ספר התניא – פרק לה

שיעור שמע:
הורד Mp3

SSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSS

לה

וְהִנֵּה לְתוֹסֶפֶת בְּאוֹר[1] תֵּבַת "לַעֲשׂוֹתוֹ", וְגַם לְהָבִין מְעַט מִזְּעֵר תַּכְלִית בְּרִיאַת הַבֵּינוֹנִים וִירִידַת נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לְהִתְלַבֵּשׁ בַּנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה וְסִטְרָא אַחֲרָא, מֵאַחַר שֶׁלֹּא יוּכְלוּ לְשַׁלְּחָהּ כָּל יְמֵיהֶם וְלִדְחוֹתָהּ מִמְּקוֹמָהּ, מֵחָלָל הַשְּׂמָאלִי שֶׁבַּלֵּב, שֶׁלֹּא יַעֲלוּ מִמֶּנָּה הִרְהוּרִים אֶל הַמֹּחַ, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁמֵּהַקְּלִפָּה הִיא בְּתָקְפָּהּ וּבִגְבוּרָתָהּ אֶצְלָם כְּתוֹלַדְתָּהּ אדם לא יכול לסלק את הידיעות והמחשבות הבאות מהקליפה, רַק שֶׁלְּבוּשֶׁיהָ אֵינָם מִתְלַבְּשִׁים בְּגוּפָם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְאִם כֵּן, לָמָּה זֶה יָרְדוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶם לָעוֹלָם הַזֶּה לִיגַע לָרִיק חַס וְשָׁלוֹם, לְהִלָּחֵם כָּל יְמֵיהֶם עִם הַיֵּצֶר וְלֹא יוּכְלוּ לוֹ? וּתְהִי זֹאת נֶחָמָתָם לְנַחֲמָם בְּכִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה, וּלְשַׂמֵּחַ לִבָּם בַּה' הַשּׁוֹכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ תּוֹרָתָם וַעֲבוֹדָתָם.
וְהוּא בְּהֶקְדֵּם לְשׁוֹן הַיְּנוּקָא [בזהר פ' בלק] עַל פָּסוּק1 "הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ": "וְכִי בְּאָן אֲתַר עֵינוֹי דְּבַר נַשׁ כו'? אֶלָּא קְרָא הָכִי הוּא וַדַּאי, דִּתְנָן: לָא יְהַךְ בַּר נַשׁ בְּגִלּוּי דְּרֵישָׁא אַרְבַּע אַמּוֹת. מַאי טַעְמָא? דִּשְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכָל חָכָם עֵינוֹהִי וּמִלּוֹי בְּרֵישֵׁהּ אִנּוּן, בְּהַהוּא דְּשָׁרְיָא וְקָיְמָא עַל רֵישֵׁהּ. וְכַד עֵינוֹי תַּמָּן, לִנְדַּע דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּאַדְלִיק עַל רֵישֵׁהּ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, בְּגִין דְּגוּפָא דְּבַר נַשׁ אִיהוּ פְּתִילָה, וּנְהוֹרָא אַדְלִיק לְעֵלָּא. וּשְׁלֹמֹה מַלְכָּא צָוַח וְאָמַר2: "וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסַר", דְּהָא נְהוֹרָא דִּבְרֹאשׁוֹ אִצְטְרִיךְ לְמִשְׁחָא, וְאִנּוּן עוּבָדָאָן טָבָאָן. וְעַל דָּא הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ", עַד כָּאן לְשׁוֹנוֹ. עיני החכם בראשו. אין לאדם ללכת ד' אמות בגילוי ראש מפני שהשכינה שורה על ראשו, ושם צריכות להיות עיניו, ידע שגם האור הדולק על ראשו צריך לשמן מפני שגופו הוא פתילה, וצריך לשמן שהם המעשים הטובים.
וְהִנֵּה בֵּאוּר מָשָׁל זֶה, שֶׁהִמְשִׁיל אוֹר הַשְּׁכִינָה לְנֵר שֶׁאֵינוֹ מֵאִיר וְנֶאֱחָז בַּפְּתִילָה בְּלִי שֶׁמֶן, וְכָךְ אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה עַל גּוּף הָאָדָם, שֶׁנִּמְשָׁל לִפְתִילָה, אֶלָּא עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים למשל של לימוד תורה דַּוְקָא, וְלֹא דַּי לוֹ בְּנִשְׁמָתוֹ שֶׁהִיא חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמַּעַל לִהְיוֹת הִיא כַּשֶּׁמֶן לַפְּתִילָה מְבֹאָר וּמוּבָן הוּא לְכָל מַשְׂכִּיל שצריך שמן ופתילה, נשמה וגוף. כִּי הִנֵּה נִשְׁמַת הָאָדָם אֲפִלּוּ הוּא צַדִּיק גָּמוּר, עוֹבֵד ה' בְּיִרְאָה וְאַהֲבָה בְּתַעֲנוּגִים, אַף עַל פִּי כֵן אֵינָהּ בְּטֵלָה בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי ביטול האדם המציאות היא כששם את כל המציאות כבטלה כלפי הבורא. במדרגת בינה מבטל אדם את האני את רצונו בפני רצון העליון, ביטול במציאות היא מדרגת החוכמה, קיימת בו פרטיות אך הוא בעל יראה של צדיק ולא בטל לחלוטין כעובר שהוא ירך אימו, לִבָּטֵל וְלִכָּלֵל בְּאוֹר ה' מַמָּשׁ לִהְיוֹת לַאֲחָדִים וּמְיֻחָדִים בְּיִחוּד גָּמוּר, רַק הוּא דָּבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, יְרֵא ה' וְאוֹהֲבוֹ דהיינו קנה את צורת ההשפעה. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ. וּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ הוּא מְקוֹר הַחַיִּים לְכָל הָעוֹלָמוֹת וְהַבְּרוּאִים, שֶׁיּוֹרֵד עֲלֵיהֶם עַל יְדֵי צִמְצוּמִים רַבִּים וְהֶסְתֵּר פָּנִים שֶׁל רָצוֹן הָעֶלְיוֹן בָּרוּךְ הוּא וִירִידַת הַמַּדְרֵגוֹת, עַד שֶׁיּוּכְלוּ לְהִתְהַוּוֹת וּלְהִבָּרְאוֹת יֵשׁ מֵאַיִן וְדָבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְלֹא יִבָּטְלוּ בִּמְצִיאוּת כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. מַה שֶּׁאֵין כֵּן הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן פְּנִימִית רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְאֵין שָׁם הֶסְתֵּר פָּנִים כְּלָל, אֵין הַחִיּוּת שֶׁבָּהֶם דָּבָר נִפְרָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ כְּלָל, אֶלָּא הוּא מְיֻחָד וְנִכְלָל בִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ לַאֲחָדִים מַמָּשׁ בְּיִחוּד גָּמוּר.

היו 2 צמצומים מהותיים, צמצום א' וצמצום ב' – כל היתר הם צמצומים ופירוטים והמעטת האור, על הגילוי של בחינה ד' שבעולם הזה. כפי שמסביר האר"י בצמצום א' הוציא אותנו מהביטול במציאות ליישות עצמאית שצריכה לחזור ע"י יראה להשם יתברך, צמצם עצמו בנקודה האמצעית ממש, במלכות דאין סוף, שהיא הרצון של גדלות כלי הקבלה, השתוקקות שבחרה ביתר דבקות בבורא, אך עדיין לא בא לידי גילוי – ביטול היש, האני, כולמר יראת השם שתאפשר קשר של אהבה, התבטלות צורתית בה מוותרים על הרצון בעל מנת לקבל, וצורה של בעל מנת להשפיע. בצמצום ב' נעשתה הפרדה בין אצילות לבין עולמות בי"ע, שהן הפירוטים אותם יש לתקן בזמן התיקון, חלוקת המדרגה לכלי השפעה וכלי קבלה, כאשר כל הפירוטים הם של כלי הקבלה.

כיצד ינהל אדם את גופו כלפי הקב"ה, שהוא בחינת פתילה – יעשה זאת שעיניו בראשו, דהיינו ע"י השמן יוכל להדליק את הפתילה בלי שתישרף. הגוף צריך רק לבטא את הנשמה, כך הפתילה מבטאת את הנשמה שהיא המעשים הטובים.
וְהִנֵּה עִנְיַן הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה הוּא גִּלּוּי אֱלֹהוּתוֹ יִתְבָּרַךְ וְאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא בְּאֵיזֶה דָּבָר, וְהַיְנוּ לוֹמַר שֶׁאוֹתוֹ דָּבָר נִכְלָל בְּאוֹר ה' וּבָטֵל לוֹ בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, שֶׁאָז הוּא שֶׁשּׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ ה' אֶחָד. אֲבָל כָּל מַה שֶׁלֹּא בָּטֵל אֵלָיו בִּמְצִיאוּת לְגַמְרֵי, אֵין אוֹר ה' שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ וְאַף צַדִּיק גָּמוּר שֶׁמִּתְדַּבֵּק בּוֹ בְּאַהֲבָה רַבָּה, הֲרֵי לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל בֶּאֱמֶת, כִּי אֲמִתַּת "ה' אֱלֹהִים אֱמֶת"3 הוּא יִחוּדוֹ וְאַחְדּוּתוֹ, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֶפֶס בִּלְעֲדוֹ מַמָּשׁ. וְאִם כֵּן זֶה הָאוֹהֵב, שֶׁהוּא יֵשׁ וְלֹא אֶפֶס, לֵית מַחֲשָׁבָה דִּילֵיהּ תְּפִיסָא בֵּהּ כְּלָל, וְאֵין אוֹר ה' שׁוֹרֶה וּמִתְגַּלֶּה בּוֹ, אֶלָּא עַל יְדֵי קִיּוּם הַמִּצְוֹת אם הוא ישות עצמאית, הקשר להשם הוא דרך המצוות, אין קשר אחר., שֶׁהֵן רְצוֹנוֹ וְחָכְמָתוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ, בְּלִי שׁוּם הֶסְתֵּר פָּנִים.
הגהה: וְכַאֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מִמּוֹרִי עָלָיו הַשָּׁלוֹם פֵּרוּשׁ וְטַעַם לְמַה שֶּׁכָּתוּב בְּעֵץ חַיִּים, שֶׁאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ מִתְיַחֵד אֲפִלּוּ בְּעוֹלַם הָאֲצִילוּת אֶלָּא עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתוֹ תְּחִלָּה בִּסְפִירַת חָכְמָה. וְהַיְנוּ מִשּׁוּם שֶׁאֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא אֶחָד הָאֱמֶת, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ הוּא וְאֵין זוּלָתוֹ, וְזוֹ הִיא מַדְרֵגַת הַחָכְמָה וכו גם עולם אצילות אינו אין סוף, אלא אצילות יכולים להתקשר לעליון עם ביקוש מנשמות הצדיקים.
וְהִנֵּה כְּשֶׁהָאָדָם עוֹסֵק בַּתּוֹרָה, אֲזַי נִשְׁמָתוֹ, שֶׁהִיא נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית וקשה, כי כיצד יתעסק עם הנפש האלוקית אם אינו יודע אותה ישירות, אלא רק דרך לבושי המחשבה והדיבור שצריכים לגלותה, עִם שְׁנֵי לְבוּשֶׁיהָ הַפְּנִימִיִּים לְבַדָּם, שֶׁהֵם כֹּחַ הַדִּבּוּר וּמַחֲשָׁבָה, נִכְלָלוֹת בְּאוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא וּמְיֻחָדוֹת בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר. וְהִיא הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית, כְּמַאֲמַר רַזַ"ל4 שֶׁאֲפִלּוּ אֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה עִמּוֹ. והרי צריך כלל, דהיינו עשרה להשראת השכינה. אלא אחד כזה הוא כמו כלל, ובזאת רואים את הגדולה בעסק התורה. בעסק צריך להפיק רווחים והם הדבקות.  כדי להתקשר לבורא לימוד תורה אינו מספיק, יש להוסיף דיבור ומחשבה קדושים.

המעשים הטובים הם בחינת האור החוזר, השפעה שמבטאת את צד הבורא שבנברא. המצוות והמעשה הם המקשרים בין האדם לבורא.
אַךְ כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר וְהֶאָרַת הַשְּׁכִינָה גַּם עַל גּוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, שֶׁהִיא הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, צָרִיךְ לְקַיֵּם מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַנַּעֲשִׂים עַל יְדֵי הַגּוּף מַמָּשׁ אך לא על פי הטבע של הגוף הרוצה לפרטיות, אלא בחיפוש תענוג הנשמה, השפעה, שֶׁאָז כֹּחַ הַגּוּף מַמָּשׁ שֶׁבַּעֲשִׂיָּה זוֹ נִכְלָל בְּאוֹר ה' וּרְצוֹנוֹ וּמְיֻחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר, וְהוּא לְבוּשׁ הַשְּׁלִישִׁי שֶׁל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית. וַאֲזַי גַּם כֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּגוּפוֹ מַמָּשׁ, שֶׁמִּקְּלִפַּת נֹגַהּ, נִתְהַפֵּךְ מֵרַע לְטוֹב תענוג הגוף אינו רע כאשר הוא מתקבל מהנשמה. אין מדובר על הגוף הגשמי, אותו לא ניתן לקדש, אלא על הנפש החיונית וְנִכְלָל מַמָּשׁ בִּקְדֻשָּׁה כַּנֶּפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, מֵאַחַר שֶׁהוּא הוּא הַפּוֹעֵל וְעוֹשֶׂה מַעֲשֵׂה הַמִּצְוָה, שֶׁבִּלְעָדוֹ לֹא הָיְתָה נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית פּוֹעֶלֶת בַּגּוּף כְּלָל, כִּי הִיא רוּחְנִיִּית, וְהַגּוּף גַּשְׁמִי וְחָמְרִי. וְהַמְּמֻצָּע בֵּינֵיהֶם הִיא נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית הַמְּלֻבֶּשֶׁת בְּדַם הָאָדָם שֶׁבְּלִבּוֹ וְכָל הַגּוּף.
וְאַף שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית שֶׁבְּלִבּוֹ, שֶׁהֵן מִדּוֹתֶיהָ הָרָעוֹת, עֲדַיִן לֹא נִכְלְלוּ בִּקְדֻשָּׁה. מִכָּל מָקוֹם, מֵאַחַר דְּאִתְכַּפְיָן לִקְדֻשָּׁה, וּבְעַל כָּרְחָם עוֹנִין אָמֵן וּמַסְכִּימִין וּמִתְרַצִּין לַעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, עַל יְדֵי הִתְגַּבְּרוּת נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית שֶׁבַּמֹּחַ שֶׁשַּׁלִּיט עַל הַלֵּב וְהֵן בְּשָׁעָה זוֹ בִּבְחִינַת גָּלוּת וְשֵׁינָה כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּלְכָךְ אֵין זוֹ מְנִיעָה מֵהַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה עַל גּוּף הָאָדָם בְּשָׁעָה זוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁכֹּחַ נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְּלֻבָּשׁ בַּעֲשִׂיַּת הַמִּצְוָה, הוּא נִכְלָל מַמָּשׁ בְּאוֹר ה' וּמְיֻחָד בּוֹ בְּיִחוּד גָּמוּר. הנפש החיונית מצד העצם שזה טבע הגוף כופים אותו עד שאומר רוצה אני. בתחילה נפש זו עצלה, גאוותנית וכדומה, אך ניתן למשוך חלק זה גבוה יותר. וְעַל יְדֵי זֶה מַמְשִׁיךְ הֶאָרָה לִכְלָלוּת נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבְּכָל הַגּוּף רק בזמן שמשמש את הנפש החיונית. לאחר יציאת הנפש הנק' פטירה, הגוף מטמא ואינו קדוש, וכראיה יש ליטול ידיים לאחר שינה כדי להעביר את רוח הטומאה שהיא רוח הגוף, ולא רוח הנפש החיונית, וְגַם עַל הַגּוּף הַגַּשְׁמִי, בִּבְחִינַת מַקִּיף מִלְּמַעְלָה, מֵרֹאשׁוֹ וְעַד רַגְלָיו. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר5 דִּשְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא עַל רֵישֵׁהּ, עַל דַּיְקָא; וְכֵן "אַכָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שַׁרְיָא"6.
וְהִנֵּה כָּל בְּחִינַת הַמְשָׁכַת אוֹר הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא בְּחִינַת גִּלּוּי אוֹר אֵין סוֹף בָּרוּךְ הוּא, אֵינוֹ נִקְרָא שִׁנּוּי חַס וְשָׁלוֹם בּוֹ יִתְבָּרַךְ וְלֹא רִבּוּי, כִּדְאִיתָא בְּסַנְהֶדְרִין7, דַּאֲמַר לֵהּ הַהוּא מִינָא לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: אָמְרִיתוּ כָּל בֵּי עֲשָׂרָה שְׁכִינְתָּא שָׁרְיָא; כַּמָּה שְׁכִינְתָּא אִית לְכוּ  ? שואל המין כמה נשמות, כמה אלוקים יש לכם וְהֵשִׁיב לוֹ מָשָׁל מֵאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּכְנָס בַּחֲלוֹנוֹת רַבִּים כו', וְהַמַּשְׂכִּיל יָבִין: שאין העדר ברוחני, ואותו כלל שמשפיע לפרטים רבים אינו חסר.

 

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: https://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו