ליקוטי מוהרן – רבי נחמן מברסלב

8

#ליקוטי #מוהרן #מוהר"ן
מה שאנו רואים, שעל~פי הרב, הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכוון גדול מאת השם יתברך.
כי יש בחינת יעקב ולבן:
יעקב הוא הצדיק המחדש חדושין דאוריתא ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין כב, א): "למחר לקבל שכרם". ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב, לשון עקב וסוף, ששכרו לבסוף.
ולבן הוא תלמיד~חכם, "שד יהודי" (א), שתורתו להתיהר ולקנטר, ותלמיד~חכם כזה, נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה א, עין מתנות כהונה). וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד~חכם אלא על~ידי תורה שבעל~פה, כי זה שיודע ללמוד חומש אינו נקרא תלמיד~חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, וששונא ורודף את הצדיקים: צדיק עליון, וצדיק תחתון.
כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזהר (ויצא קנג:, ויחי רמה:): "צדיקים ירשו ארץ, צדיקים תרי משמע". ושני צדיקים אלו הם:

זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל~פה, זה צדיק עליון;
וצדיק התחתון, זה שלומד החדושין;
ותורה שבעל~פה הינו שכינתא, כמו שכתוב (פתח אליהו): "מלכות פה, ותורה שבעל~פה קרינן לה". וכשהשכינה הנקרא תורה שבעל~פה באה בתוך תלמיד~חכם שד יהודי, זה נקרא "גלות השכינה", ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'.

וכשהאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק, שחידש איזה תנא או צדיק אחר, על~ידי~זה נעשה בחינת נשיקין (ב). ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא רוחא. כי הפסק הזה הוא דיבורו של התנא, ודיבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב ז): "לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל~פה, כמו שכתוב (בראשית א כד): "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חדוש ומדבר זה החדוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל~פה שחידש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, עכשו כשלומדים את החידוש הזה, וכשמכניסין הלמוד והחדוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחדש זה החדוש עם רוח ממללא, הינו עם הדבור הלומד זה החידוש עכשו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין (ג). נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחדשו התנאים, על~ידי~זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא.

אבל תלמיד~חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק~דין, עליו כתוב (משלי כז ו): "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד~חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה?, כל שכן שנבלה טובה הימנו.

ואפילו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על~ידי~זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יבמות צז): 'שפתותיהם דובבות בקבר', וזה על~ידי בחינת נשיקה.

וזה בחינת (בראשית כט יא): "וישק יעקב לרחל וישא קלו ויבך", פרש רש"י: "שצפה ברוח~הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה":

רחל – בחינת תורה שבעל~פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כז): "כבשים ללבושך", כמו שכתוב (ישעיהו ג): "שמלה לכה קצין תהיה לנו".
כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו'. וזה בחינת: וישק יעקב הוא התנא, לרחל היא התורה שבעל~פה שחידש, שנשק ודבק את רוחו ברוח~הקדש שבשכינה.
ויבך – שצפה ברוח~הקודש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל~פה, וראה שבגלות הזה על~פי הרב הלומדים אינם הגונים; נמצא שעל~ידי למודם שילמדו לא תיכנס רוח~הקדש של רחל, של תורה שבעל~פה, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר על~ידי למודו של רשע, ועל~ידי~זה ויבך על גלותו. ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חדוש בשם עצמו ולא בשם התנא, נמצא שעל~ידי~זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו (ד).

שתף אותנו
מאמר קודםקבלה
המאמר הבאחכמת הקבלה - #קבלה