ספר התניא – פרק לא

שיעור שמע:
הורד Mp3

SSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSSS

 

 

לא
עֶצֶב עַל רִיחוּק מֶהָשׁם הוּא טוֹב, עֶצֶב שֶׁל הַגּוּף הָגשׁמִי רָע
האם ההנחיה להגיע לשפלות, האם לא אהפוך בכך לעצוב, שאז וודאי לא ניתן לעבוד את השם.
וְהִנֵּה אַף אִם, כְּשֶׁיַּאֲרִיךְ הַרְבֵּה לְהַעֲמִיק בָּעִנְיָנִים הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל כְּשָׁעָה וּשְׁתַּיִם לִהְיוֹת בִּנְמִיכַת רוּחַ וְלֵב נִשְׁבָּר, יָבֹא לִידֵי עַצְבוּת גְּדוֹלָה, לֹא יָחוּשׁ. וְאַף שֶׁעַצְבוּת הִיא מִצַּד קְלִפַּת נֹגַהּ וְלֹא מִצַּד הַקְּדֻשָּׁה, כִּי בְּצַד הַקְּדֻשָּׁה כְּתִיב1 "עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ", וְאֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה וְכֵן לִדְבַר הֲלָכָה וכו'2. אֶלָּא שֶׁאִם הָעַצְבוּת הִיא מִמִּלֵּי דִּשְׁמַיָּא, הִיא מִבְּחִינַת טוֹב וְלָכֵן כָּתַב הָאֲרִ"י זַ"ל שֶׁאֲפִלּוּ דַּאֲגַת הָעֲוֹנוֹת אֵינָהּ רְאוּיָה כִּי אִם בִּשְׁעַת הַוִּדּוּי, וְלֹא בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה וְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁצְּרִיכִים לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה שֶׁמִּצַּד הַקְּדֻשָּׁה דַּוְקָא]. אַף עַל פִּי כֵן הֲרֵי כָּךְ הִיא הַמִּדָּה, לְאַכְפְּיָא לְסִטְרָא אַחֲרָא בְּמִינָהּ וְדֻגְמָתָהּ. כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה3: מִנֵּהּ וּבֵהּ אִבָּא לִשְׁדְּיָא בֵּהּ נַרְגָּא, וּפָגַע בּוֹ כַּיּוֹצֵא בּוֹ. שֶׁבַּנֹּגַהּ שאין להתעצב על ירידה שלצורך עליה, יש ועצבות מדודה היא כלי למלחמה נגד הס"א. הקושי הוא שהטוב והשמחה של האדם שצריך לשבור את ליבו ולהנמיך רוחו, שהיא מצד הלב של הנפש הבהמית, של האני הכוזב. ושמחה זו מרחיקה את האדם ולא מקרבת אותו, והוא כיושב קרנות השמח מתאוותו ושרירות ליבו. וְעַל זֶה נֶאֱמַר4: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר"; וְהַיִּתְרוֹן הִיא הַשִּׂמְחָה הַבָּאָה אַחַר הָעֶצֶב, כְּדִלְקַמָּן.
ניתן להפיק יתרון מעצב כאשר לא מתלוננים, אלא לתיקון וכוונה פנימית, עצב הקשור למטרה, ולא עצב מהתפיסה הגופנית. אַךְ בֶּאֱמֶת אֵין לֵב נִשְׁבָּר וּמְרִירוּת הַנֶּפֶשׁ עַל רִחוּקָהּ מֵאוֹר פְּנֵי ה' וְהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּסִטְרָא אַחֲרָא נִקְרָאִים בְּשֵׁם עַצְבוּת כְּלָל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עַצְבוּת הִיא שֶׁלִּבּוֹ מְטֻמְטָם כָּאֶבֶן וְאֵין חִיּוּת בְּלִבּוֹ. אֲבָל מְרִירוּת וְלֵב נִשְׁבָּר, אַדְּרַבָּה הֲרֵי יֵשׁ חִיּוּת בְּלִבּוֹ לְהִתְפַּעֵל וּלְהִתְמַרְמֵר; רַק שֶׁהִיא חִיּוּת מִבְּחִינַת גְּבוּרוֹת קְדוֹשׁוֹת וְהַשִּׂמְחָה מִבְּחִינַת חֲסָדִים, כִּי הַלֵּב כָּלוּל מִשְׁתֵּיהֶן.
דחיית האור והגבורה לא לקבל לאני הכוזב מונעת את קבלת אור החוכמה לרצון לקבל, אך בצידה הארת חסדים על הרצון להשפיע, ובכך יש שמחה וחיות. וצריך לצרף את הגבורות מתוך האידיאה, מתוך הרצון להתקרב לאהבת השם ולמנוע את האני הכוזב להשתלט על האדם. וְהִנֵּה לְעִתִּים, צָרִיךְ לְעוֹרֵר בְּחִינַת גְּבוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת, כְּדֵי לְהַמְתִּיק הַדִּינִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת נֶפֶשׁ הַבַּהֲמִית וְיֵצֶר הָרָע כְּשֶׁשּׁוֹלֵט חַס וְשָׁלוֹם עַל הָאָדָם, כִּי אֵין הַדִּינִים נִמְתָּקִין אֶלָּא בְּשָׁרְשָׁן. וְלָכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל5: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר הַטוֹב על יצר הרע, שימשוך אותו לבית המדרש, זהו המגרש הביתי בו ניתן לעסוק בתורה. וְהַיְנוּ בְּכָל עֵת שֶׁרוֹאֶה בְּנַפְשׁוֹ שֶׁצָּרִיךְ לְכָךְ. אַךְ שְׁעַת הַכֹּשֶׁר, שֶׁהִיא שָׁעָה הַמְּיֻחֶדֶת וּרְאוּיָה לְכָךְ לְרֹב בְּנֵי הָאָדָם הִיא בְּשָׁעָה שֶׁהוּא עָצֵב בְּלָאו הָכִי מִמִּלֵּי דְּעָלְמָא, אוֹ כָּךְ בְּלִי שׁוּם סִבָּה, אֲזַי הִיא שְׁעַת הַכֹּשֶׁר לְהַפֵּךְ הָעֶצֶב, לִהְיוֹת מִמָּרֵי דְּחֻשְׁבָּנָא הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל וּלְקַיֵּם מַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל5 לְעוֹלָם יַרְגִּיז וכו', כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. יש להיפטר מהעצבות הנובעת מעיניני העולם, כלומר העצבות הנובעת מוויתור על תענוגות עולם הזה טובה. יש להגדיל חשיבות ע"י לימוד תורה, חשיבות הקרבה להשם ועולם הבא, דהיינו העולם הפנימי על עניני עולם הזה, כדבר קטן המתבטל בפני החשוב,
וּבָזֶה יִפָּטֵר מֵהָעַצְבוּת שֶׁמִּמִּלֵּי דְּעָלְמָא, וְאַחַר כָּךְ יָבֹא לִידֵי שִׂמְחָה אֲמִתִּית. דְּהַיְנוּ שֶׁזֹּאת יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ לְנַחֲמוֹ בְּכִפְלַיִם, אַחַר הַדְּבָרִים וְהָאֱמֶת הָאֵלֶּה הַנִּזְכָּרִים לְעֵיל, לֵאמֹר לְלִבּוֹ: אֱמֶת הוּא כֵּן בְּלִי סָפֵק, שֶׁאֲנִי רָחוֹק מְאֹד מֵה' בְּתַכְלִית וּמְשֻׁקָּץ וּמְתֹעָב וכו'. אַךְ כָּל זֶה הוּא אֲנִי לְבַדִּי, הוּא הַגּוּף עִם נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבּוֹ. אֲבָל מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ בְּקִרְבִּי חֵלֶק ה' מַמָּשׁ, שֶׁיֶּשְׁנוֹ אֲפִלּוּ בְּקַל שֶׁבַּקַּלִּים, שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית עִם נִצּוֹץ אֱלֹקוּת מַמָּשׁ הַמְּלֻבָּשׁ בָּהּ לְהַחֲיוֹתָהּ רַק שֶׁהִיא בִּבְחִינַת גָּלוּת אדם שאינו שמח ישאל עצמו למה כל כך חשוב לו העולם הזה. וְאִם כֵּן אַדְּרַבָּה, כָּל מַה שֶּׁאֲנִי בְּתַכְלִית הָרִחוּק מֵה' וְהַתֵּעוּב וְשִׁקּוּץ, הֲרֵי נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבִּי בְּגָלוּת גָּדוֹל יוֹתֵר, וְהָרַחְמָנוּת עָלֶיהָ גְּדוֹלָה מְאֹד מחליפים את התסכול לאתגר. ראיית החסרון מביא את האדם לפעולה. וְלָזֶה אָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי וְחֶפְצִי לְהוֹצִיאָהּ וּלְהַעֲלוֹתָהּ מִגָּלוּת זֶה לַהֲשִׁיבָהּ אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, קֹדֶם שֶׁנִּתְלַבְּשָׁה בְּגוּפִי, שֶׁהָיְתָה נִכְלֶלֶת בְּאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ וּמְיֻחֶדֶת עִמּוֹ בְּתַכְלִית. וְגַם עַתָּה כֵּן תְּהֵא כְּלוּלָה וּמְיֻחֶדֶת בּוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּשֶׁאָשִׂים כָּל מְגַמָּתִי בְּתוֹרָה וּמִצְוֹת, לְהַלְבִּישׁ בָּהֶן כָּל עֶשֶׂר בְּחִינוֹתֶיהָ כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וּבִפְרָט בְּמִצְוַת תְּפִלָּה, לִצְעֹק אֶל ה' בַּצַּר לָהּ מִגָּלוּתָהּ בְּגוּפִי הַמְּשֻׁקָּץ. יש עצב מעולם הזה, עצב לא טוב שיש להביאו לבית המדרש, ע"י למוד התורה להתייחס לאני האמיתי למרות שהוא בגלות.
לְהוֹצִיאָהּ מִמַּסְגֵּר וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזוֹ הִיא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵן מַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁעוֹשֶׂה כְּדֵי לְהָשִׁיב חֵלֶק ה' לִמְקוֹרָא וְשָׁרְשָׁא דְּכָל עָלְמִין.
וְזֹאת תִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּל יָמָיו בְּשִׂמְחָה רַבָּה, הִיא שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּצֵאתָהּ מֵהַגּוּף הַמְּתֹעָב וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ הקב"ה כִּנְעֻרֶיהָ בִּשְׁעַת הַתּוֹרָה וְהָעֲבוֹדָה, וּכְמַאֲמַר רַזַ"ל, לִהְיוֹת כָּל יָמָיו בִּתְשׁוּבָה, וְאֵין לְךָ שִׂמְחָה גְּדוֹלָה כְּצֵאת מֵהַגָּלוּת וְהַשִּׁבְיָה שיצאה לגלות לעלות ניצוצות ולא חס ושלום להרגיש כמו גויים. כִּמְשַׁל בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהָיָה בַּשִּׁבְיָה וְטוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים וּמְנֻוָּל בָּאַשְׁפָּה וְיָצָא לַחָפְשִׁי אֶל בֵּית אָבִיו הַמֶּלֶךְ. וְאַף שֶׁהַגּוּף עוֹמֵד בְּשִׁקּוּצוֹ וְתֵעוּבוֹ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר דְּנִקְרָא מַשְׁכָּא דְּחִוְיָא, כִּי מַהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב לִכָּלֵל בַּקְּדֻשָּׁה, מִכָּל מָקוֹם תִּיקַר נַפְשׁוֹ בְּעֵינָיו לִשְׂמֹחַ בְּשִׂמְחָתָהּ יוֹתֵר מֵהַגּוּף הַנִּבְזֶה, שֶׁלֹּא לְעַרְבֵּב וּלְבַלְבֵּל שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ בְּעִצְּבוֹן הַגּוּף. השמחה היא ביכולת להבחין שאנו אסורים בתודעת הגוף.
וְהִנֵּה בְּחִינָה זוֹ הִיא בְּחִינַת יְצִיאַת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ6 "כִּי בָרַח הָעָם". דְּלִכְאוֹרָה הוּא תָּמוּהַּ, לָמָּה הָיְתָה כָּזֹאת? וְכִי אִלּוּ אָמְרוּ לְפַרְעֹה לְשַׁלְּחָם חָפְשִׁי לְעוֹלָם, לֹא הָיָה מֻכְרָח לְשַׁלְּחָם? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָרַע שֶׁבְּנַפְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל עֲדַיִן הָיָה בְּתָקְפוּ בֶּחָלָל הַשְּׂמָאלִי, כִּי לֹא פָּסְקָה זֻהֲמָתָם עַד מַתַּן תּוֹרָה. רַק מְגַמָּתָם וְחֶפְצָם הָיְתָה לָצֵאת נַפְשָׁם הָאֱלֹהִית מִגָּלוּת הַסִּטְרָא אַחֲרָא, הִיא טֻמְאַת מִצְרַיִם, וּלְדָבְקָה בּוֹ יִתְבָּרַךְ, וּכְדִכְתִיב: "ה' עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה" וגו'7, "מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי" וגו'8, וְהוּא מָנוֹס לִי וגו'9. וְלָכֵן לֶעָתִיד, כְּשֶׁיַּעֲבִיר ה' רוּחַ הַטֻּמְאָה מִן הָאָרֶץ, כְּתִיב10: "וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הוֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וגו לכן לעתיד כשתוסר רוח טומאה מהארץ לא נצטרך לפעול את בחינת הבריחה. יש הבדל בין בריחה מעבודה זרה, יציאה מתודעת תפיסת הגוף, לבין קניית הנפש החדש. "אין צו אלא זירוז" מעבודה זרה. ישנן תנועות נפשיות שֵׁישׁ לַעֲשׂוֹת בְּבַת אַחַת,
אחרת הס"א אוחזת ולא מאפשרת את המעבר לקניית מדרגה חדשה.

וְלִהְיוֹת בְּחִינַת תְּשׁוּבָה זוֹ בְּיֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עֹז מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, וְגַם שִׂמְחַת הַנֶּפֶשׁ תִהְיֶה בְּתוֹסֶפֶת אוֹרָה וְשִׂמְחָה, כַּאֲשֶׁר יָשִׁיב אֶל לִבּוֹ דַּעַת וּתְבוּנָה, לְנַחֲמוֹ מֵעִצְּבוֹנוֹ וִיגוֹנוֹ לֵאמֹר כַּנִּזְכָּר לְעֵיל: הֵן אֱמֶת כו', אַךְ אֲנִי לֹא עָשִׂיתִי אֶת עַצְמִי. וְלָמָּה עָשָׂה ה' כָּזֹאת, לְהוֹרִיד חֵלֶק מֵאוֹרוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּמַלֵּא וְסוֹבֵב כָּל עָלְמִין וְכֹלָּא קַמֵּהּ כְּלָא חָשִׁיב, וְהִלְבִּישׁוֹ בְּמַשְׁכָּא דְּחִוְיָא וְטִפָּה סְרוּחָה? למה נתן באדם את התודעה הגשמית אֵין זֶה כִּי אִם יְרִידָה זוֹ הִיא צֹרֶךְ עֲלִיָּה, לְהַעֲלוֹת לַה' כָּל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּקְּלִפַּת נֹגַהּ וְכָל לְבוּשֶׁיהָ ולא נפש הגוי שהיא תפיסת הגוף הנלוזה של עולם זה, הֵן בְּחִינַת מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁלָּהּ, עַל יְדֵי הִתְלַבְּשׁוּתָן בְּמַעֲשֵׂה דִּבּוּר וּמַחֲשֶׁבֶת הַתּוֹרָה [וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן עִנְיַן הַעֲלָאָה זוֹ בַּאֲרִיכוּת, אֵיךְ שֶׁהִיא תַּכְלִית בְּרִיאַת הָעוֹלָם דהיינו לחבר את הנפש הבהמית לאלוקית שהיא חלק אלוק הממעל. וְאִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה, וְזֹאת תִּהְיֶה מְגַמָּתִי כָּל יְמֵי חֶלְדִּי, לְכָל בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְנַפְשִׁי, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב11: "אֵלֶיךָ ה' נַפְשִׁי הבהמית אֶשָּׂא" להדביקה בנפש האלוקית. דְּהַיְנוּ לְקַשֵּׁר מַחֲשַׁבְתִּי וְדִבּוּרִי בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְדִבּוּרוֹ יִתְבָּרַךְ, וְהֵן הֵן גּוּפֵי הֲלָכוֹת הָעֲרוּכוֹת לְפָנֵינוּ, וְכֵן מַעֲשֶׂה בְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת .שרצה הקב"ה לזכות את ישראל בתורה ומצוות, דהיינו לזכך את הנפש הבהמית שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת הַתּוֹרָה "מְשִׁיבַת נָפֶשׁ"12, פֵּרוּשׁ, לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָׁהּ. וְעַל זֶה נֶאֱמַר13: "פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב אשר במצוות מופקד האור.

שאלות לחזרה ושינון בתניא לא
1. מתוך מה נראה לאדם שהעצבות כאשר הוא בנמיכות רוח ולב נשבר היא מצד הקטנות אבל לא מצד הקדושה?
2. "בכל עצב יהיה מותר" אומר שלמה המלך, אולם יש דבר המרחק בעצבות ויש דבר המקרב לקדושה בעצבות כיצד נדע איזה עצבות היא טובה ואיזה עצבות אינה?
3. מדוע צריך אדם להרגיז יצה"ט הטוב על יצה"ר ומדוע לא להיפרד ממנו ולהיות רק עם יצה"ט?
4. מתי שעת בכושר להפך העצב להיות שמחה? דהיינו להביאה לעבודת ה'?
5. מהי המחשבה המובילה ביחס בין הנפש השכלית לנפש הבהמית לצורך היציאה מהעצבות?
אתר הבית- https://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: https://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

שתף אותנו

לתגובות היכנסו לעמוד הפייסבוק שלנו