

רואים אנו כיצד בעזרת פנימיות התורה, ניתן להבין את התורה על צביונה הרוחני, שהוא אינו תלוי בזמן ומקום, ואפשר לקחת מכל פסוק ופסוק נקודת עבודה נפשית המקרבת את האדם אל תיקונו.

{מתוך מאמר הרב לפני מספר שנים}
שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו