הכנה נפשית לראש השנה ויום הכיפורים בפנימיות

1295

ראש השנה  (להורדת החוברת לחץ כאן )

אומר הזוהר הקדוש בפרשת תצוה:
"…פתח זקן ההוא ואמר, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. עתה הוא הזמן. שיתעורר דין עליון חזק, וכשהוא מתעורר, הסטרא אחרא מתחזק עמו, וכיוון שהסטרא אחרא מתחזק, הוא עולה ומכסה את הלבנה, שהיא המלכות ואינה מאירה אור, ומתמלאת מצד הדין ואז כל העולם הוא בדין, העליונים התחתונים, וכרוז יוצא בכל הרקיעים, התקינו כסא הדין לאדון הכל, שהוא רוצה לדין".
זה הוא ראש השנה, יום הדין. היום בו דנים את העולם ככלל וכל אדם כפרט על מקומו-רצונו בעולם. מקומו בעולם מצד הגילוי ומצד ההעלם. מצד הרצון שגילה כדי להשתמש, ומצד הרצון שהעלים, שלא השתמש בו, ויכול היה להשתמש עמו בעמ"נ לעשות נ"ר ליוצרו. על כך האדם הולך להישפט בראש השנה. יום זה, שבו ניתן למקטרגים חופש פעולה נרחב. הביקורת שוררת במלוא עוזה, ע"כ צריכים אנו להגיע ליום זה מוכנים. לחזור בתשובה שלמה לפני בוראנו בחודש אלול. ובו ביום להמתיק הדינים על ידי תקיעת שופר.
מקצת העניינים של זה היום, טוב שנחשבים היום הנורא והגדול. טוב שנבוא מזוינים בכלי מלחמה, כפי לשון הזהר, שהרי המקטרגים מתגברים. המקטרגים שבתוך האדם, הוא הנקרא יצר הרע, שמתעורר להסיתו מדרך הטוב. ואדון הכל בא לדון, ומי יסנגר עלינו? כל אחד יחשוב בלבו על גודל המעמד, על הפחד הנורא, האופף כל אדם, העומד לפני שופט בשר ודם הגוזר על ממונו, כל שכן כאשר עומד לני מלך מלכי המלכים, הגוזר דיננו לחיים ולמוות. לא אלו החולפים, אלא הנצחיים.

 

מציאות העולם מתחילה באדם
יש לבחון את יום משמעותי זה בדרך של פנימיות. טוב שנתלה הדבר בעצמנו, ששם תיקוננו, בדרך של עבודת הפרט על עצמו, וצריך להסתכל על החגים כיצד משפיעים הם על הרובד הפנימי בחיינו, וצריך להזהר ביותר לעשות מהרוחניות גשמיות, ואף להיפך, צריך להוציא מהגשמיות תנועה רוחנית הפועלת על נפש היהודי שבנו. הגשמיות נפסדת וכלה היא, ובכל דבר אותו פוגשים יש חיוב לראות את הקשר הפנימי שלנו עמו. ר"ה הוא יום הולדת, הכוונה שהאדם נולד ביום השישי (שהעולם נברא בכ"ה באלול). לא חוגגים את הולדת הגשמיות אלא את הולדת האדם, כי כל הבריאה באה בשביל האדם. מבחינה פנימית, זהו יום הולדת לאדם שבתוכנו (באדם יש גם חי צומח דומם שבתוך האדם), ואנו מציינים דווקא את הולדת האדם, שתיקון העולם הוא על ידי האדם ולא דומם צומח חי, ויש לכך משמעויות עמוקות ביותר בעניין עבודתנו, שכל המציאות מתחילה אך ורק מהאדם ולא לפני, והדבר צריך לעורר אותנו, לצאת מהתרדמת, ממדרגות הדומם צומח חי ולהגיע למדרגת האדם (המדבר) שבתוכנו, שהרי האדם כלול מכל 4 הבחינות, ויכול אדם להעביר 70 שנותיו כולן רק בדומם או צומח או חי, ומבלי כוונת המעשים הנצרכת, ועל ידי עשייה חיצונית בלבד, אין מעוררים מדרגה גבוהה זו.

גילוי רצון, גילוי חסרון (בכסה ליום חגנו)
כותב בעה"ס זצוק"ל בפירושו על הזהר הקדוש (פרשת וירא שפ"א): "י"ב חדשי השנה הם תיקון המלכות מתחילתה עד סופה, וכיוון שסופה אינו נשלם לגמרי עד גמר התיקון. ע"כ צריכים לכל שנה לחזור ולתקנה, וע"כ בכל ראש השנה אנו מתחילים מבראשית תיקון המלכות, כמו שנאצלה ביום ד' דמעשה בראשית…".
המלכות (ספירת המלכות, באה אחרי כתר, חכמה בינה ותפארת) היא רצון האדם. בכל שנה צריך האדם להתחיל מחדש את תיקון הרצון – המלכות. תיקון הרצון מתחיל בגילויו. כפי הידוע לנו כאשר מתגלה רצון, אך אין מילוי לרצון זה, אז האדם נמצא במציאות, של חוסר סיפוק. במצב זה יצר הרע יכול להאחז בו. כפי שכתוב על עמלק (דברים כ"ה, י"ז-י"ח) זכור את אשר עשה לך עמלק בדרך בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים ואת העייף ויגע ולא ירא אלוקים". הפתרון למציאות זו הוא, שנכין עצמנו לקראת גילוי הרצון, לקראת גילוי החסרון, לקראת הדין. זאת ניתן לעשות רק על ידי הגברת האמונה. כאשר זו גדולה אז גם במצבים קשים ביותר יודע האדם, אף אם זה רק בשכלו, שהכל לטובה.
גילוי הרצון, שאינו מסופק, מסביר לנו עתה ביתר בהירות, למה דווקא מועד זה, מגיע ביום בו הירח חסר. אינו מאיר כלל. למה נקרא מועד זה "בכסה ליום חגנו" (זהר וירא שפ"ד): " בכסה פירושו שנתכסה הלבנה. דהיינו, המלכות, כי אז מחמת הארת השמאל, שולט אותו נחש הרע ויכול להזיק העולם".
ראש השנה בא להזכיר לנו מציאות זו בתוכנו. בא בזמן מסוגל, בו אנו יכולים לעורר מחדש ולגלות את התעוררות הרצון שלנו. בזמן מסוגל זה ניתן לגלות רצונות, סוגים ועומקים של רצונות, שלא ניתן לגלותם בזמן אחר במעגל השנה היהודי. מבחינת מציאות האדם, חייב הוא לחפש בתוך נפשו, מתוך מטרה אמיתית גם לתקן במצב זה, ולא רק לגלות את הרצון. נראה כיצד אפשר לתקן במצב זה של גילוי הרצונות המתהווה ביום ראש השנה.
בכל ראש שנה חוזרים העולמות לקדמותם. כמו שהיתה המלכות ביום ד' דמעשה בראשית. דהיינו, דינים, ביקורת, גילוי חסרון, ללא האפשרות למלאותו, ללא חסדים. נתן הקב"ה את מצוות תקיעת שופר כדי למתק דינים אלו. בתקיעת השופר מעוררים את הקו האמצעי, את בחינת יעקב, שבא למתן את גבורת יצחק. זאת על ידי השופר, שהוא רומז על הבינה, שהיא מידת הרחמים. באה זו וממתקת את הדינים והגבורות. בפנימיות כל אחד צריך למצוא את השופר שבתוכו. את אותו כח, שאומר לו בקול תרועה השתפר. את היכולת לשמוע את חסרונותיו, לשמוע בקורת ולקבל מכך כוחות לעבודה, לבנות מהבקורת משימות קטנות וגדולות. לראות כל בעיה כמשימה.??

את מי אתה ממליך עליך?
עוד בעניין "תקעו בחודש שופר, בכסה ליום חגנו". אנו רואים שכל המועדים העיקריים של היהדות מתקיימים כאשר הלבנה היא במילואה. בראש השנה, כשהלבנה מכוסה, אין הארה, ובלשון הקבלה – דורמיטה (שינה). הקב"ה, ישן לכאורה. אלא שיש לראות שכל תפיסתנו את הבורא, היא תפיסת האדם את הבורא, כפי שהאדם תופס את הבורא, כך הבורא הוא בעיני האדם. לכן, אדם צריך לראות שאם הוא רואה שלכאורה הקב"ה ישן, דהיינו, הבורא קטן בעיניו, לא מגולה בעיניו, לא מאיר לו – האדם הוא המביא את עצמו אל מצב זה, אל ראייה זו.
עיקר עבודת האדם אם כך, היא מצב שהאדם ממליך את הקב"ה, ומתוכה, צריך את גילוי מלכותו. הגילוי של המלכות באדם, מתבטא באיך הוא ממליך את המלך. המלך, מוגדר על פי הנתינים שלו, כפי שילד קטן יכול להיות מלך על חיילי צעצוע, או ילדה מולכת על בובות המשחק. אנו יכולים להמליך את הקב"ה לפי מה שאנו מסכימים שהוא ימלוך עליו בתוכנו. האם אנו רוצים שהקב"ה ימלוך רק על הבהמיות שלנו על גופנו, או שאנו נותנים לו למלוך על מדרגת האדם שבנו, על הרוחניות? מבטא זאת יפה הרבי מקוצק באמרו: "היכן הוא הקב"ה? היכן שנותנים לו לכנוס", לפי איך שנרצה להמליך עלינו את הבורא, כך נהיה קשורים וראויים אליו. אם נבקש מהמלך רק פרנסה טובה – זהו מלך רק על הפרנסה. מלך ששולט על פנימיות האדם, על רוחניותו, הוא מלך גדול יותר, כיוון שהוא צריך לתת לנו את הנקודה הפנימית, ולא רק חומריות וגשמיות והבלי העולם. לכן ראוי להמליך את המלך במצב הגבוה ביותר, וכך נקבע מי יהיה המלך על האדם לכל השנה. ראש השנה הוא הראש, השורש, ולפי השורש יש את הפוטנציאל של מה שיקרה בכל השנה. זהו שורש חשוב מאוד שכן הוא נתון לבחירתו של האדם ביום ראש השנה. לכאורה, הכל צפוי, ואם הכל צפוי מאז שאדם נולד, אז כיצד אנו אומרים שהאדם יכול לקבוע ביום ראש השנה? האם זהו משחק? אלא, שהבורא יכול להיות איזה בורא שאנו נרצה, ועל פי זה יש להמליך את הבורא עלינו, על מדרגת האדם שבנו.

על מה אתה דואג כל השנה?
הקב"ה בחר דווקא את ישראל להיות נתיניו, ולא את אומות העולם. ולמה אין אנו מרגישים כבני מלך? אם אני בן מלך, אזי עלי להשתדל לחוש שהבורא רוצה שאני אהיה קרוב אליו. אבל כיצד ניתן להרגיש כך? לעיתים, יש לאדם דאגות מכל מיני כיוונים כמו פרנסה, בריאות, כעס ועוד הרבה דברים שיכולים לקרות לאדם כך שיהיו לו דאגות והדבר מסית אותנו מעבודת הבורא לכאורה, ויש להבין מה שורש הדאגה של האדם בחיים. דאגה, כמו שאמרו בני ישראל "זכרנו את הדגה אשר היתה לנו במצרים". דגה הוא שורש כל הדאגות שיש במציאות, וצריך לראות מה זה דאגה. לקחנו את הא' ושמנו בתוך הדגה. לכאורה היה צריך לרשום על פי סדר האותיות – ג' ד' ה' – קודם ג' – גומל חסד, ד' – דל ואח"כ ה' שזו אות הבחירה. אבל, שמנו את הד' לפני הג' היות והדלות היא זו שמכריחה אותנו לפעול בגומל חסד: אנו מרגישים קודם את החסרון, ורק אחר כך פועלים אותו. זה נקרא דגה שהד' באה לפי הג', ולכן בדרך ייסורים האדם מרגיש דאגות הגורמות לו להזיז את עצמו, או להגיע לייאוש חלילה. במושג דאגה עניין גדול מאוד. לקחנו את הא' – אלופו של עולם, הקב"ה, ושמנו בתוך ה"דגה", בעצם אמרנו שהדאגה האמיתית שלנו היא מצד הקשר שלנו עם הבורא. צריכים לדעת שכל הדאגות שיש לאדם בחייו לא באו אלא כדי לזכור שהדאגה האמיתית שלו היא דאגה של הקשר שלו עם הבורא. הקשר הזה יכול לבא רק אם האדם יתקן את עצמו. לכן זה מכריח את האדם להיות בדאגה גדולה, איפה הבורא בעיני? למה הוא בדורמיטה (ישן)? צריך לעורר אותו – וזה על ידי השופר, הרצון להשתפר. אחרי שנתקע בשופר, צריכים להמליך את הבורא עלינו ולכן צריך לזכור שאת כל דאגותינו צריך להפוך ולהמיר לדאגות נכונות. הדאגה היא לא על הדבר עצמו, אלא במה שמונח מעבר למקרה. המקרה תלוי בזמן ומקום אבל אתה צריך לחפש את אלופו של עולם, שהוא מעבר למקרה. היות ועולם הזה מעניין אותנו, אז זה צריך לעורר אותי כשאני עושה חשבון נפש, איך אני מעיר את אלופו של עולם בתוכי. ועל זה אומר הרבי מקוצק, יש מתון ויש עצל. המתון אינו ממהר, חושב פעם ופעמיים ואז פועל, והעצל – ממהר להחליט ולעשות, מתעצל להביא את הדבר לפנימיותו, ומיד כשבאה ד(א)גה, רץ למלא אותה רק בחיצוניותה, ולא כאמצעי לחיזוק הקשר עם הבורא!
ראש השנה מתחיל עם רצון חדש לאדם, מתעורר הרצון, ואז זהו דין קשה לאדם. הלבנה מתכסת, וזהו יום דין. ואומר בעל הסולם, כל מה שכתוב הוא מנשמות האדם. ומה זאת הלבנה? צד הרגש שבאדם. אין לי מילוי על כבוד, על רעב, על כל הרצונות שלי. וביום הזה, כשאין הרגשה, וכשאתה לא נהנה אתה מתוסכל. אדם רעב, או עייף נוטה להיות מתוסכל, שורה עליו הדין. הסטרא אחרא, רובץ על האדם במצב זה. דווקא אז, במצב החסרון, נבחן האדם, כאשר יש לו רצון חזק. הלידה מתחילה עם תחילת הרצון. ואז, השטן, רוצה לבלבל אותנו. במקום שיהיה לב, הוא אומר לנו "בל". הוא אומר, אם אתה רוצה משהו, בוא ותראה מה אתה יכול לקבל. כך אמר לחוה, כך פיתה אותה, אמר לה בואי רק תראי. ואנו מתפתים אל הנקודה החיצונית, את הסוכר הנעים בפה, ולא נעים בבטן. מגיע לך רצון, אל תבלע כל דבר שתראה בדרך, דברים מיידיים, שאינם ראויים לפנימיות האדם, אותם דברים שהשטן מנסה לגרום לנו לצרוך. לכן יש להקפיא את הרצון, ולשים אותו במעין קופסא. קופסא של האמת. אבל השלב הראשון, הוא גילוי הרצון. ישב אדם עם עצמו, ויחליט, מה הוא רוצה בשנה הקרובה, מה המטרות, לאן הוא רוצה להוביל אותו ואת משפחתו, אילו מחוייבויות הוא רוצה להחיל על השנה החדשה. ויהודי צריך לקחת רצון חזק ולהתקדם, וכדאי לעשות זאת ולרשום את הדברים ולהרגיש מחוייבים בהם (להזהר מנדרים)

מה תפקיד השופר בחיינו ובראש השנה?
נביא כאן ציטוט למקרה שמישהו רוצה לשמוע קול שופר רק מבחינה חיצונית – "כי אין הנאה לקב"ה בהיות בניו למטה עוסקים ברזי התורה… אין בהם שום היכר וידיעה לדעת את בוראם יתברך…ויש בהם מצוות וחוקים שאין הדעת סובלם…ליקח קרן פרה ולתקוע בו ביום ראש השנה ואתם אומרים שעי"כ שטן הרוחני המקטרג העליון מתערב…ואם כן היכן הוא הדר התורה, ויופיה, וגדולתה"
כך אומר לנו ר' חיים ויטאל בשם האר"י הקדוש (בהקדמת עץ חיים בעמ' י"ג טור ב'), ויש בזה דברים ממש מפחידים. אומר, אתם באמת חושבים שזה מה שצריך לעשות, להשתיק את כל הילדים ושהאוזן הגשמית תשמע את הקול!? לא, זה לא מה שחשוב. מה שחשוב זה מה שאני עושה בתוכי פנימה, האם אני יודע את הרז המוסתר בתוך תקיעת השופר הזו? לכן צריכים ללמוד את רזי התורה, את מה שמונח מעבר לזמן והמקום. המצוות וההלכות הם חשובים לעשותם בדיוקם, חייב לקיים את ההלכות, אבל לא די בכך. בקיום המצוות יש משהו מעבר למודע של האדם הפועל עליו גם ללא ידיעתו, ולכן צריך לקיים את ההלכות, אבל אנו צריכים לדעת שיש רזים פנימיים בתוך הדברים. רזים אלה אינם ברורים לנו תמיד, ובכל זאת כדאי לפעול אותם, וכדאי לחשוב עליהם, וכל פעם ללמוד אותם מחדש. וכל פעם שלומדים אותם מחדש, משהו נוסף זז בלב האדם. והלא לכך נבראנו.

וממשיך הזוהר הקדוש ואומר (תצוה אות צ"ג) – "ואי תימא היאך יכיל קלא דילתתא או איתערותא דילתתא לאתערה הכי נמי" ומפרש שם בעל הסולם – "ואם תאמר איך יכול הקול שלמטה או התעוררות שלמטה לעורר כנגדו למעלה גם כן, בוא וראה, העולם התחתון שהוא מלכות עומד תמיד לקבל והוא נקרא אבן טוב, ועולם העליון שהוא בינה אינו נותן לו אלא כמו שהוא עומד, אם עומד בהארת פנים מלמטה אז כך מאירים לו מלמעלה. ואם הוא עומד בעצבות נותנים לו כנגדו דין. "
ואומר בזוהר, מה שעושה למטה מעורר קול למעלה. ונעצור רגע ונשאל, מה זה למעלה? האם מישהו חושב שמדובר על מקום גשמי? למעלה, זה פנימיות האדם! זה המקום הגבוה, וגם המילה "שמים" רומזת על כך (שם- שמים כמו יד-ידיים. זוהי נקודת התכלית, לשם צריכים לשאוף הכל, לשם אני רוצה להגיע). ולכן צריכים לתקוע בשופר שהקול הזה יגיע למעלה בתוכנו. אם אדם לא פועל למטה, אין שום אפשרות שיקרה משהו למעלה. וכל אדם צריך לראות שהוא עושה פעולה חיצונית כדי לפעול משהו בתוכו פנימה, כדי שתתגלה הפעולה הפנימית למעלה. גם כשאתה נותן למישהו מתנה, אתה לא עושה את הפעולה החיצונית, אלא לעורר בתוכך משהו פנימי, לאותו אחד שנתת לו המתנה.

כח הבינה
התנועה שאנו עושים בשופר באה לעורר משהו בתוכנו פנימה. השופר זה כח של בינה. המדרגה של בינה היא מדרגה של השפעה. השטן אומר לי בא ותקבל לעצמך, לאנוכיות שלך, ואנו אומרים לא, אנו מבלבלים אותו, יש פה קול שופר המעורר את כח ההשפעה, ללכת למעלה מהדעת. מהמקום הצר (מצרים) – אנוכיות, למקום הרחב (כמו לב רחב), של ההשפעה. אני מוציא קול מפנימיותי, את קול השופר שרוצה רק להשפיע. קול השופר מתבטא, על ידי כך שאנו מעוררים תקיעה, שברים, תרועה, תקיעה, ובסה"כ 100 קולות. בחכמת הקבלה, המאות, הם מדרגתה של ספירת הבינה (יחידות – ספירת המלכות, עשרות – ספירת התפארת, מאות ספירת הבינה).

לשים את הדברים בקופסא
מה עושים בתקיעה? תקיעה הראשונה זה כנגד אברהם, קו ימין. שברים ותרועה זה כנגד יצחק, דין קשה ודין רפה, ותקיעה אחרונה זה כנגד יעקב, שהוא קו אמצעי. בסדר זה, לקחנו את קו השמאל ושמנו אותו בין שתי תקיעות המציינות את קו הימין, כיון שגם הקו האמצעי הוא בשליטת הימין. ומה זה קו ימין? ימין הוא מלשון אמונה, השפעה. כלומר, קודם כל אני מסלק עצמי מהרגשת הפרטיות שלי, ביטול מוחלט, אין את הרצון הפרטי שלי כלל וכלל, וכך יש להרגיש בעת שמיעת התקיעה. לאחר מכן באים השברים והתרועה,שזה דין קשה ודין רך כנגד יצחק, קו שמאל, המייצג את הרצון לקבל, ופה אני צריך להתחיל לעורר את הרצונות שלי שהכנתי מראש, אותם אני רוצה לפעול במהלך השנה, ולאחר מכן תקיעה, קו אמצעי, שאני צריך לראות איך אני שם את כל הרצונות שלי תחת ההחלטה שלי של ההתבטלות המוחלטת של האני הפרטי שלי, ולפעול את כל הרצונות רק למען הכלל. ובכל פעם ששומעים את השופר יש לכוון כך. לקחתי את השמאל, ושמתי אותו במסגרת הימין, מסגרת מאוד ברורה של אמונה גמורה, מעורר את כח הבינה מלמעלה, ורוצה להשכין אותה בתוכי. אבל בינה זה לא מספיק, הרי אני כן צריך להשתמש ברצון שלי, הרי הבורא רוצה להיטיב איתנו, הבורא רוצה לתת לי ברכה, וכך אני ממתק את הדין. עיקר ראש השנה הוא הדין, שאותו אני רוצה למתק, ושם אותו בין אברהם, כמו שכתוב "מי מילל לאברהם", ואז לבסוף אפשר להוליד את יעקב, שהוליד 12 שבטים שכולם קדושים. תקיעת השופר באה אם כך, כדי שאני לא אקבל רק את הגבורות, הדין, אלא שאני אקבל אותו במסגרת של העליון שלי. בראש השנה, אנו מסדרים את זה כך שהרצון, שממילא מתעורר מלמעלה, יבוא דרך השכל הישר, השופר נותן את האפשרות לעורר את הרצון, אבל תחת שליטה. אם לא נשלוט עליו, הרצון יעשה מה שהוא רוצה. ולכן מצד אחד אנו נותנים לרצון לגדול, אך שולטים בו. כמו שלרכב יש בלמים בעזרתם אנו שולטים ברכב, כך השופר נותן לנו את השליטה על הרצון. הבלם של הרצון לקבל, הוא הבינה, כגון השופר שהוא צר והולך ומתרחב (רוחב – השפעה, צר – צור, מצרים, אנכוניות), כמו שכתוב, "לא נבנת ירושלים אלא מחורבנה של צור", לכן אני שם את כל הרצון במסגרת של השפעה – תקיעה, אחר כך מעוררים את הרצון, ואז שמים את הקו האמצעי. יגיע רצון, ואז כבר יש לנו שליטה.
ועל כך אומר לנו הזוהר (הסולם ויקרא ש"ז): "בדומה לאדם שהיה כועס וחַגר והזדיין ויצא בכעסו להרוג בני אדם. חכם אחד עמד על פתחו, ואחז בו ולא עזבו לצאת החוצה אמר לו הכועס, אם לא אחזת בי והתקפת אותי, היה הרג נמצא בעולם. כי בעוד שהתקיפו זה את זה ואחזו זה בזה, נצטנן כעסו, על שיצא להרוג…כך אמר הקב"ה לישראל בני לא תפחדו, מן הדינין של קו שמאל, כי אני עומד על הפתח, לעכב את הדינים מלצאת. אבל התעודדו ביום הזה ותנו לי כח, ובמה בשופר".
עד כמה צריכים להתעודד בני ישראל ביום זה, שנותן להם הקב"ה שופר. שנותן להם מחד גילוי חסרון אמיתי, ויחד עם זה את הכוח לעורר השתפרות, את היציאה מהייאוש. זו המתקה אמיתית.

ואם אני לא מרגיש?
נשאלת השאלה: אדם מגיע לראש השנה ואומר "אני זוכר דוקא שפעם הייתי בים, שם התעורר לי הרצון הרבה יותר מראש השנה! או בטיול למדבר יהודה? למה דוקא בראש השנה?" אומרים לנו שיש סדר קוסמי שבו הרצון מתעורר, בין אם מרגישים זאת בני האדם בפועל ובין אם לא. ואם הוא לא מתעורר, תעשה שהוא יתעורר. אם הרצון שלך לא מתעורר, יש לך סגולה מיוחדת מצד "מקדש ישראל והזמנים" שבזמן המיוחד הזה של ראש השנה יש אפשרות שיתעורר במיוחד הרצון, ותוכל לתקן אותו. וכשתעשה את התיקון הזה בראש השנה, תעשה את התיקון כמו בשורש עצמו. לפעמים מתקנים בשורש אך הדבר לא מורגש, אבל אם אתה מתקן בנקודת ההזרעה, אח"כ זה משפיע לכל תקופת השנה. בזרע לא רואים את השינוי הגדול. נותן על זה משל בעל הסולם – כמו זוית. אם בקרן של הזוית אתה עושה תיקון, את התיקון אתה רואה אח"כ במשך השנה בפתיחה של הקרניים של הזוית ככל שאתה מתרחק מראש השנה, אתה יכול לראות ביותר את התיקון שעשית בראש השנה. לכן גם אם לא מרגישים כלום בראש השנה אבל עושים את הכוונות הראויות אז יכולים לתקן ולראות את התיקון הרבה אחרי. לכן לא לשפוט כמה אתם עושים לפי כמה שאתם מרגישים.

יום הכיפורים
"אני יודע בעצמי, שאין בי לא תורה ולא מצוה. לא דעת ולא תבונה. לא צדקה ולא כשרון. לא גמילות חסדים ולא ישרות לבב. אבל אני אוִיל ולא יודע. בער ולא מבין. גזלן ולא נאמן. חייב ולא זכאי. רשע ולא צדיק. רע ולא טוב. וכל מעשה טוב לא עשיתי". מתוך תפילת יום הכיפורים

לשאוף ל…שפלות
ואנו רואים בקטע המצוטט, כמה אנו צריכים לומר על עצמנו, שאנו לא טובים, שאנו בעצם, שפלים. לעיתים אנו באים באיזה שהיא גאווה גדולה לבורא ואנו אומרים לו שאנחנו כן בסדר, ואת הגאווה הזאת צריך לשלול, עיקר התיקון של האדם זה לבוא לבורא בשפלות אמיתית בלי הגאווה הזאת. יום הכיפורים ובדומה לו חג הפסח, הם ימים של התבטלות, של ביטול האגו ביטול כל הגאווה, לבוא לבורא ביוה"כ זה בחינת מה שנאמר בתורה "לכי ומעטי את עצמך" שנאמר ללבנה שהיא צריכה ללכת למעט את עצמה, לדעת שיש מישהו עליון ממני שהוא זה שנותן, לא אני בעל הבית ולא אני קובע מתי אני אקבל ולא אני קובע מתי אני בסדר ומתי אני לא בסדר, יש מישהו אחר ששולט בעניינים. יש חגים אחרים שבהם אנו נצטרך להראות את הצדדים החיוביים שבנו, ובחג הזה צריך לראות את השפלות שבי דווקא. איך רואים את השפלות? לוקחים את כל האני הכוזב, את כל האני שרוצה כל הזמן להראות כמה הוא בסדר, ומראים לו בדיוק את המקומות בהם הוא פועל לא נכון ולאן הוא צריך להתקדם. באגרות קודש מאת בעל הסולם, בעמוד ע"ה כותב לאחד התלמידים: "אם אתה רוצה למרק חטאים ממך יש לך לעסוק בביטול היישות במקום הסיגופים" לאחר שהתלמיד כתב לבעל הסולם כי הוא עוסק בצומות וסיגופים. כמה פעמים ישבת וניסית ללמוד כמה אתה שפל, לא שהחיים יראו לך זאת על ידי כשלונות צורבים בעבודת ה' שלך, אלא שאתה תלמד כמה אתה שפל, שאתה תנסה להבין לימוד והשכלה מרובה כמה אתה שפל, לעסוק 5 דקות במה שבעל הסולם, המקובל האלוקי מגדיר בלשונו הצחה והכה מדוייקת – "ביטול היישות". האמת, כל אחד ואחד צריך להרגיש, להגיע לתחושה הזאת, שהוא השפל והירוד מכל בני עולם ושאין מישהו נמוך מזה. כשנגיע לתחושה הזו,נוכל להעריך כל אחד את האחר, את זולתנו, ואז נוכל לבוא לקב"ה בצורה של כבוד, אז נוכל להסתכל על אנשים אחרים ולראות את הצדדים הטובים שבהם, נוכל להסתכל על העולם בצורה אחרת לגמרי. איך אנחנו מסתכלים היום? דרך הנקודה הטובה שלי, אני מסתכל על החיסרון של האחר ואני רואה כמה הוא לא בסדר וכמה אני טוב ממנו. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לשלול ביוה"כ, צריכים לבוא לפני הבורא בלי תירוצים ובלי שום דבר, לבוא נקיים, ולהגיד "אין לי שום מעשה טוב". ואם כבר נגיד שיש לנו מעשה טוב, אז אני צריך לבוא ולהגיד "תודה רבה לך הבורא שנתת לי לעשות טוב, לא מתוך האגו שלי". כך יש להתייחס אל המעשים הטובים שאנו עושים, עלינו לראות ולהבין שלא אני עשיתי את המעשה הטוב, אלא הבורא גילה דרכי את המעשה הזה בעולם, ואני, לא פעלתי כאן כלום. הרי כל הכוח שיש בי, אלה דברים שנשלחים אלינו מלמעלה, זה לא דבר שאני פעלתי בכוחותיי, לכן כל המעשה הטוב הוא בא ממנו. יש שיתחכמו ויאמרו, שאם הכל בא ממנו אז אולי אני אגיד שגם הוא עשה את כל הרע ואז נגמור את כל הענין וזהו!? אבל הבורא לא עושה רע. למה הבורא לא עושה רע? כי הוא שלם בתכלית השלמות, מהשלם לא ייצאו הפעולות הרעות, בבורא יש שלמות והוא שורש השלמות וכידוע מהשלם יוצאות פעולות שלמות, ולכן הוא בחינת הטוב והמטיב וכל הדברים שאנו חווים אותם כדברים רעים זה רק מטעם ההסתכלות שלנו.

להודות או לא להודות?
במציאות זו של יום הכיפורים אין משחקים. האמת חייבת להתבטא במלוא עוזה. אנו אומרים לקב"ה, אנו גרועים. אין בנו לא דעת ולא תבונה. לא תורה ולא מצווה. באים אנו אליך עם חסרון. שאם נבוא בלי חסרון ונבקש רחמים, נראה כמשוגעים. כחסרי תכלית בבקשתנו. וכפי חיוב היום שעל האדם להתוודות על חטאיו, לגלות את חסרונותיו. אם כן, נביא את דברי הזוהר הקדוש בפרשת תצוה קכ"א:

"ביום הזה אין אדם צריך לגלות חטאיו לפני אחר, משום שהרבה מקטרגים הם הלוקחים מילה זו שגילה ומעלים אותה למעלה, ומעידים על מלה ההיא" עוד נאמר (מיכה ז') "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". כל שכן מאלו המקטרגים, שהולכים אחריו ומעיינים איך לקטרג עליו ולהעיד עליו. וחוץ מזה כל שכן, שהוא מחוצף כלפי כל. שאינו בוש לגלות חטאיו. והוא חלול ה' של הקב"ה ועל כן כתוב (קהלת ה') "אל תתן פיך להחטיא את בשרך".
הנה נכנסנו לבעיה סבוכה. מצד אחד אם לא נזכיר חטאינו ונפרטם, אם לא נבארם במלוא עכירותם לא תהיה בקשת סליחתנו אמיתית. נֵענֶה בשל כך, רק בה במידה שנכיר בתוך עצמנו שחטאנו, שהרי אין הדבר צריך להאמר רק מהפה ולחוץ. צריך כל אחד ואחד להרגיש כך באמת. את מלוא השפלות כלפי בורא עולם.
מצד שני, אנו חושפים עצמנו למקטרגים למיניהם, ליצר הרע שבתוכנו, שבמצב זה של גילוי חסרונות בנקל יכול להורידנו לעצבות נוראית, לדיכאון שממנו אין אנו יכולים לעלות ולתקן את עצמנו. גילוי חסרונות באופן כל כך חזק, יכול לעורר את יצר ההרס העצמי שבתוכנו, עד כדי שנרגיש אם אנו כל כך גרועים לפחות נהנה ממה שיש לנו עדיין. ואולי נזרוק את כל העול מעל כתפינו ונהיה משוחררים ח"ו מהעול תורה, שלקחנו על עצמנו כשור למשא.
והפתרון, כפי שאנו קוראים ביוה"כ בתורה, הוא ב' שעירים: זהר תצוה ק"ב "כך אמר הקב"ה לישראל הזמינו ב' שעירים אחד לי ואחד לאותו המלשין, דהיינו לס"א. כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא ידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, ויקח חלק ההוא וילך לדרכו ויפרד מביתו". ונרחיב על ב' השעירים כדי לראות מה עניינם על דרך העבודה הנצרכת לנו, כאן, גם באין מקדש ולא כהן גדול.

תן קצת ליצר, אבל רק קצת
בעניין שליחת שני השעירים ישנו יסוד חשוב בדרכי העבודה על היצר, שכן אנו נותנים גם הנאה ליצר הרע, כמו מים אחרונים, כמו השערה בתפילין של ראש. גם הגוף שלנו, צורך דברים שלעיתים הם מנותקים לגמרי מדרך ה'. יש אפילו מלאך מיוחד הנקרא טהרי"קל שיש לו שבעים ממונים, והוא אחראי לתת הנאות לס"א, בבחינת קח את הדברים הקטנים והלא חשובים, תהנה מהם, אבל, אל תגיד שזו עבודת ה'. רוצה להתלבש יפה? בסדר, רוצה לאכול גלידה? בסדר, אבל לא לעשות מכך עבודת ה'. נתת קצת ליצר הרע, ההכרח לא יגונה, אבל גם לא ישובח, אל תעשה מזה את עיקר חייך. את הדברים האלה, את השעיר הזה, נותנים לאיש עיתי, דהיינו הבא רק מעת לעת, שאלו רק הדברים הזמניים והחולפים, דברים שאינם חשובים, ותדע שהרצונות הללו הולכים להתנפץ, הולכים להיות רסיסים רסיסים, אתה יודע שלרצון הזה לא הולך להיות קיום, ובכל זאת אתה נותן את זה לעזה ועזאל, היותת לושבים מעבר להרי החושך. וברגע שאנו רגועים מדברים אלה, נוכל להתפנות לקדושה שיכולה להיות הדבר בעיקרי והחשוב בחיינו. כגון אדם המתפרנס, עובד 8 שעות, אך הוא מבין שאין זה הדבר עיקרי בחייו, אם יהיה צריך לוותר על העבודה למען הרוחניות, יוכל לוותר בקלות. מחד, האור הרוחני הוא החשוב לנו ביותר, מאידך, אנו נותנים גם משהו לשעיר לעזאזל. הרצונות הגדולים שלנו צריכים להיות מגולים כלפי הקב"ה, כלפי הבורא מותר לגלות את כל החסרונות, ואם יבוא יצה"ר, וירצה לקחת אליו את רצונות אלו – שכן כך היא דרך עבודתם של הקליפות והס"א – כשרואים המה חסרון גדול אצל האדם, רוצים הם הנאה זמנית, מקומית, שעכשיו תהנה, ואז יקחו את כל ישותך ברשותם, ותיפול בשליטתם, ולכן אנו צריכים לתת ליצה"ר את אותם דברים, לומר לו – אתה רעב? קח, תאכל משהו, סטייק, לשון בקר, תעשה סעודה טובה, רק תעזוב אותי ותן לי להתעסק בקדושה. כמובן שאם תצטרך לוותר גם על "הסעודות" הללו, תהיה מוכן.

קבלה בכלים רוחניים
התנועה האמיתית באדם, היא, שינוי הרצון. הכח של האדם להשתנות ולשפר את עצמו היא כח גדול. בראש השנה תקענו בשופר, הערנו את בחינת הקב"ה בתוכנו, ואז הארנו אותה בעזרת השופר, ואני תולה את עצמי בנקודה זו והולך ומשתפר. בר"ה היה לנו שורש לגילוי הרצון של האדם, ובאים ואומרים לנו שיש לנו אפשרות לעשות יותר מאשר לדאוג לקבל מילוי על הרצון הזה, כי כשיתמלא הרצון, הוא יסתם, לכן יש לנו תפקיד לפעול את הרצון בצידו הרוחני. ביוה"כ אנו צמים, כדי שנוכל לקבל את ההארה דווקא בכלים הרוחניים, אנו מתבטלים מקבלה בכלים הגשמיים, כדי שיהיה לנו כח לקבל בכלים רוחניים. על ידי 5 עינויים (כנגד 5 אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד). אנו מקבלים את האורות הגבוהים הללו, ואלו נקודות שורשיות שיתפעלו בנפשנו בכל השנה, כל אחד לפי מדרגתו ומקומו. מר"ה עד יוה"כ, אנו מגלים את החומר הפרטי שלנו, את הרצונות שלנו ואנו צריכים לפתוח את עצמנו לקשר עם הבורא ביוה"כ, ביום בו מבקשים רחמים, מלשון רחם, כלומר, רוצים לכנוס בצלו של הקב"ה כך שיוליד אותנו בצורה חדשה, צורה שדומה למידותיו של הקב"ה, ומה היא מידתו העיקרית – השפעה, ולא קבלה עצמית ח"ו, שהלא הוא יתברך הטוב והמטיב לכל, וכי ממי יקבל?

להכין את הכלים, ולא לאכול בהם
בעשית"ש אנו מכינים את הכלים, ואז אנו רואים את העכירות שלהם ביוה"כ. בר"ה, אני מקדיש את הרצון למלך, וביוה"כ, אנו מזככים את הכלים, את הרצונות. הלבנה, כבר מגולה יותר ביוה"כ, האור מגיע, והפתרון לכך שהרצון לא נקי הוא שאנו צריכים להסכים לתקן אותו. ביוה"כ מושכים את כל האור, אבל זה בא בצורה של ימא דקפא (ים קפוא), אי אפשר להרגיש את קבלת הרצון הזה (נקבל בשמיני עצרת), ואנו נמנעים מחמשת הדברים המסמלים את קבלת האורות לכלים, ולכן אנו מתענים 5 תעניות ומחליפים אותם ב 5 התפילות. ושיא היום הקדוש הוא בנעילה, ומדוע? זהו השיא? שבו נועלים את השערים? וזהו הרגע הגדול של יוה"כ? אלא, הקדושה הגדולה היא, שאנו מסכימים לנעילה (ובשפת הקבלה – בחינת מנעולה) אנו מסכימים לנעילה הזו, אנו עושים תנועה במשך 10 ימים, גילינו את הרצון, ואז בהתגלות האור על אותו הרצון (בנעילה מגיעים לבחינת יחידה) אנו דוחים את האור, ומדוע? כי רק כך אנו יכולים להטהר. להטהר ממה? מכך שאנו נקבל לעצמנו. עושים תנועה, מגלים את הרצון, ואז כשמגיע המילוי, ההארה, אנו דוחים אותה. צריך לקבל את האור, מטעם זה שהבורא רוצה לתת לי ולא מהטעמים האנוכיים הרדודים והצרים. אנו מרגישים שאנו לא טהורים עדיין, ולא מקבלים את האור לכלי (הקבלה תהיה אח"כ בסוכות).

לתת כשרות לרצון
ביוה"כ יש את ב' המאורות הגדולים, לכן נקרא יום הכיפורים ולא יום כיפור, אז יש גם את הלבנה וגם את השמש, ואז יש רגש, יש ספונטאניות (המיוצגים בלבנה), ולכאורה לא צריך את השכל, אפשר לקבל את כל האור, ואז מה אומר הקב"ה ללבנה? "לכי מעטי את עצמך". זוהי הטהרה, המקווה, זהו יום הרחמים, מלשון רחם, כלומר להוולד כמו הקב"ה, שזו השפעה. אנו מלוכלכים בכל מיני דברים, ואנו רוצים להוולד מחדש עם רצונות חדשים ונקיים. להכנס לעיבור מחדש. והשטן מקטרג ואומר, יש לך כבר את האור, אז למה לא תקבל? וכך גם אמר לחוה. וביהדות זה שונה, גם אם הבורא רוצה לתת ואני רוצה לקבל, אין הדבר מספיק כדי לקבל. צריך צורה משותפת, ואם אין אהבה אי אפשר לקבל. צריך "להכשיר" את הרצון כדי שנוכל לקבל, ומה מכשיר את הרצון? הצורה של בע"מ להשפיע. אם יש לו צורה של בעל מנת להשפיע (נחת רוח לבורא), אז אפשר להתחבר לבורא, אם אין לו צורה של בעל מנת להשפיע אי אפשר להתחבר לבורא ואם נקבל נפרד מהבורא כי רק ננצל את הבורא, ולא נצטרך את הבורא אלא רק את המתנה. לכן, כשמגיע האור, המתנה, אני מוותר על המתנה, ורוצה את נותן המתנה, אם אני רוצה רק את המתנה אני נפרד מהבורא. ביוה"כ אני מוותר על המתנה וכך אני נטהר. אם עשינו הכנה מתאימה בעשית"ש, אז גילינו את הרצון הזה, המתבטא בין השאר בריבוי הסעודות בתשיעי (כסימן להגדלת הרצון), ואז, לכאורה, לאחר שהמלכנו את הקב"ה עלינו בר"ה, אנו כבר מסוגלים לקבל את האור, אלא שאז, אנו אומרים שעוד לא עשינו טהרה, ולכן עוד לא מקבלים ביוה"כ. וכל דבר בחיים שאנו רוצים לעשותו בטהרה, חייב להיות נקי מרצון עצמי, אפילו לימוד תורה, יכול לבא בשביל כבוד, ואז זהו לא לימוד טהור, אפילו גמילות חסדים שנעשית מתוך רצון להיות מוכר בחברה כאדם שעוזר לזולת, אינה נחשבת כגמילות חסדים שלמה.

לחזור בתשובה
תשובה באה תמיד על שאלה, שאלה היא חיסרון, אם החיסרון בא מהבורא, ואני רוצה את התשובה בשבילי, ז"א, שהשתמשתי בחסרון הזה בשבילי. שאלה מלשון שהבורא השאיל לי את הרצון, ולכן צריך להחזירו לבורא, וזוהי התשובה. הבורא גרם לי לרצות לאכול, והשיבה שלי אליו היא שאני אשתמש ברצון כמו שהוא רוצה, ולא איך שאני רוצה, למשל, שאברך לפני ואחרי האכילה, למשל שאוכל בסעודת שבת, בסעודת מצווה מפני שזוהי מצווה,. זה כל יוה"כ, שאני אסכים להשתמש ברצון שלי בשביל הבורא ולא בשבילי, והחג הזה נותן לי את הכוח לחזור בתשובה.

נקווה ונתפלל, שה' יסלח לכל בני ישראל באשר הם. שייתן לנו הכוח להעלות הניצוצין מהקליפות. לזכך את נפשנו בכפרת עוונות אמיתית. עד שכפרה זו תובילנו בזכות הלב כל השנה בבחינת דביקות המובילה אותנו בדרך אמת, ללא פשרות. שתהווה הכנת כלים לביאת האור, בבחינת "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".

כתיבה וחתימה טובה
הרב אדם סיני