יום הכיפורים בפנימיות

463

יום הכיפורים

"אני יודע בעצמי, שאין בי לא תורה ולא מצוה. לא דעת ולא תבונה. לא צדקה ולא כשרון. לא גמילות חסדים ולא ישרות לבב. אבל אני אוִיל ולא יודע. בער ולא מבין. גזלן ולא נאמן. חייב ולא זכאי. רשע ולא צדיק. רע ולא טוב. וכל מעשה טוב לא עשיתי". מתוך תפילת יום הכיפורים

לשאוף ל…שפלות

אנו רואים בקטע המצוטט, כמה אנו צריכים לומר על עצמנו, שאנו לא טובים, שאנו בעצם, שפלים. לעיתים אנו באים באיזה שהיא גאווה גדולה לבורא ואנו אומרים לו שאנחנו כן בסדר, ואת הגאווה הזאת צריך לשלול, עיקר התיקון של האדם זה לבוא לבורא בשפלות אמיתית בלי הגאווה הזאת.

יום הכיפורים ובדומה לו חג הפסח, הם ימים של התבטלות, של ביטול האגו ביטול כל הגאווה, לבוא לבורא ביוה"כ זה בחינת מה שנאמר בתורה "לכי ומעטי את עצמך" שנאמר ללבנה שהיא צריכה ללכת למעט את עצמה, לדעת שיש מישהו עליון ממני שהוא זה שנותן, לא אני בעל הבית ולא אני קובע מתי אני אקבל ולא אני קובע מתי אני בסדר ומתי אני לא בסדר, יש מישהו אחר ששולט בעניינים. יש חגים אחרים שבהם אנו נצטרך להראות את הצדדים החיוביים שבנו, ובחג הזה צריך לראות את השפלות שבי דווקא.

איך רואים את השפלות? לוקחים את כל האני הכוזב, את כל האני שרוצה כל הזמן להראות כמה הוא בסדר, ומראים לו בדיוק את המקומות בהם הוא פועל לא נכון ולאן הוא צריך להתקדם.

באגרות קודש מאת בעל הסולם, בעמוד ע"ה כותב לאחד התלמידים: "אם אתה רוצה למרק חטאים ממך יש לך לעסוק בביטול היישות במקום הסיגופים" לאחר שהתלמיד כתב לבעל הסולם כי הוא עוסק בצומות וסיגופים.

כמה פעמים ישבת וניסית ללמוד כמה אתה שפל, לא שהחיים יראו לך זאת על ידי כשלונות צורבים בעבודת ה' שלך, אלא שאתה תלמד כמה אתה שפל, שאתה תנסה להבין לימוד והשכלה מרובה כמה אתה שפל, לעסוק 5 דקות במה שבעל הסולם, המקובל האלוקי מגדיר בלשונו הצחה והכה מדוייקת – "ביטול היישות".

האמת, כל אחד ואחד צריך להרגיש, להגיע לתחושה הזאת, שהוא השפל והירוד מכל בני עולם ושאין מישהו נמוך מזה. כשנגיע לתחושה הזו, נוכל להעריך כל אחד את האחר, את זולתנו, ואז נוכל לבוא לקב"ה בצורה של כבוד, אז נוכל להסתכל על אנשים אחרים ולראות את הצדדים הטובים שבהם, נוכל להסתכל על העולם בצורה אחרת לגמרי.

איך אנחנו מסתכלים היום? דרך הנקודה הטובה שלי, אני מסתכל על החיסרון של האחר ואני רואה כמה הוא לא בסדר וכמה אני טוב ממנו. וזה בדיוק מה שאנחנו צריכים לשלול ביום הכיפורים, צריכים לבוא לפני הבורא בלי תירוצים ובלי שום דבר, לבוא נקיים, ולהגיד "אין לי שום מעשה טוב". ואם כבר נגיד שיש לנו מעשה טוב, אז אני צריך לבוא ולהגיד "תודה רבה לך הבורא שנתת לי לעשות טוב, לא מתוך האגו שלי".

כך יש להתייחס אל המעשים הטובים שאנו עושים, עלינו לראות ולהבין שלא אני עשיתי את המעשה הטוב, אלא הבורא גילה דרכי את המעשה הזה בעולם, ואני, לא פעלתי כאן כלום. הרי כל הכוח שיש בי, אלה דברים שנשלחים אלינו מלמעלה, זה לא דבר שאני פעלתי בכוחותיי, לכן כל המעשה הטוב הוא בא ממנו. יש שיתחכמו ויאמרו, שאם הכל בא ממנו אז אולי אני אגיד שגם הוא עשה את כל הרע ואז נגמור את כל הענין וזהו!? אבל הבורא לא עושה רע.

למה הבורא לא עושה רע? כי הוא שלם בתכלית השלמות, מהשלם לא ייצאו הפעולות הרעות, בבורא יש שלמות והוא שורש השלמות וכידוע מהשלם יוצאות פעולות שלמות, ולכן הוא בחינת הטוב והמטיב וכל הדברים שאנו חווים אותם כדברים רעים זה רק מטעם ההסתכלות שלנו.

להודות או לא להודות?

במציאות זו של יום הכיפורים אין משחקים. האמת חייבת להתבטא במלוא עוזה. אנו אומרים לקב"ה, אנו גרועים. אין בנו לא דעת ולא תבונה. לא תורה ולא מצווה. באים אנו אליך עם חסרון. שאם נבוא בלי חסרון ונבקש רחמים, נראה כמשוגעים. כחסרי תכלית בבקשתנו. וכפי חיוב היום שעל האדם להתוודות על חטאיו, לגלות את חסרונותיו.

אם כן, נביא את דברי הזוהר הקדוש בפרשת תצוה קכ"א:

"ביום הזה אין אדם צריך לגלות חטאיו לפני אחר, משום שהרבה מקטרגים הם הלוקחים מילה זו שגילה ומעלים אותה למעלה, ומעידים על מלה ההיא" עוד נאמר (מיכה ז') "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך". כל שכן מאלו המקטרגים, שהולכים אחריו ומעיינים איך לקטרג עליו ולהעיד עליו. וחוץ מזה כל שכן, שהוא מחוצף כלפי כל. שאינו בוש לגלות חטאיו. והוא חלול ה' של הקב"ה ועל כן כתוב (קהלת ה') "אל תתן פיך להחטיא את בשרך".
הנה נכנסנו לבעיה סבוכה. מצד אחד אם לא נזכיר חטאינו ונפרטם, אם לא נבארם במלוא עכירותם לא תהיה בקשת סליחתנו אמיתית. נֵענֶה בשל כך, רק בה במידה שנכיר בתוך עצמנו שחטאנו, שהרי אין הדבר צריך להאמר רק מהפה ולחוץ. צריך כל אחד ואחד להרגיש כך באמת. את מלוא השפלות כלפי בורא עולם.
מצד שני, אנו חושפים עצמנו למקטרגים למיניהם, ליצר הרע שבתוכנו, שבמצב זה של גילוי חסרונות בנקל יכול להורידנו לעצבות נוראית, לדיכאון שממנו אין אנו יכולים לעלות ולתקן את עצמנו. גילוי חסרונות באופן כל כך חזק, יכול לעורר את יצר ההרס העצמי שבתוכנו, עד כדי שנרגיש אם אנו כל כך גרועים לפחות נהנה ממה שיש לנו עדיין. ואולי נזרוק את כל העול מעל כתפינו ונהיה משוחררים ח"ו מהעול תורה, שלקחנו על עצמנו כשור למשא.
והפתרון, כפי שאנו קוראים ביום הכיפורים בתורה, הוא ב' שעירים: זהר תצוה ק"ב "כך אמר הקב"ה לישראל הזמינו ב' שעירים אחד לי ואחד לאותו המלשין, דהיינו לס"א. כדי שיחשוב שאכל מסעודה שלי, ולא ידע משמחת הסעודה האחרת שלנו, ויקח חלק ההוא וילך לדרכו ויפרד מביתו". ונרחיב על ב' השעירים כדי לראות מה עניינם על דרך העבודה הנצרכת לנו, כאן, גם באין מקדש ולא כהן גדול.

תן קצת ליצר, אבל רק קצת

בעניין שליחת שני השעירים ישנו יסוד חשוב בדרכי העבודה על היצר, שכן אנו נותנים גם הנאה ליצר הרע, כמו מים אחרונים, כמו השערה בתפילין של ראש. גם הגוף שלנו, צורך דברים שלעיתים הם מנותקים לגמרי מדרך ה'. יש אפילו מלאך מיוחד הנקרא טהרי"קל שיש לו שבעים ממונים, והוא אחראי לתת הנאות לס"א, בבחינת קח את הדברים הקטנים והלא חשובים, תהנה מהם, אבל, אל תגיד שזו עבודת ה'.

רוצה להתלבש יפה? בסדר, רוצה לאכול גלידה? בסדר, אבל לא לעשות מכך עבודת ה'. נתת קצת ליצר הרע, ההכרח לא יגונה, אבל גם לא ישובח, אל תעשה מזה את עיקר חייך. את הדברים האלה, את השעיר הזה, נותנים לאיש עיתי, דהיינו הבא רק מעת לעת, שאלו רק הדברים הזמניים והחולפים, דברים שאינם חשובים, ותדע שהרצונות הללו הולכים להתנפץ, הולכים להיות רסיסים רסיסים, אתה יודע שלרצון הזה לא הולך להיות קיום, ובכל זאת אתה נותן את זה לעזה ועזאל, היות ויושבים מעבר להרי החושך. וברגע שאנו רגועים מדברים אלה, נוכל להתפנות לקדושה שיכולה להיות הדבר בעיקרי והחשוב בחיינו.

כגון אדם המתפרנס, עובד 8 שעות, אך הוא מבין שאין זה הדבר עיקרי בחייו, אם יהיה צריך לוותר על העבודה למען הרוחניות, יוכל לוותר בקלות. מחד, האור הרוחני הוא החשוב לנו ביותר, מאידך, אנו נותנים גם משהו לשעיר לעזאזל.

הרצונות הגדולים שלנו צריכים להיות מגולים כלפי הקב"ה, כלפי הבורא מותר לגלות את כל החסרונות, ואם יבוא יצר הרע, וירצה לקחת אליו את רצונות אלו – שכן כך היא דרך עבודתם של הקליפות והסטרא אחרא – כשרואים המה חסרון גדול אצל האדם, רוצים הם הנאה זמנית, מקומית, שעכשיו תהנה, ואז יקחו את כל ישותך ברשותם, ותיפול בשליטתם, ולכן אנו צריכים לתת ליצה"ר את אותם דברים, לומר לו – אתה רעב? קח, תאכל משהו, סטייק, לשון בקר, תעשה סעודה טובה, רק תעזוב אותי ותן לי להתעסק בקדושה. כמובן שאם תצטרך לוותר גם על "הסעודות" הללו, תהיה מוכן.

קבלה בכלים רוחניים

התנועה האמיתית באדם, היא, שינוי הרצון. הכח של האדם להשתנות ולשפר את עצמו היא כח גדול.

בראש השנה תקענו בשופר, הערנו את בחינת הקב"ה בתוכנו, ואז הארנו אותה בעזרת השופר, ואני תולה את עצמי בנקודה זו והולך ומשתפר. בר"ה היה לנו שורש לגילוי הרצון של האדם, ובאים ואומרים לנו שיש לנו אפשרות לעשות יותר מאשר לדאוג לקבל מילוי על הרצון הזה, כי כשיתמלא הרצון, הוא יסתם, לכן יש לנו תפקיד לפעול את הרצון בצידו הרוחני.

ביום הכיפורים אנו צמים, כדי שנוכל לקבל את ההארה דווקא בכלים הרוחניים, אנו מתבטלים מקבלה בכלים הגשמיים, כדי שיהיה לנו כח לקבל בכלים רוחניים. על ידי 5 עינויים (כנגד 5 אותיות הוי"ה וקוצו של יו"ד). אנו מקבלים את האורות הגבוהים הללו, ואלו נקודות שורשיות שיתפעלו בנפשנו בכל השנה, כל אחד לפי מדרגתו ומקומו. מר"ה עד יוה"כ, אנו מגלים את החומר הפרטי שלנו, את הרצונות שלנו ואנו צריכים לפתוח את עצמנו לקשר עם הבורא ביוה"כ, ביום בו מבקשים רחמים, מלשון רחם, כלומר, רוצים לכנוס בצלו של הקב"ה כך שיוליד אותנו בצורה חדשה, צורה שדומה למידותיו של הקב"ה, ומה היא מידתו העיקרית – השפעה, ולא קבלה עצמית ח"ו, שהלא הוא יתברך הטוב והמטיב לכל, וכי ממי יקבל?

להכין את הכלים, ולא לאכול בהם
בעשרת ימי תשובה אנו מכינים את הכלים, ואז אנו רואים את העכירות שלהם ביוה"כ. בר"ה, אני מקדיש את הרצון למלך, וביום הכיפורים, אנו מזככים את הכלים, את הרצונות. הלבנה, כבר מגולה יותר ביוה"כ, האור מגיע, והפתרון לכך שהרצון לא נקי הוא שאנו צריכים להסכים לתקן אותו.

ביום הכיפורים מושכים את כל האור, אבל זה בא בצורה של ימא דקפא (ים קפוא), אי אפשר להרגיש את קבלת הרצון הזה (נקבל בשמיני עצרת), ואנו נמנעים מחמשת הדברים המסמלים את קבלת האורות לכלים, ולכן אנו מתענים 5 תעניות ומחליפים אותם ב 5 התפילות. ושיא היום הקדוש הוא בנעילה, ומדוע? זהו השיא? שבו נועלים את השערים? וזהו הרגע הגדול של יוה"כ? אלא, הקדושה הגדולה היא, שאנו מסכימים לנעילה (ובשפת הקבלה – בחינת מנעולה) אנו מסכימים לנעילה הזו, אנו עושים תנועה במשך 10 ימים, גילינו את הרצון, ואז בהתגלות האור על אותו הרצון (בנעילה מגיעים לבחינת יחידה) אנו דוחים את האור, ומדוע? כי רק כך אנו יכולים להטהר. להטהר ממה? מכך שאנו נקבל לעצמנו. עושים תנועה, מגלים את הרצון, ואז כשמגיע המילוי, ההארה, אנו דוחים אותה. צריך לקבל את האור, מטעם זה שהבורא רוצה לתת לי ולא מהטעמים האנוכיים הרדודים והצרים. אנו מרגישים שאנו לא טהורים עדיין, ולא מקבלים את האור לכלי (הקבלה תהיה אח"כ בסוכות).

לתת כשרות לרצון
ביוה"כ יש את ב' המאורות הגדולים, לכן נקרא יום הכיפורים ולא יום כיפור, אז יש גם את הלבנה וגם את השמש, ואז יש רגש, יש ספונטאניות (המיוצגים בלבנה), ולכאורה לא צריך את השכל, אפשר לקבל את כל האור, ואז מה אומר הקב"ה ללבנה? "לכי מעטי את עצמך".

זוהי הטהרה, המקווה, זהו יום הרחמים, מלשון רחם, כלומר להוולד כמו הקב"ה, שזו השפעה. אנו מלוכלכים בכל מיני דברים, ואנו רוצים להוולד מחדש עם רצונות חדשים ונקיים. להכנס לעיבור מחדש. והשטן מקטרג ואומר, יש לך כבר את האור, אז למה לא תקבל? וכך גם אמר לחוה. וביהדות זה שונה, גם אם הבורא רוצה לתת ואני רוצה לקבל, אין הדבר מספיק כדי לקבל.

צריך צורה משותפת, ואם אין אהבה אי אפשר לקבל. צריך "להכשיר" את הרצון כדי שנוכל לקבל, ומה מכשיר את הרצון? הצורה של בע"מ להשפיע. אם יש לו צורה של בעל מנת להשפיע (נחת רוח לבורא), אז אפשר להתחבר לבורא, אם אין לו צורה של בעל מנת להשפיע אי אפשר להתחבר לבורא ואם נקבל נפרד מהבורא כי רק ננצל את הבורא, ולא נצטרך את הבורא אלא רק את המתנה. לכן, כשמגיע האור, המתנה, אני מוותר על המתנה, ורוצה את נותן המתנה, אם אני רוצה רק את המתנה אני נפרד מהבורא. ביוה"כ אני מוותר על המתנה וכך אני נטהר.

אם עשינו הכנה מתאימה בעשרת ימי תשובה, אז גילינו את הרצון הזה, המתבטא בין השאר בריבוי הסעודות בתשיעי (כסימן להגדלת הרצון), ואז, לכאורה, לאחר שהמלכנו את הקב"ה עלינו בר"ה, אנו כבר מסוגלים לקבל את האור, אלא שאז, אנו אומרים שעוד לא עשינו טהרה, ולכן עוד לא מקבלים ביוה"כ.

כל דבר בחיים שאנו רוצים לעשותו בטהרה, חייב להיות נקי מרצון עצמי, אפילו לימוד תורה, יכול לבא בשביל כבוד, ואז זהו לא לימוד טהור, אפילו גמילות חסדים שנעשית מתוך רצון להיות מוכר בחברה כאדם שעוזר לזולת, אינה נחשבת כגמילות חסדים שלמה.

לחזור בתשובה

תשובה באה תמיד על שאלה, שאלה היא חיסרון, אם החיסרון בא מהבורא, ואני רוצה את התשובה בשבילי, זאת אומרת, שהשתמשתי בחסרון הזה בשבילי.

שאלה מלשון שהבורא השאיל לי את הרצון, ולכן צריך להחזירו לבורא, וזוהי התשובה.

הבורא גרם לי לרצות לאכול, והשיבה שלי אליו היא שאני אשתמש ברצון כמו שהוא רוצה, ולא איך שאני רוצה, למשל, שאברך לפני ואחרי האכילה, למשל שאוכל בסעודת שבת, בסעודת מצווה מפני שזוהי מצווה. זה כל יום הכיפורים, שאני אסכים להשתמש ברצון שלי בשביל הבורא ולא בשבילי, והחג הזה נותן לי את הכוח לחזור בתשובה.

נקווה ונתפלל, שה' יסלח לכל בני ישראל באשר הם. שייתן לנו הכוח להעלות הניצוצין מהקליפות. לזכך את נפשנו בכפרת עוונות אמיתית. עד שכפרה זו תובילנו בזכות הלב כל השנה בבחינת דביקות המובילה אותנו בדרך אמת, ללא פשרות. שתהווה הכנת כלים לביאת האור, בבחינת "שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני".

 

כתיבה וחתימה טובה
הרב אדם סיני