ליקוטי מוהר"ן

366

א – אשרי תמימי דרך
ב – אמר אל הכהנים
ג – אקרוקתא
ד – אנכי ה אלהיך
ה – בחצוצרות וקול שופר
ו – קרא את יהושע
ז – ואלה המשפטים
ח – ראיתי מנורת זהב
ט – תהמת יכסימו
י – ואלה המשפטים
יא – אני ה הוא שמי
יב – תהלה לדוד
יג – להמשיך השגחה שלמה
יד – להמשיך שלום בעולם
טו – מי שרוצה לטעם טעם אור הגנוז
טז – האי כורא דאפיק רישה ממיא
יז – ויהי הם מריקים שקיהם
יח – קרטליתא
יט – תפלה לחבקוק
כ – תשעה תקונין יקירין
כא – עתיקא טמיר וסתים
כב – חותם בתוך חותם
כג – הוי לן כדניתא וילדה
כד – אמצעותא דעלמא היכא
כה – אחוי לן מנא דלא שויא לחבלא
כו – רציצא דמית בביעותה
כז – רציצא דמית בביעותה
כח – בני לן ביתא באוירא דעלמא
כט – האי גברא דאזל בעי אתתא ולא קיהבי לה
ל – מישרא דסכינא
לא – אית לן בירא בדברא
לב – אדני שפתי תפתח
לג – מי האיש החפץ חיים
לד – ואתם תהיו לי ממלכת כהנים
לה – אשרי העם ידעי תרועה
לו – בקרב עלי מרעים לאכל את בשרי
לז – דרשו יי ועזו בקשו פניו תמיד
לח – מרכבת פרעה
לט – ונתתי עשב בשדך לבהמתך
מ – אלה מסעי בני ישראל
מא – רקודין
מב – וירא בצר להם בשמעו את רנתם
מג – הדבורים של הרשע מולידים נאוף בהשומע
מד – מה שמכין כף אל כף בשעת התפלה
מה – מחאת כפים בתפלה
מו – מחאת כף בשעת התפלה
מז – ואכלתם אכול ושבוע
מח – על אשר מעלתם בי
מט – לשמש שם אהל בהם והוא כחתן יצא מחפתו וכו
נ – כל הפוגם בברית, אין יכול להתפלל
נא – כשאתם מגיעין לאבני שיש טהור
נב – הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי
נג – עקר הולדה תלוי בה"א
נד – ויהי מקץ שנתים ימים
נה – אבא שאול אומר קובר מתים הייתי
נו – וביום הבכורים
נז – אימתי יבוא בן דוד
נח – באר וענן ומן, כלם חזרו בזכות משה
נט – מי שמשתדל תמיד לקרב בני אדם לעבודת השם יתברך
ס – דע שיש שבילי התורה, שיש בהם התבוננות גדול
סא – על ידי אמונת חכמים
סב – על ידי אכילתם של ישראל, נעשה יחוד
סג – סוד כונת המילה
סד – ויאמר ה אל משה בא אל פרעה
סה – ויאמר בעז אל רות
סו – ויהי נא פי שנים ברוחך אלי
סז – ויבן ה אלקים את הצלע אשר לקח
סח – כל הנפשות תאבים ומתאוים לממון
סט – הגוזל את חברו ממון, בזה הוא גוזל ממנו בנים
ע – ויהי ביום השמיני קרא משה
עא – קשה מאד להיות מפרסם
עב – לפעמים בא לאדם הרהור תשובה
עג – כי תעבר במים אתך אני
עד – רומה על השמים אלהים על כל הארץ כבודך
עה – יברכנו אלקים וייראו אתו כל אפסי ארץ
עו – והאלהים נסה את אברהם
עז – והיה ה למלך על כל הארץ
עח – ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו
עט – בטח בה ועשה טוב
פ – ה עז לעמו יתן ה יברך את עמו בשלום
פא – עלו זה בנגב ועליתם את ההר
פב – הנעלבים ואינם עולבים
פג – מתן בסתר יכפה אף
פד – במה הארכת ימים, אמר לו ותרן הייתי בממוני
פה – פוסעים בו פסיעה קטנה
פו – פוסעים בו פסיעה קטנה
פז – תכף כשאדם רוצה לילך בדרך הישר
פח – המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר
פט – ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו
צ – אנכי אשמח בה יתמו חטאים מן הארץ
צא – ויהי ידיו אמונה עד בא השמש
צב – על ידי מה שאדם נע ונד בתוך ביתו
צג – כל העושה משא ומתן באמונה
צד – זכר חסדו ואמונתו לבית ישראל
צה – כשפרנסי הדור ומנהיגי הדור נתגאים
צו – זמם רשע לצדיק
צז – אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקט אל
צח – נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות
צט – ואתחנן אל ה בעת ההיא לאמר
ק – צדיקים אשר מזגם וטבעם
קא – בקרוב עלי מרעים
קב – אתה תהיה על ביתי
קג – כל המונע הלכה מפי תלמיד כאלו גוזלו מנחלת אבות
קד – בשביל שאמר משה לבני גד תרבות אנשים חטאים
קה – עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה
קו – אשרי משכיל אל דל
קז – כי תצא למלחמה על איביך וכו ושבית שביו
קח – זבחי אלקים רוח נשברה
קט – יש הבל אשר נעשה על הארץ
קי – לא ימוש ספר התורה הזה מפיך
קיא – ראשי תבות רבי
קיב – צהר תעשה לתבה
קיג – ונפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו
קיד – המכסה שמים בעבים המכין לארץ מטר וכו
קטו – ויעמד העם מרחק ומשה נגש אל הערפל
קטז – הנותן צדקה נצול מעברות
קיז – הענין שקשה לישן במוצאי שבת
קיח – כשלומד איזה דבר, טוב לפרש הדבר
קיט – הנכנס לבקר את החולה בשבת
קכ – הענין מה שצריכין לנסע להצדיק, ולא די בספרי מוסר
קכא – הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי
קכב – וגם נצח ישראל לא ישקר
קכג – לקשר עצמו להצדיק שבדור
קכד – שיר מזמור למנצח, זמרו למי שמנצחין אותו ושמח
קכה – ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה
קכו – ששבחו החבריא את רבי שמעון בן יוחאי
קכז – הבגדים הם בסוד החשמ"ל, שהוא שמירה
קכח – כחלינהו לעינה ושבקוהו
קכט – ארץ אכלת יושביה
קל – כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו
קלא – צריך להתירא ולפחד מן הכבוד
קלב – יש צדיק שהוא מפרסם גדול במדינה אחת
קלג – וארח צדיקים כאור נגה
קלד – עבודה גדולה לומר תורה אפלו ליחיד, כל שכן לרבים
קלה – כי אקח מועד
קלו – אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו
קלז – חלקי ה אמרתי לשמר דבריך
קלח – לך אמר לבי בקשו פני
קלט – צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו
קמ – ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו
קמא – אם יזכה שירגיש באמת כאב חטאיו
קמב – מי שאי אפשר לו ללמד כלל
קמג – מעלת המקבל עצה מחכמי הדור
קמד – אין אדם מת וחצי תאותו בידו
קמה – אין אדם מת וחצי וכו
קמו – עדות ה נאמנה
קמז – כשם שמי שהוא עזות פנים אין לו חלק בתורה
קמח – מדת היראה בעצמה היא יראה מהשם יתברך
קמט – חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך
קנ – דמות דיוקנו של אביו ראה
קנא – סגלה לזרע של קימא
קנב – כשבא נשמה קדושה לעולם עם הענפים השיכים לה
קנג – ענין קבלת פני תלמיד חכם
קנד – דע כי יש יראות נפולות
קנה – עצבות הוא מדה רעה מאד
קנו – מה שמדברים בינו לבין קונו הוא בחינת רוח הקדש
קנז – אם יתדבק עצמו לדברי התורה היוצאים מפי הצדיק
קנח – ראו לפעמים אש בוער מרחוק
קנט – דע שיש אמצעי והיא השכינה
קס – הדפק דופק ונוקש באדם
קסא – המחלקת מגביה ומרים את האדם
קסב – בימי המגיד, היה איש עשיר ומיחס
קסג – לפעמים מנח הדבור ומוכן לצאת
קסד – לענין ספורי דברים של הצדיק האמת
קסה – ואהבת לרעך כמוך אני ה
קסו – כשהעולם אצל הצדיק אז יש לו ממשלה
קסז – השבתים ששובתים אצל התלמיד חכם האמת
קסח – כשבא לאדם גדלות, סימן שיבוא לו צרה חס ושלום
קסט – והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה
קע – ה מה רבו צרי רבים וכו
קעא – ורבים מישני אדמת עפר יקיצו
קעב – כל החסרונות שיש לאדם
קעג – על ידי הכתב יכול הצדיק האמת להכיר הנפש
קעד – כשהדינין, חס ושלום, גוברים על האדם
קעה – מעלת הבכיה הוא כשהיא מחמת שמחה וחדוה
קעו – צריך האדם למהר מאד לגרש מקרבו הרוח שטות
קעז – ויאמר י"י סלחתי כדבריך
קעח – צריך דוקא ודוי דברים
קעט – כנגד כל מיני מחלקת הן בגשמיות הן ברוחניות
קפ – בענין סגלת הפדיון
קפא – כשמתקשרים בקשר איזה אנשים על איש אחד
קפב – מה שהעולם מדברים בספירה
קפג – הצדיקים שבדור הם יושבין בעגול
קפד – כשאחד מדבר עם חברו ביראת שמים
קפה – עקר השלמות היא היראה
קפו – מה שמספרין מופתים מהצדיקים
קפז – ולך ה החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו
קפח – צריך לנסע להצדיק לחזר על אבדתו
קפט – צריך לזהר מאד מעצבות ועצלות
קצ – ויגד משה את דברי העם אל ה
קצא – דע שאפשר שישב אחד אצל חברו במקום אחד בגן עדן
קצב – דבור אמת שיוצא מפי הצדיק האמת
קצג – המחשבה יש לה תקף גדול
קצד – מי שרוצה כבוד הוא שוטה
קצה – בצר הרחבת לי
קצו – אל תעשה תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים
קצז – לשון הרע של העולם מזיק ופוגם את העניוות
קצח – כשאחד צועק להשם יתברך
קצט – דע שיש המתקה להנצל מענש של אלמן
ר – הטעם שהצדיקים שבזמן הזה הם עשירים
רא – בפסח צועקין בהתפלה
רב – כל מי ששכלו קטן ביותר, צריך לחלק לו כבוד ביותר
רג – מספורי דברים של הנשים יכולים לידע מעמד השכינה
רד – המעות שנותנין לתלמיד חכם הוא בחינת תורה
רה – תקון למקרה לילה
רו – תעיתי כשה אבד בקש עבדך
רז – כל הדבורים הם בחינת גבורות
רח – צופה רשע לצדיק ומבקש
רט – תפלות כנגד תמידין תקנום
רי – על ידי משא ומתן באמונה הוא מקים "ואהבת"
ריא – מה שהעולם נוסעין על ראש השנה לצדיקים
ריב – זה בחינת מחאת כף אל כף
ריג – כשהקדוש ברוך הוא רוצה להסתיר ולכסות את האדם
ריד – בדורות הראשונים כשהיו יודעים יום מיתתם
רטז – הפילוסופים קורים להטבע "אם כל חי"
ריז – זכרו תורת משה
ריח – לפעמים כשנגזר על האדם
ריט – בצע אמרתו
רכ – יש כמה דברים יקרים בעולם
רכא – על ידי שנותנין מעשר נצול משונאים
רכב – צריך להיות תמיד בשמחה ולעבד ה בשמחה
רכג – כשהצדיק צריך לבקש מאת השם יתברך
רכד – אפלו הרחוקים מן הצדיק
רכה – כשהראה בשלמות על ידי זה הבטחון בשלמות
רכו – נגונים של יללה ועצבות
רכז – מה שאומרים כשעוברין על הקוצרים ה יעזר
רכח – כשהקדוש ברוך הוא מסתכל בנשמה
רכט – דע שיש עצים שכשעושין מהם מטה
רל – מי שיש לו עינים לראות
רלא – וצבא השמים לך משתחוים
רלב – הללו את ה מן השמים וכו
רלג – כשמתגברים על האדם מחשבות רעות והרהורים
רלד – ספורי מעשיות מצדיקים הוא דבר גדול מאד
רלה – מי שהולך ונחלק ונופל
רלו – מי שנוהג רבנות בכשרות ובתמימות כראוי
רלז – עקר הנגון והכלי שיר, הביא לוי לעולם
רלח – כששני אנשים מחלקים ביניהם על איזה ענין
רלט – על ידי מחלקת אי אפשר לדבר
רמ – כל ההשפעות וכל הדברים הם באים רק מהצדיק האמת
רמא – כשיש דינים, חס ושלום
רמב – יש בחינת אריך אנפין בקלפה
רמג – יש צדיק גדול מאד, שאין העולם יכול לסבל קדשתו
רמד – מי שהוא מערב בין העכו"ם
רמה – דע שיש חדרי תורה
רמו – לפעמים צריך האדם שיהיה לו גדלות
רמז – "תיקו" – הוא בחינת מחסר תקון
רמח – ספורי מעשיות מצדיקים, הוא דבר גדול מאד
רמט – עקר הגבורה בהלב
רנ – כל מיני צער וכל היסורים אינם רק מחסרון הדעת
רנא – על ידי מלחמות הינו מחלקת
רנב – כשיש אחדות בין הצדיקים, אין הצדקה מזקת
רנג – מעוט שנה, הוא ממעט תאות נאוף
רנד – עינים הם דברים עליונים וגבוהים מאד
רנה – כשהאדם הוא מאמין בהצדיק בלי שום דעת
רנו – שם אתה מסגל על הים
רנז – כי תבא בכרם רעך
רנח – כשיש מחלקת על האדם
רנט – כשאדם מתבודד ומפרש שיחתו
רס – השם הוא הנפש
רסא – כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא
רסב – על ידי התחדשות התורה נעשה נהרות
רסג – חלי הקדחת – בא על ידי מה שאדם אוכל אכילה יתרה
רסד – צדקה היא תקון הברית
רסה – טעם על שבירת כלי חרס בשעת התקשרות השדוך
רסו – מיתות בהמות וחיות בלא זמנן
רסז – שבועות הוא רפואה להראה
רסח – כשאין האדם מסתכל על התכלית, למה לו חיים
רסט – מדירת הצדיק נכר מעשה הדור
רעב – היום אם בקולו תשמעו
רעג – יש בני עליה גדולים מאד שמולידים נשמות
רעד – יש רשעים שעובדים ויגעים כל ימיהם
רעה – כל מצוה ומצוה שעושין, נעשה ממנה נר אחד
רעו – אכילת שבת אינה בשביל שביעה כלל
רעז – כשיש מחלקת על האדם, אין לעמד עצמו כנגד השונאים
רעח – דע שעל חליף [סכין שחיטה] טוב
רעט – יש שאומרים תורה מלמטה למעלה
רפ – מי שצריך לדון לפני דינים בדין תורה
רפא – אם ישב עצמו על הספר יכול לראות חדשות ונפלאות
רפב – צריך לדון את כל אדם לכף זכות
רפג – יש שני צדיקים שהם משרש אחד
רפד – הוכיח את אחד שאמר לו, שאין לו פנאי ללמד
רפה – טעמה כי טוב סחרה
רפו – יש גן עדן, והם שני בחינות: גן ועדן

 

מומלץ עבורך:

שיעורים בליקוטי מוהרן

 

 

בעזרת אל עליון אשר שמים וארץ קנה. ונתן לנו את תורתו ממדבר מתנה. נתחיל להדפיס חדושים נפלאים ונוראים על מאמרי רבה בר בר חנה בזכות זה נזכה לעלות לציון ברננה. אל קרית מלך דוד חנה:

א – אשרי תמימי דרך
אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה' (תהלים קי"ט):
דע, כי על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות, שאנו מבקשים ומתפללים. והחן והחשיבות של ישראל נתעלה ונתרומם בפני כל מי שצריכין, הן ברוחני הן בגשמי. כי עכשו בעוונותינו הרבים חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל, כי עכשו עקר החשיבות והחן הוא אצלם. אבל על ידי התורה נתעלה החן והחשיבות של ישראל, כי התורה נקראת (משלי ה): "אילת אהבים ויעלת חן"; שמעלה חן על לומדיה (ערובין נ"ד: ). ועל ידי זה נתקבלין כל התפלות והבקשות:
כי איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל, של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל, שיש בכל דבר, להתקרב להשם יתברך על ידי אותו הדבר. כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו, כמו שכתוב (קהלת ח): "חכמת אדם תאיר פניו": וזה בחינת יעקב. כי יעקב זכה לבכורה שהוא ראשית, שהוא בחינת חכמה. (תקונים תקון י"ד, זהר משפטים קכ"א: ), כמו שכתוב (תהלים קי"א): "ראשית חכמה". וזה בחינת (בראשית כ"ז): "ויעקבני זה פעמים". ותרגום אונקלוס: וחכמני, וזה בחינת שמש. כי השכל הוא מאיר לו בכל דרכיו כמו השמש. וזה בחינת (משלי ד): "וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום": וזה בחינת חית – לשון חיות (עיין זוהר פנחס רמ"ה: ובתיקונים תיקון ס"ה). כי החכמה והשכל הוא החיות של כל דבר, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו'. אך מחמת שאור השכל גדול מאד, אי אפשר לזכות אליו כי אם על ידי בחינת נון שהוא בחינת מלכות, כמו שכתוב (תהלים ע"ב): "לפני שמש ינון שמו", ופרש רש"י: 'לשון מלכות'. וזה בחינת לבנה, כי הלבנה אין לה אור מעצמה כי אם מה שמקבלת מהשמש (זהר ויחי רל"ח. ורמ"ט: ). וזהו בחינת מלכות, דלית לה מגרמה כלום, אלא מה שמקבלת מן החית, שהיא בחינת חכמה, בחינת שמש כנ"ל, ונעשה (ישעיהו ל): "אור הלבנה כאור החמה": אבל מי שאינו מקשר עצמו אל השכל והחכמה והחיות, שיש בכל דבר, זה בחינת עשו שבזה את הבכורה, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויבז עשו את הבכורה"; דהינו השכל כנ"ל, בחינת (משלי י"ח): "לא יחפץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו". וזה בחינת מלכות הרשעה, בחינת לבנה דסטרא אחרא, שעליה נאמר (ישעיהו כ"ד): "וחפרה הלבנה" וכו' (עין תיקון ח). וזה בחינת יצר טוב ויצר הרע. כי היצר טוב נקרא "מסכן וחכם" (קהלת ד), (עיין רש"י ועיין זוהר וישב קע"ט ובמ"ר קהלת ובנדרים ל"ב: ), בחינת מלכות, שהיא בחינת עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום כי אם מה שמקבלת מחכמה. ויצר הרע נקרא "מלך זקן וכסיל" (שם), בחינת מלכות דסטרא אחרא, שאינה חפצה בחכמה ושכל, בחינת "לא יחפץ כסיל בתבונה" וכו', כנ"ל. וצריך כל אחד לתן כח לבחינת מלכות דקדשה להתגבר על מלכות דסטרא אחרא. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ה.): 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע'. ועל ידי מה נותן כח למלכות דקדשה? על ידי התורה, שהוא עוסק בכח (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, שם: 'לעולם ירגיז וכו' – אי אזיל מוטב, ואם לאו – יעסק בתורה'). וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (קדושין ל: ): 'אם פגע בך מנול זה, משכהו לבית המדרש'. כי על ידי התורה נותן כח למלכות דקדשה. ואזי מקבלת המלכות, שהיא בחינת נ, חיות מן החכמה, שהיא בחינת ח, ונתחבר ונתקשר הח' והנ', ונעשה אור הלבנה כאור החמה: וכשזה קם, זה נופל (רש"י בראשית כ"ה פסוק כ"ג), ואזי נופל ונתבטל מלכות הרשעה, כמו שכתוב (הושע י"ד): "כי ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו בם, ופשעים יכשלו בם". הינו על ידי דרכי ה', הינו התורה, על ידי זה הצדיקים, שדבקים במלכות דקדשה, הם נתחזקים ומקבלים כח על ידי זה. "ופשעים יכשלו בם" בחינת מלכות הרשעה, בחינת היצר הרע, שנופל ונכנע על ידי התורה, כנ"ל.
ועל ידי זה נתקבלים כל התפלות והבקשות, כי עקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו, כאלו אין בלבו מקום שיכנסו הדברים בלבו, מחמת שאין להמבקש חן, שיכנסו הדברים בלבו של זה, שמבקשין ממנו. אבל על ידי התורה, שעל ידי זה נתחברין ונתקשרין הנ' והח כנ"ל, ונעשה חן, ועל כן נקראת התורה (משלי ה): "יעלת חן", ואזי זוכה שדבריו הם דברי חן, ואזי נתקבלין דבריו ובקשותיו, כמו מי שמדבר דברי חן, שנכנסין הדברים בלב המתבקש, דהינו זה שמבקשין ממנו. וזה בחינת ת. הינו על ידי שנתחברו ונתקשרו החי"ת והנו"ן ונעשה בחינת ח"ן – על ידי זה נעשה בחינת ת"ו, שהוא לשון חקיקה ורשימה, כמו שכתוב (יחזקאל "ט): "והתוית ת"ו", כי על ידי החן נחקק ונרשם מקום בלב המתבקש לקבל הבקשה, כי על ידי החן נתקבלו דבריו. נמצא, שבחינת הח"ן חקק מקום בלב זה שמבקשין ממנו, כדי שיכנסו דבריו בלבו, ויקבל בקשתו. והחקיקה ורשימה זה בחינת ת"ו כנ"ל וזהו (קהלת ט): "דברי חכמים בנחת נשמעים". נחת דיקא, הינו בחינת חן הנ"ל והת' הנ"ל, ועל ידי זה נעשה אותיות נחת, ואז נשמעים דבריו, ונתקבל בקשתו כנ"ל:
ועל כן יעקב שהוא בחינת השכל כנ"ל, על כן זכה לחן, כמו שכתוב (בראשית ל"ג): "כי חנני אלקים" וכו'; ועל כן ברך את השבטים בחן, כמו שכתוב (שם): "הילדים אשר חנן" וכו'; ובנימין לא היה אז. ועל כן ברכו יוסף בחן, כמו שכתוב (שם .מ"ג): "אלקים יחנך בני" (עיין ב"ר וישלח פ' ע"ח מקץ פ' צ"ב): ודוקא יוסף היה יכול לברכו בחן, כי יוסף היה כלול ביותר מבחינת יעקב, כמו שכתוב (שם ל"ז): "אלה תלדות יעקב יוסף"; כי הוא היה עקר תולדותיו. כי יעקב ויוסף כחדא חשיבי, (עין זוהר וישלח קע"ו: וישב קפ"ב). ועל כן נאמר ביוסף (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו". 'בכור' הוא בחינת השכל כנ"ל. וזהו 'שורו' – לשון הסתכלות, כי צריכין להסתכל בהשכל שיש בכל דבר כנ"ל. וזהו הדר לו – תרגם אונקלוס: זיו ליה – לשון אור. כי השכל מאיר לו בכל דבר; אפלו במקום שהיה אפל וחשך, מאיר לו השכל, כשזוכה להסתכל על השכל שיש שם בכל דבר ומקרב אותו להשם יתברך.
וזה פרוש מה שאמר רבה בר בר חנה (בבא בתרא עג.): האי גלא דמטבע לספינתא מתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא: פרש רשב"ם: אש לבנה ומלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עליה "אהיה אשר אהיה":
גלא – הוא היצר הרע: דמטבע לספינתא – הוא החן והחשיבות, לשון ספון וחשוב, כי היצר הרע רוצה להטביע ולהשפיל, חס ושלום, בחינת החן והחשיבות של ישראל, בחינת מלכות דקדשה: ומתחזי כי צוציתא דנורא חורתא ברישא – כי מתחלה היצר הרע מתלבש עצמו במצוות ומטעה את האדם כאלו מסיתו לעשות מצוה. וזהו בחינת צוציתא דנורא חורתא – אש לבנה, אף על פי כן מלאך מזיק הוא. ומחינן ליה באלותא דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שעקר הכנעתו של היצר הרע הוא על ידי התורה, שהיא כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא. והתורה היא בחינת ואו (עיין זוהר פקודי דרכ"ו). כי הלוחות, ארכן וי"ו ורחבן וי"ו (בבא בתרא יד.). וזהו בחינת אלותא, דהינו מקלות דחקיק עלה אהיה וכו', הינו שמות, בחינת התורה, שהיא בחינת וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כלה שמותיו של השם יתברך, הינו שהתורה הקדושה היא מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משגע ממש, חס ושלום. כי בעל עברה הוא משגע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה ג.): 'אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות'. וכמו שהמשגעים צריכים להכותם ולשום עליהם שמות, כמו כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השגעון והרוח שטות שנכנס בו, בחינת 'ומחינן ליה באלותא, דחקיק עליה שמות' וכו', כנ"ל (עיין מ"ר קדושים תחלת פ' כ"ה: ):
וזהו: "אשרי תמימי דרך". אשרי – לשון הסתכלות. תמימי דרך – בחינת (בראשית כ"ה): "יעקב איש תם"; שהוא בחינת השכל כנ"ל. הינו לזכות להסתכל על השכל שיש בכל דבר, שהוא בחינת "יעקב איש תם" – זה זוכין על ידי התורה: וזהו: ההולכים בתורת ה'. כי על ידי שלומד תורה בכח, על ידי זה נותן כח למלכות דקדשה בחינת נו"ן, לקבל מן השכל, שהוא בחינת חי"ת, ואזי נעשה חן ונתקבלים דבריו כנ"ל, ואזי נתעלה החן והחשיבות של ישראל, וכל התפלות והבקשות נתקבלים:

ב – אמר אל הכהנים
לשון רבנו, זכרונו לברכה:
ויאמר ה' אל משה: אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם: לנפש לא יטמא בעמיו (ויקרא כ"א):
איתא בספרא דצניעותא (עיין אד"ר נשא ק"ל: ובא"ז האזינו רפ"ט.) פרק ב' (זהר תרומה קעז.): 'מנוקבא דפרדשקא משך רוחא דחיי למשיחא'.
א. כי עקר כלי זינו של משיח הוא התפלה, שהוא בחינת חטם, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", ומשם עקר חיותו. וכל מלחמתו שיעשה וכל הכבישות שיכבש – הכל משם, כמו שכתוב (שם י"א): "והריחו ביראת ה'" וכו'. זה בחינת חטם, וזה עקר כלי זינו, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "בחרבי ובקשתי". ופרש רש"י: 'תפלה ובקשה'. וכמו שכתוב (תהלים מ"ד): "כי לא בקשתי אבטח וכו' באלהים הללנו" (עיין ב"ב קכ"ג.) בחינת: "תהלתי אחטם לך".
ב. וזה הכלי זין צריך לקבל על ידי בחינת יוסף, הינו שמירת הברית, כמו שכתוב (תהלים מ"ה): "חגור חרבך על ירך" (עיין זוהר ויחי ר"מ: ). וכמו שכתוב (תהלים קל"ב): "מפרי בטנך אשית לכסא לך" – זה בחינת משיח, בחינת תפלה. "אם ישמרו בניך בריתי", הינו על ידי בחינת יוסף. ויוסף ששמר את הברית, נטל את הבכורה, שהוא בחינת עבודת התפלה* בחינות פי שנים, כי התפלה הוא פי שנים. שנים שיש בהם שבחו של מקום ושאלת צרכיו (עיין ברכות ל"א. ל"ב. ע"ז ז'). והוא בחינת (תהלים קמ"ט): "וחרב פיפיות בידם". בחינת שתי פיות, בחינת פי שנים. ונטל מראובן על ידי שחלל יצועי אביו (בפ' ויחי), כי היא תלוי בשמירת הברית:
*ועל כן יוסף בשביל שזכה לבחינת תפלה, שהיא בחינת "תהלתי אחטם" בחינת חיות הנמשך מנוקבא דפרדשקא כנ"ל, על כן נקרא בן פורת יוסף, שהם בחינת תרפ"ו אורות שהם שבעה שמות: ע"ב, ס"ג, מ"ה, ב"ן, קס"א, קנ"א, קמ"ג, שעולין תרפ"ו, שמקבל מנוקבא דפרדשקא, כי פרדשקא בגימטריא תרפ"ו.
ג. ומי שזכה לחרב הזה, צריך לידע איך ללחם עם החרב, שלא יטה אותה לימין או לשמאל, ושיהא קולע אל השערה ולא יחטא:
וזה אי אפשר אלא על ידי בחינת משפט, כי משפט הוא עמודא דאמצעיתא (הקדמה שניה לתיקונים דף י"ז: ), הינו שקולע עם כלי זינו אל המקום הצריך, ואינו מטה לימין ולא לשמאל, אלא לאמצע. וזה בחינת (תהלים קי"ב): "יכלכל דבריו במשפט". ובשביל זה קבל יוסף את הבכורה דוקא מיעקב, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "ואני נתתי לך" וכו' – 'אני' דיקא, שהוא בחינת משפט. וזה (תהלים פ"א): "כי חק לישראל הוא", בחינת ברית, כמו שכתוב: "חק בשארו שם"; "משפט לאלהי יעקב", הינו שצריך יוסף לקבל זאת החרב מבחינת משפט, כדי שיכלכל דבריו במשפט. וזה (תהלים ע"ב): "משפטיך למלך תן". שמשיח יקבל מבחינת משפט:
ד. ועל ידי מה זוכה לבחינת משפט? על ידי צדקה. שעל ידי צדקה אוחזין במדת המשפט, כמו שכתוב (דברים ל"ג): "צדקת ה' עשה ומשפטיו". וכמו שכתוב (תהלים צ"ט): "משפט וצדקה ביעקב" וכו'. כי צדקה הוא על ידי משפט, כמו שכתוב (שם ע"ה): "אלהים שופט, זה ישפיל וזה ירים". שמוריש לזה, ומעשיר לזה. וכשנותן צדקה הוא בבחינת 'זה ישפיל', שמחסר ממונו, ובבחינת וזה ירים, שמעשיר לעני. נמצא, שאוחז על ידי זה במדת משפט: ובשביל זה צריך להפריש צדקה קדם התפלה (בבא בתרא י. ובשלחן ערוך ארח חיים סימן צ"ב סעיף י), כדי שיוכל לכלכל דבריו במשפט. שיהא קולע אל השערה ולא יחטא: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קכג.): 'למה נתן יעקב את הבכורה ליוסף? בשביל שכלכל אותו. משל לבעל הבית שגדל יתום בתוך ביתו' וכו'. כמו שכתוב (בראשית מ"ז): "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף". כמו (יחזקאל כ"א): "הטף אל דרום" (לשון דבור) "לפי הטף", הינו שהיה שגורה תפלתו בפיו על ידי הצדקה, ועל ידי הצדקה שעשה, נתן לו יעקב, שהוא בחינת משפט, את הבכורה שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב: "ואני נתתי לך שכם", 'אני' דיקא, שהוא בחינת משפט:
ה. ועקר של המחשבות זרות הם על ידי קלקול המשפט, כי משפט הוא בחינת עינין. כמו שכתוב (בראשית י"ד): "ויבאו אל עין משפט". זה בחינת (דברים ל"ג): "עין יעקב". ועל ידי קלקול משפט בא קלקול לעינין, כמו שכתוב (דברים ט"ז): "כי השחד יעור עיני חכמים", זה בחינת מחשבות זרות שבתפלה, שהם עננין דמכסין על עינין, כמו שכתוב (איכה ג): "סכתה בענן לך" וכו' (עיין תיקונים תיקון כ"א דף נ: ). ולעתיד שיתקן בחינת משפט, כמו שכתוב (ישעיהו א): "ציון במשפט תפדה". אזי יתעבר עננין דמכסין על עינא. כמו שכתוב (שם נ"ב): "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון", ובשביל זה נקרא יוסף (בראשית מ"ט): "בן פרת עלי עין":
ו. וצריך כל אחד לכון בתפלתו, שיקשר עצמו לצדיקים שבדור, כי כל צדיק שבדור הוא בחינת משה משיח, כמו שמצינו, שהצדיקים קורין זה לזה משה, כמו 'משה שפיר קאמרת' (שבת ק"א: ). ומשה זה בחינת משיח, כמו שכתוב (בראשית מ"ט): "עד כי יבא שילה" – 'דא משה משיח' (זוהר בראשית כ"ה: כ"ז.). וכל תפלה ותפלה שכל אחד מתפלל הוא בחינת איבר מהשכינה, שהם אברי המשכן, שאין שום אחד מישראל יכול לאעלא שיפא בשיפא כל חד לדוכתיה, אלא משה בלחוד, בשביל זה צריך להביא ולקשר כל התפלות לצדיק הדור, כמו שכתוב (שמות ל"ט): "ויביאו את המשכן אל משה". והוא יודע לאעלא שיפא בשיפא ולעשות אותה קומה שלמה, כמו שכתוב (שם מ): "ויקם משה את המשכן" (עיין זוהר פקודי רל"ח):
וכל התורה שאדם לומד לשמר ולעשות, כל האותיות הם ניצוצי נשמות, והם נתלבשים בתוך התפלה, ונתחדשים שם בבחינת עבור. (כמובא בגלגולים, שכל הנשמות באים בתוך המלכות בבחינת עבור ונתחדשים שם). וזהו (תהלים י"ט): "השמים מספרים כבוד אל", הינו התורה שהוא אש ומים, הינו בחינת הנשמות. ובאים בתוך התפלה, שהוא בחינת כבוד אל, כמו שכתוב (תהלים ס"ו): "שימו כבוד תהלתו", בחינת: "תהלתי אחטם לך". והנשמות עם התפלה, הנקרא כבוד (נ"א נקרא כבוד מצאתי), על שם שהיא מלבשת (בכת"י אותם) אותנו, כי 'ר' יוחנן קרא למאניה מכבדותא' (שבת קי"ג), ועל ידי זה נקראת כבוד אל. והן מאירין זה לזה; הנשמות מאירין להתפלה בבחינת העלאת מין נוקבין, והתפלה מאירה להנשמות בבחינת חדושין, שהיא מחדשת אותם בבחינת עבור, והנשמות המלבשין בתפלה, המובאות לצדיק שבדור הם בבחינת (תהלים מ"ה): "בתולות אחריה רעותיה מובאות לך".
אמר רבה בר בר חנה: זמנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה חלתא אגביה, וקדחה אגמא עלויה. סברינן יבשתא הוא, וסלקינן ואפינן ובשלינן אגביה. וכד חם גביה אתהפיך, ואי לאו דהוה מקרבא ספינתא, הוה טבעינן (בבא בתרא עג: ).
פרוש רשב"ם: דיתבא חלתא אגביה, שהיה חול נקבץ על גבו: וקדח עשבים על החול: וסברינן יבשתא היא איי הים היא:
וזה שאמר רבה בר בר חנה: חזינן להאי כורא וכו', כי בגלותנו, כביכול, הקדוש ברוך הוא בהסתרת פנים, כמו שכתוב (תהלים ל): "הסתרת פניך", שהוא בחינות רחמים, ופנה ערף שהוא בחינות דין. וכל תפלותינו ובקשתנו, על זה שפנה ערף אלינו, שיחזר את פניו, כמו שכתוב (שם פ"ו): "פנה אלי". וכמו שכתוב (במדבר ו): "יאר ה' פניו". וכשאנו רואים ארך הגלות, ובכל יום אנחנו צועקים אליו ואינם נושעים, – ויש מעמנו בני ישראל שטועים, חס ושלום, בלבם, שכל התפלות הם לריק, אבל באמת כל התפלות – הצדיקים שבכל דור ודור, הם מעלים אותם, ומקימים אותם, כמו שכתוב: "ויקם משה את המשכן". ומעלין כל שיפא ושיפא לדוכתיה, ובונין קומתה של השכינה מעט מעט, עד שישתלם שעור קומתה, אז יבוא משיח, דא משה, וישלים אותה, ויקים אותה בשלמות. וזה פרוש: חזינא להאי כורא – הוא בחינת צדיק הדור, הנקרא דג (עיין מאורי אור ערך דג ובזוהר ויקרא מ"ב. ובדף רע"ח: ) זה בחינת משה משיח. דיתבא ליה חלתא אגביה – הינו התפלות שאנו מתפללים על זה, שכביכול פנה ערף אלינו. יתבא ליה – הינו: "ויביאו את המשכן אל משה", כי צריך להביא ולקשר את התפלה להצדיק שבדור. וקדחי עלה אגמא – הינו הנשמות הבאים עם התפלה, בחינת "בתולות אחריה רעותיה" וכו', כי הנשמות הן נקראין עשבין כמו שכתוב (יחזקאל ט"ז): "רבבה כצמח השדה נתתיך". וסברינן יבשתא הוא – הינו שהתפלות אינם עושים פרות, אבל באמת אינו כן, אלא סלקינן ואפינן ובשלינן – הינו כל התפלות סלקינן ועולין. וכל מה שמרבין בתפלה, נבנה השכינה ביותר, ומכינה את עצמה לזווג, וזה 'אפינן ובשלינן', כי אפיה ובשול הם הכנה לאכילה, לבחינת זווג, כמו שכתוב (בראשית ל"ט): "כי אם הלחם אשר הוא אוכל". כשישתלם קומה של כל השכינה, הינו על ידי רב התפלות, יכמרו רחמיו, ויתהפך מדת הדין למדת הרחמים. וזה כד חם – הינו כאשר יכמרו רחמיו. גביה אתהפך – הינו שיתהפך מדת הדין למדת הרחמים. ואי לא הוי מקרבינן לספינתא – הינו: "למעני למעני אעשה זאת" (ישעיהו מ"ח) כדאיתא במדרש (ויקרא כ"ז): "מי הקדימני ואשלם לו". 'מי עשה לי מזוזה קדם שנתתי לו בית' וכו'. נמצא, שכל מעשים טובים שלנו וכל התפלות – הכל מאתו, ואין ראוי לחשב לקבל שכר על שום דבר. ואף על פי שנראה, שעל ידי תפלתנו ותורתנו יהיה הגאלה, אף על פי כן צריכין אנחנו לחסדו, שבחסדו יגאל אותנו. וזה אי לא מקרבינן לספינתא. זה בחינת חסד, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (קידושין פ"ב.) 'הספנין רבן חסידים', אי לא חסדו, טבעינן, חס ושלום, בגלות.
וזה פרוש: אמור אל הכהנים – בחינת תפלה. כמו שכתוב (דברים כ"ו): "את ה' האמרת היום". כהנים – הם בחינת תורה, בחינת נשמות כנ"ל, כמו שכתוב (מלאכי ב): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה" וכו'. אהרן – בחינת משפט, כמו שכתוב (שמות כ"ח): "ונשא אהרן את משפט בני ישראל". (חסר וצ"ל) כי צריך לזה בחינת משפט כנ"ל, ואמרת אליהם, ואמרת דייקא (מצאתי בכת"י המועתק מכת"י רבינו ז"ל) כי צריך להביא כל התפלות לבחינת משה משיח (חסר וצ"ל) והוא יקים [אותם כמ"ש ויביאו את המשכן אל משה ויקם משה] את המשכן (מכת"י). והוא יקים את המשכן. וזה פרש רש"י: 'להזהיר הגדולים על הקטנים', הינו צדיק הדור, שהוא בחינת משה מאור הגדול יזהיר ויאיר את התפלה, שהיא בחינת מאור הקטן (עין זוהר פקודי רל"ח). ולנפש לא יטמא בעמיו – הינו על ידי שמירת הברית כנ"ל, כמובא בזהר (עיין זוהר ויקרא ט"ו: ועיין זוהר פקודי רס"ג רס"ד ועיין ת"כ פ"ט) 'עקרא דיצרא בישא – על עירן והיא עקרא דמסאבותא'. וכשישמר את הברית, זוכה לבחינת תפלה כנ"ל, וזוכה לבחינת "תהלתי אחטם לך", כי עקר הריח תלוי בטהרה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה מח.): 'משבטלה הטהרה – בטלה הריח'. כמבאר מעשה בגמרא (שם מט.) 'שאמר: ריחא דחנוניתא אני מריח. אמר ליה: בני, טהרה יש בך':

ג – אקרוקתא
אמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא דהוי כאקרא דהגרוניא, ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי, אתא תנינא בלעה אתא פושקנצא ובלעה לתנינא, וסליק יתיב באילנה. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא:
רשב"ם
אקרוקתא צפרדע: כאקרא דהגרוניא גדול היה כאותה כרך: ואקרא דהגרוניא כמה הוי? שתין בתי תלמודא קאמר לה: אתא תנינא רבה קאמר לה: פושקנצא עורב נקבה:
הנה מי ששומע נגינה ממנגן רשע, קשה לו לעבודת הבורא. וכששומע ממנגן כשר והגון, אזי טוב לו, כמו שיתבאר. כי הנה קול הנגינה נמשכת מן הצפרים, כדאיתא במדרש (ויקרא רבה, טז): מפני מה מצרע – טהרתו תלויה בשתי צפרים חיות טהורות? יבוא קלניא ויכפר על קלניא. כי נלקה מחמת קולו שדבר לשון הרע. נמצא, מי שהוא כשר, נמשכת הנגינה שלו מן השתי צפרים חיות טהורות. וכתוב בזהר (ויקרא נג: ), שהשתי צפרים הנ"ל, יונקים מאתר דנביאים ינקין. לכך נקרא המנגן חזן מלשון חזון, הינו לשון נבואה, כי לוקח הנגינה מאתר דנביאים ינקין. וכשהמנגן הוא רשע, אזי הוא לוקח הנגינה שלו מצפרים אחרות שבקלפה. וכתוב בזהר: כי הצפרים שבקלפה יונקין מדדי המלכות. וכד אתפלג ליליא כדין כרוזא כריז: "כצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם" (זוהר ויחי רי"ז: ועיין בע"ח שער הקליפות פ"ב): והתקון הוא שיוכל לשמע נגינה מכל אדם, הוא על ידי שילמד בלילה תורה שבעל פה, הינו גמרא שהיא בחינת לילה. כדאיתא במדרש (שוחר טוב תהלים יט), 'כשהיה משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה, לא היה יודע מתי יום ומתי לילה, רק על ידי זה כשהיה לומד תורה שבכתב, היה יודע שהוא יום, וכשלמד תורה שבעל פה, היה יודע שהוא לילה'. נמצא, שהתורה שבעל פה היא בחינת לילה. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין כד.): "במחשכים הושיבני" – 'זה תלמוד בבלי'. וכתיב (בראשית א): "ולחשך קרא לילה". הינו על ידי שילמד ש"ס יתקן השית עיזקאין שבקנה, שמהם יוצא הקול. וזהו (איכה ב): "קומי רני בלילה", הינו שתהיה תקומה להרנה, הינו על ידי הלילה שהיא גמרא ש"ס. אך כשלומד שלא לשמה, הינו בשביל שיתקרא רבי, הלמוד אינו בחשיבות כל כך. וכשלומד בלילה, חוט של חסד נמשך עליו (חגיגה יב) ומגן עליו שלא יזיק לו המחשבה הנ"ל:
ואיתא בכתבי האר"י ז"ל, כי צפרים שבקלפה הם מחין שבמלכות דקלפה, והשתי צפרים חיות טהורות, הם בנין המלכות דקדשה. לפיכך נשתבח דוד לפני שאול (שמואל א ט"ז): "ויודע נגן", כי הנגינה היא בנין המלכות, לכך ראוי הוא למלכות. וזה שכתוב אצלו (תהלים ע"ח): "מאחר עלות הביאו", הינו מאחר המיניקות, הינו נצח והוד. כי הם מניקין לנביאים, והם בנין המלכות.
וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההיא אקרוקתא – ופרש רשב"ם: צפרדע, הינו צפור דעה (עיין תדא"ר פ"ז ועיין בכוונות האריז"ל על ענין דם צפרדע). דהוי כי אקרא דהגרוניא – מלשון "קרא בגרון" (ישעיהו נ"ח) הינו שהנגינה נמשכת ממנו. ואקרא דהגרוניא כמה הוי שתין בתי – הינו על ידי מה תתקן בחינת קרא בגרון? על ידי שתין בתי, הינו על ידי שתין מסכתות, ופרש רשב"ם: תלמודא קאמר לה, הינו שילמד תלמוד. אתא תנינא בלעה – ופרש ר"ש: רבה קאמר לה,
הינו על ידי שילמד שלא לשמה יבלע אותה הנחש. וזה שפרש רשב"ם, רבה קאמר לה, הינו על ידי שילמוד בשביל שיתקרא רבי. אתא פושקנצא – ופרש רשב"ם: עורב, הינו על ידי שילמד בלילה, מלשון ערבית (עיין רש"י עירובין כ"ב. ד"ה שמשכים ומעריב) ובלעה – הינו ומגן עליו מן הנחש הנזכר לעיל. וסליק יתיב באילנא – פרש המהרש"א, שהוא בחינת אברהם, שכתוב אצלו (בראשית כ"א): "ויטע אשל" שהוא בחינת חסד, הינו שהחוט של חסד שנמשך עליו מגן עליו מן הנחש הנ"ל. תא חזי כמה נפיש חיליה דאילנא – הינו שרבה מתמיה את עצמו, שכל כך גבר עלינו חסדו, שאפלו על זה יכול להגן.
ובזה יתישב הסמיכות של המשנה (אבות פרק א): 'עשה לך רב, וקנה לך חבר, והוי דן את כל האדם לכף זכות'. כי על ידי ששומע הנגינה כנ"ל, הוא מתקן בנין המלכות שלו, וזה 'עשה לך רב', הינו שיתקן בחינת מלכות, וזה על ידי 'קנה לך חבר', הינו על ידי קנה, שהקול יוצא ממנו. שמחבר השני כרובים להיות פנים בפנים "כמער איש ולויות" (מלכים א ז) 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום' (עין בבא בתרא צט. וברשב"ם שם). ואזי כשיתקן בחינת מלכות שלו, ויוכל למשל בכל מה שירצה ויוכל להמית לזה ולהחיות לזה, ונמצא עולם חרב. לזה אמר: 'והוי דן את כל האדם לכף זכות'. שצריך לדון את כל אדם לכף זכות, כי אין הקדוש ברוך הוא חפץ בחרבן העולם, "כי לא לתהו בראה, לשבת יצרה" (ישעיה מ"ה):
ובשביל זה מרגלא בפומא דאינשי עכשו לומר, שהחזנים הם שוטים, ואינם בני דעה. כי עכשו מלכות דקדשה בגלות. ועל כן הנגינה שהיא נמשכת מאתר דנביאים מבחינת מחין ודעת דמלכות דקדשה, ועכשו שהמלכות בגלות, ועל כן הנגינה נפגמת, ועל כן החזנים הם בלא דעת, כי אין להם כח עכשו להמשיך הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת מחין ודעת של מלכות דקדשה, כנ"ל. אבל לעתיד שיתעלה מלכות דקדשה, ויהיה "ה' למלך על כל הארץ", אזי תתעלה ותשלם הנגינה בבחינת דעת דמלכות דקדשה, שמשם נמשכת הנגינה כנ"ל. וזהו (תהלים מ"ז): "כי מלך כל הארץ אלהים, זמרו משכיל". כי אזי כשיהיה ה' למלך על כל הארץ ויתעלה מלכות דקדשה, אזי: "זמרו משכיל", הינו שהחזנים המזמרים יהיו בדעת ובשכל. על ידי שיתעלה מלכות דקדשה, ויקבלו הנגינה משרשה שבקדשה, שהוא בחינת דעת ומחין של מלכות דקדשה כנ"ל:
שיך לעיל. וזהו (עיין פסחים נ' ועיין זוהר ויחי רי"ט.) "כי גדל מעל שמים חסדך" (תהלים ק"ח). 'שמים' הוא בחינת קול, כמו שכתוב: "משמים השמעת קולך", כי על ידי החסד, הינו בחינת חוט של חסד, הנמשך על ידי שלומד תורה בלילה על ידי זה נתתקן הקול כנ"ל. וזהו: "כי גדול מעל שמים חסדך" כנ"ל:
השתי צפרים דקדשה, שמשם הנבואה נמשכת, הם בנין מלכות דקדשה, ועל כן העמדת מלך היה על פי נבואה, ככל מלכות בית דוד שהיה על פי נבואה. והנבואה נמשכת מן הכרובים שהם בחינת שתי צפרים הנ"ל, שהם בנין מלכות דקדשה כנ"ל:
מאחר עלות הביאו, הינו מאחר המיניקות, כי הם ינקין לנביאים וכו' כנ"ל. וזהו "מאחר עלות", הינו שדוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן ולהעלות גם הנגינה שאינו מאדם כשר, להעלותה אל הקדשה. וזהו: "מאחר עלות הביאו", הינו גם הנגינה, שהיא מאחורי הקדשה בבחינת "מאחר עלות", מאחר המיניקות, כי הנגינה דקדשה הוא מאתר דנביאים ינקין, והנגינה שאינו בקדשה היא בחינת מאחר עלות מאחורי הקדשה. ודוד המלך, עליו השלום, היה יכול לתקן נגינה זו גם כן, ועל ידי זה נתעלה מלכות דקדשה כנ"ל. וזהו: "מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב" וכו', כי על ידי זה זכה למלכות כנ"ל.

ד – אנכי ה אלהיך
לשון רבנו, זכרונו לברכה
אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. (שמות כ)
א. כשאדם יודע שכל מארעותיו הם לטובתו, זאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שכתוב (תהלים נ"ו): "בה' אהלל דבר באלהים אהלל דבר". (עיין ברכות ד"ס ע"ב). וזאת הבחינה היא מעין עולם הבא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ.): "ביום ההוא יהיה ה' אחד" וכו'. והקשו: וכי האידנא לאו הוא אחד? ותרצו חכמינו, זכרונם לברכה: האידנא מברכין על הטובה הטוב והמטיב, ועל הרעה דין אמת. ולעתיד כלו הטוב והמטיב, שיהיה שם ה' ושם אלקים אחדות אחד:
ב. וזאת הבחינה אי אפשר להשיג, אלא כשמעלה בחינת מלכות דקדשה מהגלות מבין העכו"ם. כי עכשו המלכות והממשלה להעכו"ם, ובשביל זה נקראים עבודת אלילים שלהם בשם אלהים, כי יונקים מבחינת מלכות הנקרא אלהים, כמו שכתוב (תהלים ע"ד): "אלהים מלכי מקדם". וכשמעלין בחינת מלכות מבין העכו"ם, אזי נתקים (שם מ"ז): "כי מלך כל הארץ אלהים":
ג. ואי אפשר להשיב המלוכה להקדוש ברוך הוא אלא על ידי ודוי דברים לפני תלמיד חכם. על ידי זה מתקן ומעלה בחינת מלכות לשרשה. וזהו פרוש: (הושע י"ד): "קחו עמכם דברים" – זהו ודוי דברים, זה בחינת מלכות, כמו דבר אחד לדור (סנהדרין ח.). דבר, לשון מנהיג ומושל. ושובו אל ה' – שיתקנו ויעלו את הדברים, את בחינת מלכות, בחינת אלהים אל ה'. הינו כנ"ל: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", הינו שידע, שכל מארעותיו, כלם לטובתו, ויברך על כל הדברים הטוב והמטיב:
ד. וכשידע כל זאת נקרא ידיעה שלמה, כי עקר הדעת הוא אחדות של חסד וגבורה (כמובא בכתבי האריז"ל) זה נקרא דעת, הינו שלא יחלק בין חסד לדין, ויברך על כלם "הטוב והמטיב". וזה נקרא: "ה' אחד ושמו אחד" כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שלעתיד יהיה אחדות גמור, שיהיה כלו הטוב והמטיב. וזה ה' אחד, ושמו – זה בחינת אלהים מלכות, כמו שכתוב (שמואל ב' ח): "ויעש דוד שם" אחד גימטריא אהבה, הינו הן ה' שהוא רחמים, הן שמו שהוא בחינת אלהים, בחינת דין – כלם לטובתך מחמת אהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב אותך, כמו שכתוב (משלי ג): "את אשר יאהב ה' יוכיח" וכתיב (עמוס ג): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם עוונותיכם":
ה. ועוונותיו של אדם הם על עצמותיו, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ב): "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם". וכל עברה יש לה צרוף אותיות, וכשעבר איזה עברה, אזי נחקק צרוף רע על עצמותיו ועל ידי זה מכניס בחינת הדבור של הלאו הזה שעבר בתוך הטמאה. הינו שמכניס בחינת מלכות, שהוא בחינת דבר אחד לדור, הוא מכניס אותה בתוך העכו"ם, ונותן להם ממשלה. למשל, אם עבר על דבור של הלאו לא יהיה לך (שמות כ') אזי מחריב הצרוף הטוב של הדבור, ובונה צרוף רע, ונחקק הצרוף הזה על עצמותיו, ונוקם בו. כמו שכתוב (ירמיהו ה): "עונותיכם הטו אלה", וכתיב (תהלים ל"ד): "תמותת רשע רעה". ועל ידי ודוי דברים יוצא מעצמותיו האותיות החקוקים עליהם, ונעשה מהם הדבור של הודוי. כי הדבור יוצא מעצמותיו, כמו שכתוב (שם ל"ה): "כל עצמתי תאמרנה". ומחריב הבנין והצרוף הרע, ובונה מהם מלכות דקדשה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה ז: ): בשעה שהלכו ישראל במדבר, היו עצמותיו של יהודה מגלגלין. עד שאמר משה: "שמע ה' קול יהודה". שבקש משה מהקדוש ברוך הוא, שיזכר ליהודה הודוי שהתודה, וכן הוי ליה. וזה דוקא עצמותיו היו מגלגלין, על שם: "ותהי עונותם חקוקה על עצמותם", ועל ידי הודוי נתתקנו, ועלו כל חד לדוכתיה. ויהודה זה בחינת מלכות, רמז, שבחינת מלכות נתתקן על ידי ודוי דברים, וזה נעשה על ידי משה, שזכר משה הודוי, כי כן צריך, שיהיה הודוי לפני תלמיד חכם וכל תלמיד חכם הוא בחינת משה, כמו שאמרו 'משה שפיר קאמרת' (שבת ק"א: ), ובזה שזכר משה הודוי, נעשה כאלו התודה עכשו לפני משה, ועל ידי זה נתתקן בחינת מלכות, ונחרב הצרוף הרע שנחקק על עצמותיו.
ו. וזה בחינת החזרת המלכות לשרשה, כי שרש המלכות הוא אש, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין קא: ): 'למה טעה נבט? שראה שיצא אש מאמתו'; והתורה נקראת אש, שמשם המלכות, כמו שכתוב (ירמיהו כ"ג): "הלוא כה דברי כאש", וכתיב (משלי ח): "בי מלכים ימלכו". ועקר התורה הם התלמידי חכמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מכות כב: ): 'כמה טפשאי דקימא מקמי ספר תורה, ולא קימא מקמי צורבא מדרבנן'. וזהו (במדבר ל"א): "כל דבר אשר יבא באש – תעבירו באש". 'דבר' זה בחינת מלכות, שנמשך בתוך הטמאה בתוך חמימות היצר, כמו (קדושין פא.): 'נורא בי עמרם'. 'תעבירו באש' – תקונו על ידי אש, הינו ודוי דברים לפני תלמיד חכם כנ"ל. וזה לשון עברה, שהצרוף של עברה עובר בתוך עצמותיו, מעבר אל עבר. ומצוה – לשון התחברות, כשעושה חבילות חבילות של מצוות, (ויקרא רבה כא): אזי נתחברו שברי עצמותיו, כמו שכתוב (תהלים ל"ד): "שומר כל עצמותיו".
ז. וזה פרוש (משלי ט"ז): "חמת מלך מלאכי מות", כי חמתו של הקדוש ברוך הוא בשביל המלכות שהשפיל על ידי עוונותיו, "ואיש חכם יכפרנה", הינו בחינת תלמיד חכם, בחינת משה, הוא יכפר לו. כמו שכתוב (מיכה ז): "ועבר על פשע לשארית", 'למי שמשים עצמו כשירים' (ראש השנה יז: ). נמצא, כשבא לפני תלמיד חכם ומוציא כל צרופיו לפני התלמיד חכם, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שמשים עצמו כשירים, כמו שכתוב (במדבר י"ב): "והאיש משה ענו מאד", ועל ידי זה נקרא איש חכם, כמו שכתוב (איוב כ"ח): "והחכמה מאין תמצא" (עין סוטה כא: ). ובזה יש כח לתלמיד חכם לכפר, כמו שנאמר: ואיש חכם יכפרנה. ובשביל זה, כשהתפלל משה על חטא העגל אמר (שמות ל"ב): "אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא". כי זה מן הנמנע שלא יבוא לאדם איזה גדלות, כששומע שמספרין שבחו, כל שכן כשמלך גדול משבח ומפאר את האדם, אזי בודאי מן הנמנע, שלא יבוא לו איזה גדלות, אבל צריך לזה בטול כל הרגשותיו וחמריותיו, אזי יכול האדם, לשמע שבחו, ולא יבוא לו שום גדלות, כמו משה רבנו, שראה כתוב בתורה: "וידבר ה' אל משה", "ויאמר ה' אל משה", וישראל קוראין בכל יום בתורה שבחו של משה, והוא בעצמו מספר להם שבחיו, ולא היה למשה שום התפארות וגדלות מזה, כמו שכתוב: "והאיש משה ענו מאד", ובודאי על ידי ענותנותו, היה כח ביד משה לכפר עוון העגל. כמו שכתוב: "ואיש חכם יכפרנה". וזה שטען משה: "ואם אין", הינו "אם לא תשא חטאתם", בזה אתה מראה, שאין לי כל כך עניוות, שאוכל לכפר להם עוון העגל. בכן בקשתי – "מחני נא", כדי שלא אכשל בגדלות, שאני רואה ושומע בכל עת ספור שמי ושבחי בתורה, כי מי יוכל לעמד בזה, שישמע ספור שבחו ולא יתגאה, אם לא ענו גדול, ואם אני ענו, צריך לך שתשא חטאתם, כמו שכתוב: "ועובר על פשע לשארית" וכו'.
וזה (דברים ל"ג): "ויהי בישרון מלך" (עיין מ"ר בהעלותך פ' ט"ו א"ל הקב"ה למשה מלך עשיתיך וכן תרגום יונתן ועיין ג"כ בתיקון ט"ו ובזוהר קדושים פ"ג). הינו שמלכות עלה לשרשה, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "וענוים ירשו ארץ", ו'ארץ' היא דינא דמלכותא, כמו שכתוב (איוב כ): "וארץ מתקוממה לו":
ח. וזהו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא): משל לאחד, שהיה מהלך בדרך באישון לילה ואפלה, ומתירא מן הקוצים ומן הפחתים ומחיה רעה ומלסטים, ואינו יודע באיזה דרך מהלך וכו':
כי זה ידוע, שכל המדות רעות ותולדותיהן נמשכין מארבעה יסודות, מארבע מרות, כמובא במשנת חסידים: 'עצבות ותולדותיהן נמשכין מדומם', 'תאוות רעות ותולדותיהן נמשכין מצומח', 'דברים בטלים ותולדותיהן נמשכין מחי'. 'גאוה ותולדותיהן נמשכין ממדבר'. ומי שרוצה לילך בדרך הקדש, צריך לשבר כל המדות רעות, ויספר לפני התלמיד חכם, הינו ודוי דברים. והתלמיד חכם יפרש ויברר לו דרך לפי שרש נשמתו. ויש שלש בחינות בהתקרבות לצדיקים, שעל ידי שלש בחינות אלו נתתקן הכל, ואלו הם השלושה בחינות:
הבחינה הראשונה: כשרואה את הצדיק, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "והיו עיניך רואות את מוריך". וזאת הבחינה מבטלת המדות רעות הנמשכין משני היסודות: 'דומם' 'צומח', הינו עצבות ותולדותיה, ותאוות רעות, כי צדיק הדור נקרא אם, על שם שהוא מיניק לישראל באור תורתו, והתורה נקראת חלב, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "דבש וחלב תחת לשונך". וזה אנו רואים בחוש, כשהתינוק הוא בעצבות ועצלות, כשרואה את אמו הוא נתעורר בזריזות גדול לקראת אמו, הינו לשרשו. גם אנו רואים בחוש, כשהתינוק עוסק בדברי שטות שלו, אף על פי שיש לו תאוה גדולה לזה, אף על פי כן כשרואה את אמו, הוא משליך כל תאוותיו אחר כתפיו, ומושך את עצמו לאמו. נמצא, שנתבטל ין המדות רעות של שני היסודות: 'דומם' 'צומח', על ידי הסתכלות פני הצדיק. וזהו 'ומתירא מן הקוצים', שהוא בחינת 'צומח'. 'ופחתים' שהוא בחינת 'דומם'. וכשנזדמן לו אבוקה של אור, זה תלמיד חכם, שהוא אביק באור התורה ועל ידו נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'דומם' 'צומח', ואז נצול מן הקוצים ומן הפחתים:
הבחינה השניה: הצדקה שנותן לתלמיד חכם, שעל ידי זה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר', שהן בחינת 'חיה רעה ולסטים', שהן דברים בטלים וגאוה ותולדותיהן. כי על ידי דברים בטלים ולשון הרע, בא עניות, כמו שכתוב (שמות ד): "כי מתו כל האנשים", זהו עניות (נדרים ס"ד). גם בגאוה אמרו (קדושין מט: ) (ע"ש ועיין סוכה כ"ט: ועיין מגילה י"ג: ברש"י ד"ה ואם הגיס): 'סימן לגסות הרוח – עניות'. ועל ידי צדקה נתעשר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (גטין ז: ): 'אם שלמים וכן רבים וכן נגוזו ועבר ועניתיך לא אענך, שוב אין מראין לו סימני עניות. וזהו, 'כיון שעלה עמוד השחר נצול מחיה רעה ומלסטים'. 'עמוד השחר' – רמז לצדקה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ח): "כי תראה ערם וכסיתו וכו', אז יבקע כשחר אורך". נמצא, על ידי צדקה נצול ממדות רעות של שני יסודות: 'חי' 'מדבר' שהם בחינת חיה רעה ולסטים:
הבחינה השלישית: כשמתודה ודוי דברים לפני תלמיד חכם, שעל ידי זה התלמיד חכם מדריך אותו בדרך ישר לפי שרש נשמתו. וזה 'הגיע לפרשת דרכים', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם סוטה): 'זה תלמיד חכם ויום המיתה', זה בחינת ודוי דברים לפני 'תלמיד חכם'. 'יום המיתה', רמז על ודוי, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג: ): 'כל המומתין מתודין'. וזה נקרא פרשת דרכים כי התלמיד חכם מפריש לו דרך לפי שרש נשמתו, אזי נצול מכלם. כי קדם שהתודה, אף על פי שהיה אצל התלמיד חכם, ונתן לו ממון, עדין אינו יודע באיזהו דרך הוא מהלך, כי "יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות" (משלי י"ד), אבל 'כשהגיע לפרשת דרכים – זה תלמיד חכם ויום המיתה; הינו ודוי דברים לפני תלמיד חכם, אזי נצול מכלם:
ט. וזה בכל פעם שבא אצל תלמיד חכם ומספר לפניו כל לבו, והתלמיד חכם הוא בחינת משה, שהוא בחינת אין, כמו שכתוב: "והחכמה מאין תמצא". ועל ידי זה אתה נכלל באין סוף. וזה בחינת (עיין תיקון כ"א ותיקון ס"ד) 'זרקא דאזדריקת לאתר דאתנטילת מתמן', שתחזיר את המלכות לאין סוף, שהוא רצון שבכל הרצונות. כי המלכות, שהוא בחינת אותיות הדבורים, כל אות ואות – מלבש בה רצון השם יתברך. שרצון השם יתברך היה, שזאת האות יהיה לה תמונה כזו, ואות אחרת יהיה לה תמונה אחרת. נמצא, שרצונות, הינו תמונות אותיות הם התגלות מלכותו יתברך שמו. וכל אלו הרצונות, הינו התמונות נמשכין מרצון אין סוף, שאין בו תמונה. וכל הדברים והישות שבעולם הם מהאותיות, הינו ממלכות, כי ישות הוא מחמת המלכות, שרצה הקדוש ברוך הוא שיתגלה מלכותו בעולם, ועל ידי זה ברא את העולם מאין ליש, וכל הרצונות, הינו התמונות וכל הישות, הינו בחינת מלכות מקבלים חיותם מרצון אין סוף. כמו שכתוב (מגלה לא.): 'בכל מקום שאתה מוצא גדלתו של הקדוש ברוך הוא', הינו מלכותו, הינו רצונות 'שם אתה מוצא ענותנותו', הינו רצון אין סוף. וזה בחינת התפשטות הגשמיות. כי כשרוצה להכלל ברצון אין סוף, צריך לבטל את הישות שלו, וזהו שכתוב בזהר (חלק ב' פח: ), שהסתלקות משה בשבת בשעתא דמנחה, שאז התגלות רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, שכל הרצונות מקבלין חיותם ממנו, וזה מחמת שבטל משה כל ישותו, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה". וזה פרוש: (דברים ל"ד): "ויקבר אותו בגיא" – זה בחינת אין, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "כל גיא ינשא". "בארץ מואב" – זה בחינת מלכות, שדוד בא ממואב, שנסתלק משה בתוך אין סוף, בתוך רצון שברצונות, בתוך רעוא דרעוין, שהוא בחינת רצון אין סוף, המלבש ברצונות, בתמונות אותיות, בבחינת מלכות, כמו שכתוב: "בכל מקום שאתה מוצא גדלתו", הינו מלכות בחינת רעוין, "שם אתה מוצא" רעוא, רצון אין סוף. וזה "מול בית פעור", כי אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מדרש אגדה; מובא בתוספות סוטה יד.): 'למה נקרא שמו פעור – על שם שפוער פיו', כי כשפוגמין במלכות, אזי יש לו כח לפער פיו בצרופים רעים, אבל משה שתקן מדת המלכות, על ידי זה לא היה יכלת ביד פעור לפער פיו. וזה: "ולא ידע איש", אפלו משה לא ידע, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (סוטה יד.), כי נתבטל לגבי אין סוף. וכל זה היה במותו, אבל
בודאי גם בחייו היה לו התפשטות הגשמיות, והיה מדבק את עצמו באור אין סוף, אבל ההתפשטות היה בבחינת (יחזקאל א): "והחיות רצוא ושוב". כי הקדוש ברוך הוא רוצה בעבודתנו, כמו שכתוב: 'ואבית תהלה מגושי עפר, מקרוצי חמר', ובשביל זה צריך שלא ישאר כן, אלא עד עת שיבוא הקדוש ברוך הוא בעצמו ויטל נשמתו. וזה שאנו רואים, שלפעמים נתלהב אדם בתוך התפלה ואומר כמה תבות בהתלהבות גדול, זה בחמלת ה' עליו, שנפתח לו אור אין סוף והאיר לו. וכשרואה אדם ההתנוצצות הזאת, אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי (מגלה ג.), תכף נתלהב נשמתו לדבקות גדול, לדבק את עצמו באור אין סוף, וכשעור התגלות אין סוף, לפי מנין התבות שנפתחו והתנוצצו, כל אלו התבות אומר בדבקות גדול ובמסירת נפשו ובבטול כחותיו. ובשעה שנתבטל לגבי אין סוף, אזי הוא בבחינת: "ולא ידע איש", שאפלו הוא בעצמו אינו יודע מעצמו. אבל זאת הבחינה צריך להיות רצוא ושוב, כדי שיתקים ישותו. נמצא כשהוא בבחינת ושוב, אזי צריך להראות גם לדעתו. כי מתחלה, בשעת דבקות היה נתבטל הדעת, כמו שכתוב: "ולא ידע איש", וכשהוא בבחינת ושוב, ששב (לדעתו) לישותו, אז שב לדעתו, וכששב לדעתו, אז הוא יודע אחדות האין סוף וטובו, ואזי אין חלוק בין ה' לאלהים, בין מדת הדין למדת הרחמים. כי באין סוף אין שיך, חס ושלום, שנוי רצון, כי השנויים אינו אלא בשנוי התמונות, אבל על ידי הדבקות של אדם באין סוף, ששם אין שנוי רצון, כי שם רצון פשוט, ואחר כך נשאר בו רשימו מאחדות הזאת, ואחר כך נעשה בבחינת ושוב, אזי הרשימו מראה לדעת, שידע שכלו טוב וכלו אחד: וזה שאמר משה לדורו (דברים ד): "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלהים". כי משה הוא בחינת אין, ודורו הדבוקים אליו ראוי להם לדעת, הינו להאיר לדעת, בחינת אין סוף, בחינת רעוא דרעוין, בחינת: ה' הוא האלהים:
וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה קאזלינן בספינתא, וחזינן ההוא כורא דיתבא ליה אכלה טינא באוסיה, (ומית כ"ה גי' הב"ח בגמ', וכ"ה בדברי רבינו ז"ל להלן בפירוש המאמר). ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא, וחרוב מיניה שיתין מחוזי, ואכלו מיניה שיתין מחוזי, ומלחו מיניה שיתין מחוזי, ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא. וכי הדרן לבתר תריסר ירחי שתא, חזינן דהוה קא מנסרי מגרמיה מטללתא, ויהבי למבנינהו הנך מחוזי (בבא בתרא עג: ):
רשב"ם:
כורא דג: אכלא טינא שרץ קטן: באוסיה בנחיריו של דג נכנס השרץ: ואידחוהו מיא הדיחוהו המים והשליכוהו ליבשה כדרך ים, שאינו סובל דבר מת: חרבו מיניה שיתין מחוזי שהשליכוהו המים על ששים כרכים ושברן כלם, שהיה גדול כל כך: ואכלו מיניה שיתין מחוזי בעודנו לח: ומלחו מיניה שיתין מחוזי אחרים, שהיו רחוקין משם, מלחו מיניה ונשאוהו למקומן: מחד גלגלא דעינא מגלגל עינו לקחו שמן תלת מאה גרבי: הוה מנסרי לבנות מעצמות הדג אותן מחוזי שהפיל:
פרוש: ספינה – לשון חשיבות, בחינת מלכות. שרבה בר בר חנא חקר בשכלו אודות המלכות, איך בני ישראל מעלין אותה. וחזינן האי כורא – ישראל מכנין בשם דגים, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "וידגו לרב בקרב הארץ". דיתבי ליה אכלא טינא בנחיריו – זה בחינת תפלתן של ישראל, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך", שנתערב שרץ, הינו טמאה בתפלתו ועבודתו ובלבל אותו. ולא היה יכול איש הישראלי הזה לעבד עבודתו תמה. מה עשה האיש הזה? עשה שלש בחינות הנ"ל. הינו התקשרות להצדיק ונתינת הצדקה וודוי דברים. וזה פרוש: ומתה, ואידחוהו מיא, ושדיוהו לגודא. והזכיר השלש בחינות מעילא לתתא. ומתה – זה בחינת ודוי דברים, כמו שכתוב: "כל המומתין מתודין". ואידחוהו מיא – זה בחינת צדקה, כמו שכתוב (קהלת י"א): "שלח לחמך על פני המים". וכתיב (ישעיהו ל"ב): "אשריכם זורעי על כל מים". ושדיוהו לגודא – הצדיק נקרא גודא, לשון גדר, שהוא גודר פרצותיהן של ישראל (יחזקאל כ"ב; ישעיהו נ"ח) (מגילה י"ג.). וזה: 'ושדיוהו לגודא', שהקריב את עצמו לצדיק. ועל ידי שלש בחינות אלו, וחרוב מיניה שיתין מחוזא שעל ידי המיתה, הינו ודוי דברים, העלה את המלכות מבין הסטרא אחרא. והצדיק הורה לו את הדרך הישר, כמו שכתוב בהפטרת בראשית (ישעיהו מ"ב): "אחריב הרים וגבעות", רמז על חרבן ממשלת העכו"ם. "והולכתי עורים בדרך לא ידעו", זה בחינת שהצדיק הורה לו דרך ישר. זה בחינת פרשת דרכים כנ"ל. 'ושיתין מחוזא', רמז על עלית המלכות, דכתיב בה (שיר השירים ו): "ששים המה מלכות". ואכלו מינה שיתין מחוזא – רמז על שני מדות רעות של חי מדבר, שעל ידו בא עניות כנ"ל, ועל ידי צדקה מתקן אותם וימשיך שפע. וזה: 'אכלו מיניה'. ו'שיתין מחוזא', רמז על בחינת ששים גבורים, שמשם בא פרנסה, כמו שאמרו (ברכות לג; תענית ב. עין שם): 'גבורות גשמים'. ומלחו מינה שיתין מחוזא – זה רמז על תקון שתי מדות רעות – 'דומם צומח', על ידי קרבתו להצדיק, כי הצדיק הוא "ברית מלח עולם". גם עצבות ותאוות באים מדמים עכורים, ועל ידי מלח פולט הדמים רעים. ו'שיתין מחוזא', זה רמז על ששים אותיות שבברכת כהנים, שהם ביד הצדיק, כמו שכתוב (משלי י): "ברכות לראש צדיק". ומלאו מחד גלגלא דעינא תלת מאה גרבי משחא – גרבי משחא, זה בחינות הדעת, כי "שמן משחת קדש" (שמות ל), זה בחינת שכל. ותלת מאה, זה בחינת משה, שהוא בחינת מה שהצדיק מקטין את עצמו, בבחינת מה. בשלש בחינות צריך להקטין את עצמו, כמו שכתוב (ירמיהו ט): "אל יתהלל חכם, גבור ועשיר". נמצא שבכל בחינה מאלו שלש בחינות הוא נעשה מה. ועל ידי זה יש לו התפשטות הגשמיות, ומדבק באור אין סוף, שאין שם שום שנוי רצון, אלא: ה' הוא האלקים, כנ"ל, הינו כלו הטוב והמטיב. וזה בחינת 'חד גלגלא דעינא', כמובא באידרא (זהר נשא קלז: ): 'ולזימנא דאתי ישתכח בה עינא חד דרחמי', זה בחינת כלו הטוב והמטיב. נמצא כשהצדיק עושה עצמו מה, מדבק את עצמו לעינא חד דרחמי, הינו לאין סוף, ואחר כך כשחוזר בבחינת רצוא ושוב, אז ממשיך מאור אין סוף האחדות הרצון הפשוט שם דרך המה שלו, ונעשה ממה מאה, כמו שנאמר: 'אל תקרי מה אלא מאה' (עיין מנחות מ"ג: ועיין רש"י ותוספות), ונעשה תלת מאה מתלת מה, וממשיך אור הזה לדעתו ולשכלו, הינו גרבי דמשחא, שהוא בחינת שכל, כנ"ל. אתה הראית לדעת, שממשיך אור אין סוף לדעתו, שידע האחדות, שה' הוא האלקים, ויברך הטוב והמטיב על הכל כמו לעתיד לבוא:
כי הדרן ואתאן לבתר תריסר ירחי שתא וקחזינן דהוי מנסרא מגרמיהו לבנינא הנך מחוזא – כי מאחורי הקדשה, שהם שנים עשר שבטים, שעל ידם נתתקן מלכות הנ"ל (עיין זוהר ויחי רמא), ואחריהם הוא הטמאה. ויש בני אדם שיוצאין מהקדשה, וזה שספר התנא, שהדר וחזר לעין באלו שהם בתר תריסר ירחי שתא, שהם אחורי שנים עשר שבטים דקדשה, שיוצאין מכלל ישראל על ידי מעשיהם הרעים. וחזינן דהוו מנסרי מגרמיהו – הינו שעל ידי מעשיהם הרעים החקוקים על עצמותם, והחקיקה עובר מעבר לעבר כנסירה ממש. אבל על ידי שאיש הישראלי הנ"ל נתעורר בתשובה על ידי שרץ קטן שבנחיריו, על ידי שהרגיש טמאה קטנה שמבלבלת אותו, על ידי תשובתו גורם, שגם אלו הרשעים נעשו כסא לקדשה. ויהבי לבנינא הנך מחוזא – שעוזרים גם הם לעובדי השם, שיבנו הנך מחוזא הנ"ל:
וזה פרוש: אנכי ה' אלהיך – פרוש הן ה' הן אלהיך תבין, שכל זאת אנכי, הינו שתקים: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר", הינו כלו הטוב והמטיב, כנ"ל. אשר הוצאתיך מארץ מצרים – דאיתא במדרש (בראשית רבה טז), כי כל הגליות נקראים על שם גלות מצרים, מפני שהם מצרים לישראל. הינו שעל ידי הצדיק נתבטל מלכותם וממשלתם של העכו"ם, כי על ידי זה עולה מתוכם מלכות דקדשה כנ"ל. מבית עבדים – זה רמז על בטול המדות רעות של ארבע יסודות, המכנים בשם עבדים, כי כל הארבעה יסודות הם מתחת גלגל הירח. והירח מכנה בשם עבד, כמובא בזהר (וישב קפ"א): "הנה ישכיל עבדי" – דא סיהרא. פרוש: על ידי הצדיק עולה המלכות מן הסטרא אחרא, ונתבטלים המדות רעות, ועל ידי זה האדם בא לבחינת עולם הבא, לבחינת: "בה' אהלל דבר, באלהים אהלל דבר":

ה – בחצוצרות וקול שופר
בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני וכו' (תהלים צ"ח)
א. כי צריך כל אדם לומר: כל העולם לא נברא אלא בשבילי (סנהדרין לז.). נמצא כשהעולם נברא בשבילי, צריך אני לראות ולעין בכל עת בתקון העולם. ולמלאות חסרון העולם, ולהתפלל בעבורם. וענין התפלה הן בשני פנים. הינו קדם גזר דין מתפללין כסדר התפלה, ואין צריך להלביש התפלה, אבל לאחר גזר דין צריך להלביש התפלה, כדי שלא יבינו המלאכים העומדים לשמאל, ולא יקטרגו. כמו שכתוב (דניאל ד): "בגזרת עירין פתגמין", הינו לאחר גזר דין, אזי "במאמר קדישין שאלתין", אזי הצדיקים מלבישים שאלתם במאמר:
ב. אבל איך ידעינן בין קדם גזר דין בין לאחר גזר דין – על ידי המצוות שאנו עושים, יכולין אנחנו לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. ודוקא כשעושין המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא, אלא הוא רוצה שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זאת, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות ד): 'שכר מצוה מצוה', כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה. וזהו החלוק שבין נבואת משה רבנו לבין נבואת שאר נביאים, כפרוש רש"י: "וידבר משה אל ראשי המטות וכו' זה הדבר אשר צוה ה'" (במדבר ל), פרש רש"י: כל הנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'", נוסף עליהם משה, שהתנבא: ב"זה הדבר". כי בחינת "כה" הוא אספקלריא שאינה מאירה, ו"זה הדבר" הוא בחינת אספקלריא המאירה. ואלו השתי בחינות נביאות יש בעבודת הבורא. יש אדם העושה המצוה בשכר עולם הבא, שאינו נהנה מהמצוה בעצמה, אלו לא היו נותנין לו עולם הבא בשכרה, לא היה עושה אותה, וזה בחינת "כה", אספקלריא שאינה מאירה. כמו אדם שרואה איזה דבר מרחוק (עיין זוהר ויחי ק"ך), כן הוא עושה המצוה בשביל שכרה הבא לעת רחוק, הינו אחר עולם הזה. ושלום שכר נקרא בשם נביא, כי ראשי תבות של: יבא ברנה נשא אלמותיו, ושם בפסוק הזה נרמז על שלום שכר (תהלים קכ"ו): "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע", שמצטער בעשיתה, "בא יבא ברנה נשא אלמותיו", שישמח לעתיד, כשיקבל שכר המצוות. ראשי תבות של יבא ברנה נשא אלמותיו, ראשי תבות נביא. אבל נביא שמתנבא ב"זה הדבר", שאינו רוצה בשכר המצוות, אלא רוצה במצוה בעצמה, שהוא משמח כל כך בעשיתה, עד שממאס בכל מין שכר, נמצא שעולם הבא שלו בהמצוה בעצמה. וזה בחינת נביא, הינו שלום שכר, בבחינת: "זה הדבר", בבחינת אספקלריא המאירה, כמו אדם הרואה דבר מקרוב בראיה יפה וברה, כמו כן הוא נהנה מהמצוה בעצמה, ושכרו נגד עיניו. ומי שהוא במדרגה הזאת, שעושה המצוה בשמחה גדולה כל כך, עד שאין רוצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, הוא יכול לידע בין קדם גזר דין לאחר גזר דין. כי המצוות הם קומה שלמה, והם מחיין את כל הקומות, הן קומת אדם, הן קומת עולם, הן קומת שנה, כי עולם שנה נפש, הן מקבלין החיות מהמצוות, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וכל מעשהו באמונה", וכתיב (שם קי"ט): "כל מצותיך אמונה". והקדוש ברוך הוא, הוא אחדות פשוט עם המצוות. וכשמעשה הקדוש ברוך הוא כתקונן וכסדרן, אזי הקדוש ברוך הוא משמח בהם ומתענג בהם, כמו שכתוב (שם ק"ד): "ישמח ה' במעשיו". כמו בעל מלאכה, שעושה איזה כלי, והכלי הוא יפה, אזי הוא מתענג בה, והשמחה של הקדוש ברוך הוא היא מלבשת בהמצוות, כי הם אחדותו. ומי שעושה המצוה בשמחה מהמצוה בעצמה, נמצא כשנכנס בהשמחה שבמצוה, הוא נכנס בשמחת הקדוש ברוך הוא, שמשמח במעשיו, וזה בחינת (שם קמ"ט): "ישמח ישראל בעושיו". נמצא כשיש איזה צער ודין בעולם שנה נפש, אזי בודאי נגרע משמחת הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (בראשית ו): "ויתעצב אל לבו", וכמו שכתוב (סנהדרין מו.): 'שכינה מה אומרת – קלני מראשי' וכו'. וזה שנכנס בתוך השמחה. יכול בודאי לידע לפי ענין השמחה אם הוא קדם גזר דין, אם הוא לאחר גזר דין. גם יכול לידע על איזהו חלק מהקומה נגזר הדין, כי יודע לפי קומת המצוות. אם אין יכול לעשות בשמחה ראשי המצוות, הינו מצוות התלויים בראש, ידע שהדין נגזר על ראשי עולם שנה נפש, וכן בשאר קומת המצוות. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (מכילתא; ועין ביצה טז.): 'בשבת – זכרהו מאחד בשבת', הינו שמחת ותענוג עולם הבא, שהוא בחינת שבת, ירגיש בששת ימי המעשה, שהן בחינת מעשה המצוות, שבהם נבראו עולם שנה נפש. [וזהו] (דברים כ"ד): "ביומו תתן שכרו", שיהא שכרו מהמצוות בעצמן, "ולא תבוא עליו השמש", שלא יעשה המצוות בשכר עולם הבא, שהיא אחר ביאת שמשו אחר מותו:
ג. ועקר השמחה הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ד): "נתת שמחה בלבי". ואי אפשר ללב לשמח, אלא עד שיסיר עקמומיות שבלבו, שיהא לו ישרות לב, ואז יזכה לשמחה, כמו שכתוב (שם צ"ז): "ולישרי לב שמחה". ועקמומיות שבלב מפשיטין על ידי רעמים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נט.): 'לא נבראו רעמים אלא לפשט עקמימיות שבלב', ורעמים הוא בחינת קול שאדם מוציא בכח בתפלתו, ומזה נעשה רעמים. כי איתא בזהר (פינחס רלה: ) 'כד קלא נפיק ואערא בעבי מטרא אשתמע קלא לבריתא ודא אינון רעמים', ועקר הרעמים הם מגבורות, כמו שכתוב (איוב כ"ו): "ורעם גבורותיו מי יתבונן". ובשביל זה אנו מברכין: שכחו וגבורתו וכו'. והגבורות הם בחינת כח וגבורה, שאדם מוציא את הקול בכח גדול, והקול הזה פוגע בעבי מטרא, הינו בחינת מחין, שמשם יורדין טפין טפין, כמו שכתוב בזהר (פינחס רלה: ): "באר מים חיים ונוזלים מן לבנון" – 'מן לבונא דמחא'. וכשפוגע בעבי מטרא, אזי אשתמע קלא לבריתא, הינו בחינת רעמים, וזהו (תהלים ע"ז): "קול רעמך בגלגל", הינו בגלגלתא דמחא, כד אערא בגלגלתא דמחא, נעשה מהקול רעמים, ונשמע לבריתא. וזה (שם מ"ט): "פי ידבר חכמות", הינו הדבור היוצא מפי פוגע בחכמה, הינו בגלגלתא דמחא, ועל ידי זה: "והגות לבי" וכו', הינו (עי"ז שנתעורר הרעם (כצ"ל)). שנתעורר על ידי זה הרעם, נתעורר הלב, כמו שאמרו: 'קול מעורר הכונה' עיין ברכות כ"ד: ובהרא"ש ורבינו יונה שם ובש"ע סי' ק"א. [ובסי' ס"א סעיף ד']. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות ו: ) 'מי שיש בו יראת שמים, דבריו נשמעין', כי מי שיש בו יראה, קולו נעשה רעמים, כי רעם מסטרא דיצחק, כמו שכתוב: "ורעם גבורותיו", ועל ידי זה דבריו נשמעין, הינו משתמע קלא לבריתא, כי תמן תליא שמיעה (זוהר פנחס ר"ל. ובתיקון ע), כמו שנאמר (חבקוק ג): "ה', שמעתי שמעך יראתי". וזה פרוש (תהלים ק"ג): "גבורי כח עושי דברו לשמע בקול דברו". איתא בזהר (לך צ.): 'זכין למשמע קלין מלעילא', הינו על ידי הגבורות נעשה רעמים, ועל ידי זה הלב שומע, והינו: "והגות לבי תבונות", וכמו שכתוב (מלכים א' ג): "ונתת לעבדך לב שומע", וגם דבריו נשמעין לבריתא, וזהו: "לשמע בקול דברו". וזה בחינת קול השופר, דא שופר של איל, אילו של יצחק (זוהר פנחס רל"ה: ) בחינת: "ורעם גבורותיו". וזהו (תהלים פ"ט): "אשרי העם יודעי תרועה", 'יודעי' דיקא, שיפגע הקול במח, בחינות עבי מטרא, ויהיה בבחינת רעמים, ומי ששומע תקיעת שופר מאיש ירא וחרד, בודאי לא ידאג כל השנה מרעמים, כמו שכתוב: "בקולות וברקים עליהם נגלית, ובקול שופר עליהם הופעת", שבקול השופר הופיע עליהם מקולות וברקים:
ד. אבל צריך לפנות את המחין מחכמות חיצוניות וממחשבות זרות. מחמץ שלא יחמיץ את חכמתו בחכמות חיצוניות ובתאוות, כדי כשיוציא את הקול ויפגע במחו, יתעבד ממנו רעם, אבל כשגלגלתא דמחא אטום בטמאה, כמו שכתוב (ויקרא י"א): "ונטמתם בם", אזי אין קולו נשמע. גם ישמר יראתו, שממנו תוצאות הקול, כמו שכתוב: "ורעם גבורותיו", שלא יהיה לו יראה חיצונית, וזה (אבות פרק ג): 'אם אין חכמה אין יראה'; אם אין יראה אין חכמה. וזהו (שבת נו: ובסנהדרין כא: ): 'ירד גבריאל ונעץ קנה בים'. פרוש: מהשתלשלות הגבורות, הינו יראה חיצונית, נעץ קנה בים החכמה. קנה דא בחינת קול היוצא מהקנה (ברכות ס"א. ועיין זוהר פנחס רל"ד.) הינו על ידי השתלשלות הגבורות, שהיא בחינת סוספיתא דדהבא, יראה חיצונית, נשאר הקול נעוץ באטימת השכל, ולא ישתמע לבריתא. ועקר לשמר מחו שלא יחמיץ, וזהו (תהלים ס"ח): "גער חית קנה", כדאיתא בזהר (פינחס רנ"ב): קנה חי"ת תשבר ותעשה ממנה ה"א, ותעשה מאותיות חמץ – מצה, הינו שלא תחמיץ חכמתך. וזהו לשון גער – לשון מריבה, כי מצה – לשון מריבה. דצדיקיא עבדין מצותא בסטרין אחרנין, דלא יתקריבו למשכנא דקדשה. הינו כשתשמר את חכמתך שלא יכנס בו חכמות חיצוניות, שלא תהרהר בהרהורים רעים, שהם בחינת קנה דסטרא אחרא, כנגד 'קנה חכמה קנה בינה' דקדשה, על ידי זה תנצל מבחינת חמץ, שהיא סטרא דמותא, כדאיתא מחמצת, תמן סטרא דמותא. ותאמין, כי כל מצותא ומריבה שיש בין הצדיקים השלמים, אין זה אלא כדי שיגרשו סטרין אחרנין, וזה פרוש (משלי ט"ו): "אזן שמעת תוכחת חיים בקרב חכמים תלין" – לשון תלונה ומריבה (ועיין זוהר חדש ס' ויצא וילן שם כד"א וילונו העם). כשאתה שומע מריבות שבין הצדיקים תדע, שזה משמיעין אותך תוכחה, על שפגמת בטפי מחך, שעל זה נאמר (משלי ב): "כל באיה לא ישובון, ולא ישיגו ארחות חיים", שאתה דבוק בסטרא דמותא, בחינת חמץ, בחינת ירד גבריאל וכו', ותדע שנעץ קנה, הינו חכמות חיצוניות נעוצים בים חכמתך, ובודאי אם לא היה נפגם מחך, לא היה נשמע לך מריבות שבין הצדיקים, ואין המריבה אלא בשבילך, כדי שתשוב ממות לחיים, מחמץ למצה, מחי"ת לה"א, ותשוב מיראה רעה, מקול פגום, מחכמה פגומה ליראה טובה, לקול טוב, לחכמה טובה. וכשתשמר את מחך מבחינת חמץ, שלא יהיה אטום, אזי יפגע קולך בגלגלתך, ויתעבד רעם, ויתפשט עקמומיות שבלבך, ואז תזכה לשמחה, כמו שכתוב: "ולישרי לב שמחה", וזה פרוש (תהלים פ"א): "אענך בסתר רעם, אבחנך על מי מריבה סלה", 'מי מריבה' זה בחינת מצה, בחינת מחין. על ידי זה נעשה רעמים:
ה. ותדע, שצריך לשתף הגבורות בחסדים, שמאלא בימינא, כמו שכתוב (תהלים כ): "בגבורות ישע ימינו", כי עקר התגלות על ידי החסדים, כמו שכתוב (שם ק"י): "שב לימיני". וכן צריך לשתף האהבה עם היראה כדי שיתעבד רעמים, וזה מסטרא דימינא, מחא חורא ככספא (תקון ע). וזה "וישב הים", הינו ים החכמה, "לפנות בקר" דא בקר דאברהם (עיין זוהר תרומה ק"ע: ) בחינת: "אברהם אוהבי" (ישעיהו מ"א). "לאיתנו" דא גבורות הינו בחינת: "קול רעמך בגלגל". וזהו (שיר השירים ח): "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה", כי עקר התגברות על ידי האהבה כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו'. וזהו פרוש (תהלים כ"ט): "אל הכבוד" 'אל' דא חסד. 'כבוד' דא חכמה, כמו שכתוב (משלי ג): "כבוד חכמים ינחלו". 'הרעים' דא בחינת רעמים, הינו הגבורות בחינת רעמים צריך לשתף עמהם אהבה כדי שיפגעו בכבוד, בבחינת חכמה שיתעבד מהם רעמים, ותתגבר על אויביך כמו שכתוב: "שב לימיני" וכו':
וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זימנא חדא הוה אזלינן בספינתא, וסגאי ספינתא בין שיצא לשיצא דכורא תלתא יומא ותלתא לילותא, איהו בזקיפו ואנן בשפולי. וכי תימא, לא מסגי ספינתא טובא? כי אתא רב דימי אמר כמיחם קמקומא דמיא מסגי שתין פרסי, ושדי פרשא גירא וקדמה ליה איהי. ואמר רב אשי ההוא גילדנא דימא הואי, דאית ליה תרי שיצא (בבא בתרא עג: ).
רשב"ם:
שיצא סנפיר: בין שיצא לשיצא סנפירין בגב הדג, אחד לצד הראש ואחד לצד הזנב: איהו בזקיפו שהיה הולך כנגד הרוח: ואנן אזלינן בשפולי כמו שהרוח הולך, דמים של ים אינם נובעין, אלא על ידי רוח הולכין בהן: כמיחם קמקומא דמיא כשיעור שמחממים קמקומא של מים חמין: ושדיא פרשא גירא כשהיה שום אדם יורה בחץ ובקשת על שפת הים לארץ, הוי חזינן דקדמה לה ספינתא לחץ:
ספינתא – לשון חשיבות, דא בחינת גבורה יראה, כמו שכתוב (ישעיהו ל"ג): "יראת ה' היא אוצרו", שהיא עקר החשיבות. שיצא – לשון צרה, כמו שכתוב (במדבר ט"ז) "ואכלה אתם כרגע", ותרגומו: 'ואשצי יתהון'. תלתא יומא ולילותא – דא בחינת מצוות, שיש בהם משכלות ומקבלות וחקות, וכתיב בהם (יהושע א): "והגית בו יומם ולילה". איהו בזקיפו ואנן בשפולי – זה בחינת: "ישמח ה' במעשיו, ישמח ישראל בעושיו". כמיחם קמקומא דמיא – דא מחא, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "ונוזלים מן לבנון". מסגא שתין פרסי – דא בחינת גבורות, ששים גבורים, ורעם גבורותיו. וכי שדי פרשא גירא – 'פרשא': דא בחינת חסד, שהוא מוציא לאור תעלומות, דברים המצמצמין הוא מפרש אותם. גירא – דא (תהלים קמ"ד): "שלח חצך ותהמם", דא בחינת: "שב לימיני" וכו'. קדמה ליה איהי – דא בחינת יראה שהיא קדם, שהיראה היא קודמת, כמו שכתוב (שם קי"א): "ראשית חכמה" וכו'. שרבה בר בר חנא ספר, שהלך כל כך במדת היראה, וראה גדל כח היראה, עד שיכול להבין על ידה בין קדם גזר דין לאחר גזר דין, וזהו בין שיצא וכו'. והדר מפרש איך יכול להבין, הינו על ידי המצוות, שהם בחינת תלתא יומא וכו', יכול להבין. ודוקא כשעושין אותן בשמחה, ועל ידי שמחת המצוות יכול להבין. כי הקדוש ברוך הוא משמח במעשיו, והשמחה היא מלבשת במצוות, כנ"ל, ואנחנו משמחין למטה גם כן בהקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב: "ישמח ישראל בעושיו", ואין רצוננו בשום שכר, אפלו שכר עולם הבא, כנ"ל. וזה, 'איהו בזקיפו ואנן בשפולי', לפי שמחתו כן שמחתנו, ועל ידי זה אנחנו יכולין להבין. והדר מפרש איך להשיג בחינת שמחה, על ידי בחינת רעם. וזהו: כי אתא רב דימי אמר: כמיחם קמקומא דמיא וכו', הינו בחינת: קול רעמך בגלגל. שיתין זה בחינת גבורות, הפוגעין בגלגלתא, ונעשה ממנו רעמים. ואשתמע קלא: זה בחינת הקול מעורר הכונה, בחינת: לא נבראו רעמים וכו'. והדר אמר, שעקר התגברות הגבורות אינו אלא על ידי חסדים. וצריך לאכללא שמאלא בימינא, כנ"ל, ואף על פי כן צריך לאקדמא את היראה (עיין תקונים בהקדמה), כי בעל אבדה מחזיר על אבדתו (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה [קדושין ב: ]: 'דרכו של איש לחזר אחר אשה. משל לאדם, שאבדה לו אבדה' וכו'. פרוש: כי אהבה הוא בחינת איש ויראה היא בחינת אשה, כידוע. ועל כן צריך להקדים את היראה, כי אז תבוא אליו האהבה ממילא, כי האהבה הולכת ומחזרת אחר היראה תמיד, כי בעל אבדה מחזיר אחר אבדתו כנ"ל; כך שמעתי מפיו הקדוש בפרוש). וזהו בחינת: וכי שדא פרשא גירא וכו' ואמר רב אשי: האי גלדנא דימא וכו' ג'י'ל'דנ'א הוא בחינת שם אג"לא שהוא בחינת גבורות, כי הוא ראשי תבות: א'תה ג'בור ל'עולם א'דני, כמובא (ז"ח פר' תרומה), כי גלדנא הוא אותיות אג"ל, ושם אדנ"י בשלמות הינו שם אגל"א, כנ"ל.
וזה פרוש: בחצצרות וקול שופר – וכו', היינו על ידי בחינת קול דנפיק, כנ"ל, על ידי זה ירעם הים וכו', נעשה בחינת רעמים, בחינת: "קול רעמך בגלגל". תבל וישבי בה – דא בחינת לבא וערקין דילה, כמו שאמרו: לא נבראו רעמים וכו', כי תבל – אותיות תיו לב. תיו – לשון רשימה, כמו שכתוב (יחזקאל ט): "והתוית תו", שנרשם הקול בלב, כמו שנאמר: לא נבראו רעמים וכו'. ועל ידי זה: נהרות ימחאו כף – בחינת שמחה, כנ"ל, "ולישרי לב שמחה". ועל ידי השמחה יחד הרים ירננו – רנה: לשון תפלה, כמו שכתוב (מלכים א' ח): "לשמע אל הרנה" וכו'. הרים בחינת צדיקים (עיין מ"ר בא פ' ט"ו). הינו על ידי שמחת הלב יכולין להתפלל ולהלביש את תפלתן במאמר, כשיבינו כי נגזר הדין, וזה פרוש יחד, שמלבישים תפלתם בספורים יחד.

ו – קרא את יהושע
ויאמר ה' אל משה, קרא את יהושע וכו' (דברים ל"א)
א. כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום (עיין תנד"א פי"ג, מ"ר במדבר פ' ד'.). כי מי שרודף אחר הכבוד, אינו זוכה לכבוד אלקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו (משלי כ"ה): "כבד מלכים חקר דבר", והכל חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו, שחולקים לו כבוד הזה, וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה. אבל מי שבורח מן הכבוד, שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום, אזי הוא זוכה לכבוד אלהים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר (שם): "כבד אלהים הסתר דבר", כי אסור לחקר על הכבוד הזה.
ב. ואי אפשר לזכות לכבוד הזה, אלא על ידי תשובה. ועקר התשובה – כשישמע בזיונו, ידם וישתק, כי לית כבוד בלא כ"ף (זוהר פנחס רנ"ה: ). והכ"ף הוא כתר (שם ובתיקונים), בחינת אהיה, בחינת תשובה, כי אהיה דא אנא זמין למהוי. הינו קדם התשובה, עדין אין לו הויה, כאילו עדיין לא נתהוה בעולם, כי טוב לו שלא נברא משנברא, וכשבא לטהר את עצמו ולעשות תשובה, אז הוא בבחינת אהיה, הינו שיהיה לו הויה בעולם, הינו אנא זמין למהוי. וזה בחינת כתר, כי כתר לשון המתנה, בחינת תשובה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא לח: לט.): 'הבא לטהר מסיעין לו משל לאחד, שבא לקנות אפרסמון. אומרים לו: המתן' וכו', וזה בחינת כתר, כמו שכתוב (איוב ל"ו): "כתר לי זעיר ואחוך". אבל קדם התשובה אזי בחינת אהיה בהסתרת פנים ממנו, כי עדין לא הכין את עצמו למהוי בעולם, והסתרת פני אהיה גימטריא דם*, הינו שפיכות דמים ובזיונות, על שם (שמואל א ב): "ובזי יקלו", כי עדין הדם שבחלל השמאלי שבלב, ששם מדור היצר הרע, כמו שכתוב (קהלת י): "ולב כסיל לשמאלו", עדין הוא בתקף ועז. ובשביל זה באין עליו בזיונות ושפיכות דמים, כי זה בחינת הסתרת והחזרת פני אקי"ה, גימטריא – דם.
*פרוש: כי אחורי שם אהיה הוא בגימטריא דם, כמובא. הינו כשכותבין השם באחורים, דהינו א, אה, אהי, אהיה, שחוזרין בכל פעם לאחור, הוא בגימטריא דם, וזהו בחינת החזרת והסתרת פני אהיה, שעולה דם:
ותקון לזה, שיהפך דם לדם, שיהיה מן השומעים חרפתם ואינם משיבים ולא ידקדק על בזיון כבודו. וכשמקים דם לה', אז הקדוש ברוך הוא מפיל לו חללים חללים, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "דום לה' והתחולל לו והוא יפיל לך חללים" (כמו שדרשו רבותינו ז"ל גטין ז.), הינו: "ולבי חלל בקרבי" (תהלים ק"ט), הינו על ידי זה נתמעט הדם שבחלל השמאלי, וזה בחינת זביחת היצר הרע, ועל ידי זה זוכה לכבוד אלקי, כמו שכתוב (שם נ): "זבח תודה יכבדנני", ודרשו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין מג: ) על זביחת היצר הרע:
ג. וצריך לאחז תמיד במדת התשובה, כי מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי" (משלי כ), כי בשעה שאדם אומר: חטאתי, עויתי, פשעתי, אפלו זה אי אפשר לומר בבר לבב בלי פניה. (וזהו: מי יאמר: "זכיתי לבי, טהרתי מחטאתי", הינו מי יוכל לומר, שלבו זך וטהור מפניות, אפלו בשעה שאומר: חטאתי וכו'. וזהו: "מי יאמר וכו': טהרתי מחטאתי", הינו שיהיה טהור מן החטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי גם אז אינו זך וטהור בלי פניות, כנ"ל). נמצא, שצריך לעשות תשובה על התשובה הראשונה, הינו על חטאתי, עויתי, פשעתי שאמר, כי עליו נאמר (ישעיהו כ"ט): "בשפתיו כבדוני", כי על ידי תשובה זוכה לכבוד ה', "ולבו רחק ממני". ואפלו אם יודע אדם בעצמו, שעשה תשובה שלמה, אף על פי כן צריך לעשות תשובה על תשובה הראשונה. כי מתחלה כשעשה תשובה עשה לפי השגתו, ואחר כך בודאי כשעושה תשובה, בודאי הוא מכיר ומשיג יותר את השם יתברך. נמצא לפי השגתו שמשיג עכשו, בודאי השגתו הראשונה הוא בבחינת גשמיות. נמצא, שצריך לעשות תשובה על השגתו הראשונה, על שהתגשם את רוממות אלקותו. וזה בחינת עולם הבא, שיהיה כלו שבת, הינו כלו תשובה, כמו שכתוב (דברים ל): "ושבת עד ה' אלקיך", כי עקר עולם הבא הוא השגת אלקותו, כמו שכתוב (ירמיהו ל"א): "וידעו אותי למקטנם ועד גדולם". נמצא בכל עת שישיגו השגה יתרה, אזי יעשו תשובה על ההשגה הראשונה. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: (שם בסנהדרין): 'כל הזובח את יצרו', הינו בחינת תשובה, בחינת: "ולבי חלל בקרבי", בחינת דם לה', בחינת אקיה, בחינת כתר, בחינת כבוד, כנ"ל, 'ומתודה עליו', הינו שמתודה על זביחת יצרו, הינו שעושה תשובה על תשובתו והשגתו הראשונה, 'כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות'. כי תשובה הראשונה, בחינת כבוד עולם הזה. ואחר התשובה שזוכה להשגה יתרה, ומכיר ביותר את רוממות אלקותו, ועושה תשובה על תשובתו, זאת התשובה הוא בחינת כבוד עולם הבא. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים נ.): "אור יקרות וקפאון" (זכריה י"ד), 'אור שהוא יקר בעולם הזה, יהיה קפוי וקל לעולם הבא'. נמצא בעולם הבא, כשיזכו להשגה יתרה באלקותו, בודאי יתחרטו ויעשו תשובה על השגת עולם הזה, כי השגת עולם הזה בבחינת גשם נגד השגת עולם הבא. וזה כאלו כבדו להקדוש ברוך הוא בשני עולמות, כי זביחת היצר היא תשובה הראשונה, הוא בחינת כבוד עולם הזה, והודוי על זביחת היצר, הינו תשובה שניה, היא בחינת כבוד עולם הבא, שהכבוד הראשון נעשה קפוי וקל, נגד הכבוד השני. וזה שאומר הקדוש ברוך הוא (תהלים נ): "אלה עשית והחרשתי, דמית היות אהיה כמוך", כי האדם על ידי שמחריש, נעשה בחינת אקיה, כנ"ל. אבל הקדוש ברוך הוא, מה שמחריש לאדם, אין זה בשביל אקיה, חס ושלום, כי זה אין שיך אצל הקדוש ברוך הוא. אין זה אלא כדי שיקבלו ענשם בעולם הבא, שאז מסדרין לעיניו עוונותיו, ויוכיח אותו על פניו, וזה: אוכיחך ואערכה לעיניך:
ד. וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעיל ונפיק' (זהר ויקהל ריג: , האזינו רצב.). וזה בחינת (תהלים קל"ט): "אם אסק שמים – שם אתה", בחינת עיל, בחינת בקי ברצוא. "ואציעה שאול – הנך", בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב. וזה (שיר השירים ו): "אני לדודי ודודי לי". 'אני לדודי', – זה בחינת עיל. 'ודודי לי' זה בחינת ונפיק. [וזה סוד כונת אלול], וזה עקר כבודו. וזה (ישעיהו נ"ח): "וכבדתו מעשות דרכיך". 'דרכיך' לשון רבים. הינו עיל ונפיק, וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ה', כמו שכתוב: "וכבדתו מעשות דרכיך" הינו שזוכה לכתר, כי לית כבוד בלא כף, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו [וזה סוד כונת אלול]:
ה. ועל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת חיריק, כמובא בתקונים (בהקדמה ז.). "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר" (שמות כ"ד) – דא חיריק, וזה בחינת (ישעיהו ס"ו): "והארץ הדם רגלי". 'הדם' – זה בחינת דמימה, וזה בחינת הנקדה התחתונה של תמונת א. ונקדה העליונה שעל האלף זה בחינת כתר, בחינת (יחזקאל א): "וממעל לרקיע אשר על ראשם אבן ספיר דמות כסא", 'דמתכסיא לעילא מוא"ו שבאל"ף, דמתקריא רקיע' (שם בתקונים), והנקדה היא כסא דמתכסיא, כמו שכתוב (חגיגה יג.): "במפלא ממך אל תדרש, ובמכסה ממך אל תחקר", וזה בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", בחינת כתר. והוא"ו שבתוך האלף, הוא רקיע, שמים, אש ומים, בחינת הבושה שנשתנה פניו לכמה גונין (עיין חא"ג ברכות ו: [בד"ה מאי כרום]). וזה בחינת רקיע כלליות הגונין. ונעשה על ידי זה אדם לשבת על הכסא, כמו שכתוב (שם ביחזקאל): "ודמות כמראה אדם עליו מלמעלה", 'כי לית אדם בלא אל"ף' (שם). וזה אותיות אדם, אלף דם. הינו על ידי דם לה', נעשה אל"ף, ונעשה אדם לשבת על הכסא (עיין זוהר תזריע דף מח). כי הוא"ו שבתוך האלף הוא רקיע כלליות הגונין, הינו הבושה, כנ"ל. והנקדה התחתונה היא השתיקה והדמימה, כמו שכתוב: "והארץ הדם רגלי", וזה בחינת חיריק, בחינת: "ותחת רגליו", והנקדה העליונה הוא כסא דמתכסיא, בחינת תשובה, בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", בחינת: "במכסה ממך אל תחקר", בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא וכו', ונעשה אדם לשבת על הכסא", בחינת: "כמראה אדם עליו מלמעלה". ואז נעשה יחוד בין חמה ללבנה, שהשמש מאיר ללבנה, ונעשה יחוד בין משה ויהושע, כי (בבא בתרא עה.) 'פני משה כפני חמה', ודא נקדה העליונה, בחינת כסא, בחינת משה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "וכסאו כשמש נגדי", בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא". והנקדה התחתונה היא יהושע, בחינת לבנה, בחינת: "ותחת רגליו כמעשה לבנת", דא לבנה. והוא"ו שבתוך האלף הוא הרקיע, הוא בחינת האהל, כמו שכתוב (שמות ל"ג): "ויהושע בן נון לא ימיש מתוך האהל". ו'אהל' הוא רקיע, כמו שכתוב (ישעיהו מ): "וימתחם כאהל לשבת", וכתיב (תהלים ק"ד): "נוטה שמים כיריעה", וזה (שמות כ"ו): "יריעות האהל". וכסא העליון, הינו נקדה העליונה נחלקת לשלש טפין. כי תשובה צריך להיות בשלש תנאים, כמו שכתוב (ישעיהו ו): "פן יראה בעיניו, ובאזניו ישמע, ולבבו יבין ושב". ואלו השלש בחינות הם נקדת סגו"ל, 'וסגול דא חמה' (תקונים בהקדמה ז: ), הינו פני משה כפני חמה.
ו. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה אזלינן במדברא, וחזינן הני אוזי דשמיטין גדפיהו משמניהו, וקא נגדי נחלי דמשחא מתותיהו. ואמינא להו: אית לי מניכו חולקא לעלמא דאתי? חדא דליא לי אטמא, וחדא דליא לי גדפא. כי אתאי לקמיה דרבי אלעזר, אמר לי: עתידין ישראל לתן עליהם את הדין: (בבא בתרא עג: )
רשב"ם: דשמיטין גדפיהו נפלו נוצה שלהם מרב שומן: דליא לי גדפא הגביה לי הכנף, רמז – זהו חלקך לעתיד לבוא: לתן עליהם את הדין שבחטאתם מתעכב משיח, ויש להם צער בעלי חיים, לאותן אוזין, מחמת שומנן:
שהלך – לחקר במדה הטובה של ענוה, שאדם משים עצמו כמדבר לדוש (עיין עירובין נ"ד.) שהכל דשין עליו. וראה חכמים, וזה בחינת אוזי, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות נז: ): 'הרואה אוז בחלום יצפה לחכמה'. דשמיטין גדפיהו – פרש רש"י: נוצות, זה בחינת מחלקת ובזיונות, כמו שכתוב (דברים כ"ה): "כי ינצו אנשים", הינו שאין משגיחין על מחלקת ובזיונות שמבזין אותן, ושומעים חרפתן ואינם משיבים. ועל שם השתיקה נקראים חכמים, כי (אבות ג): 'סיג לחכמה – שתיקה': [כי השתיקה היא בחינת כתר*]. וזה לשון דשמטין, כמו שכתוב (דברים ט"ו): "שמוט כל בעל משה ידו", הינו שלא יתבע עלבונו.
*(כי על ידי השתיקה זוכין לתשובה, שהיא בחינת כתר, כנ"ל. וזה בחינת: 'סיג לחכמה שתיקה'. 'סיג' דיקא, זה בחינת כתר, שהוא בחינת סיג וגדר סביב סביב, שמסבב ומכתיר ומעטיר את החכמה, וזה הכתר, שהוא בחינת סיג, נעשה מהשתיקה, כנ"ל. וזהו: 'סיג לחכמה שתיקה', כנ"ל).
וזה פרוש משמניהו – מלשון: "שמנת עבית", (כלומר: מחמת שאוחזין עצמן בבחינת (דברים ל"ב): "שמנת עבית"), הינו בשביל זה שומעין חרפתן ואינם משיבים, כי זה עושין בשביל תשובה על עוונותם, כמו שכתוב (שם): "וישמן ישרון". (בחינת השמן לב כו', ואזניו כו', פן יראה כו', שהתשובה צריך להיות בשלשה תנאים אלו). ונגדי נחלי דמשחא מתחותיהו – הינו על ידי השתיקה זוכין לכבוד אלקי, שהוא בחינת שמן, כמו שכתוב (תהלים מ"ה): "אהבת צדק ותשנא רשע, על כן משחך", וזה בחינת (שם כ"ד): "מלך הכבוד". ואמינא להו: אית לי מיניכו חולקא לעלמא דאתי? חדא דליא לי אטמא – זה בחינת: "והארץ הדם רגלי", בחינת נקדה התחתונה, כנ"ל. וחדא דליא לי כנף – זה בחינת כסא, כמו שכתוב (ישעיהו ל): "ולא יכנף עוד מוריך", זה בחינת הנקדה העליונה. הינו שהראו לרבה בר בר חנה, שגם הוא זכה לאלו הבחינות. 'אמר רבי אלעזר: עתידין ישראל לתן עליהם את הדין' – כי ישראל נקראים אדם, וקודשא בריך הוא וישראל – כלא חד. וישראל, שהם בחינת אדם, ישבו על הכסא (עיין זוהר חיי שרה קכ"ו: ובתנחומא פ' קדושים [פ"א]) כמו שכתוב: "ועל הכסא דמות כמראה אדם", וישראל יתנו דין לכל באי עולם, הינו הם ישפטו בעצמן כל הדינין:
ז. וזה פרוש: (תהלים מ"ז): "ידבר עמים תחתינו ולאמים תחת רגלינו", זה בחינת חיריק נקדה התחתונה של אלף, שהוא בחינת: "ותחת רגליו", בחינת: "והארץ הדם רגלי". "יבחר לנו את נחלתנו", זה בחינת משה, בחינת נקדה העליונה של האלף, בחינת: "וממעל לרקיע דמות כסא", וכסאו כשמש. פני משה כפני חמה, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (זבחים קיט.): 'ר' שמעון אומר: נחלה זו שילה', 'שילה דא משה' (זהר בראשית כה: ובתקון כא). "את גאון יעקב", זה בחינת וא"ו שבתוך אלף, בחינת אהל, בחינת אור, שמשה מאיר ליהושע, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "ויעקב איש תם יושב אהלים". וזה בחינת (סנהדרין כ: ): 'שלשה דברים שנצטוו ישראל, שיכלו זרעו של עמלק', זה בחינת: "ידבר עמים תחתינו", 'ולמנות להם מלך', זה בחינת "גאון יעקב", בחינת (במדבר כ"ד): "דרך כוכב מיעקב", בחינת מלך, 'ולבנות להם בית הבחירה', זה בחינת משה, בחינת דעת, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לג.): 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', וזה בחינת: "יבחר לנו את נחלתנו": .
(מסימן ד' עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה)
וזה פרוש: "ויאמר ה' אל משה: קרא את יהושע" – משה הוא נקדה העליונה ויהושע הוא נקדה התחתונה. "והתיצבו באהל" – זה בחינת הרקיע, בחינת הוא"ו שבתוך האלף. "ואצונו" – כי משה היה צריך אז למסר הכל ליהושע, "ואין שלטון ביום המות" (קהלת ח), כי בשעת הסתלקות הצדיק אין לו שליטה וכח להאיר ליהושע, על כן דיק ואצונו, אני בעצמי, כי חזרה הממשלה להקדוש ברוך הוא:
ח. וכלל כל הענין כלול בתמונת אלף, שהוא נקדה העליונה, ונקדה התחתונה ווא"ו. ודוק מאד. והוא ענין שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה: שקדם כניסת ישראל לארץ הזהרו לקים שלש מצוות: 'להכרית זרעו של עמלק' 'ולבנות להם בית הבחירה' 'ולמנות מלך'. 'להכרית זרעו של עמלק' היא בחינת יהושע, נקדה התחתונה. כי עקר מחית עמלק תלוי ביהושע, כמו שכתוב (שמות י"ז): "צא הלחם בעמלק", וכמבאר בזהר הענין (בשלח סה: ). 'ולבנות בית הבחירה' הוא בחינת משה, נקדה העליונה, כי 'מי שיש בו דעה, כאלו נבנה בית המקדש בימיו', ומשה הוא בחינת הדעת. 'ולמנות מלך' הוא בחינת רקיע, הוא"ו שבתוך האל"ף, כמו שכתוב: "דרך כוכב מיעקב", שקאי על שיקום מלך מיעקב, "ודרך כוכב" הוא בחינת רקיע, שיש בו כוכבים ומזלות. והינו "מיעקב", כי "יעקב איש תם ישב אהלים", בחינת רקיע, כמו שכתוב: "וימתחם כאהל", כמבאר בזהר, שיעקב הוא בחינת וא"ו. כי שלש מצוות אלו הם בחינת תשובה, והבן. (מן וכלל עד כאן כפול לעיל בשנוי לשון קצת): (שיך לעיל), וזה סוד כונות אלול. שמעתי קצת כטפה מן הים. עין שם בכונות של אלול, מבאר שם, שכלל כונות אלול הוא, "הנותן בים דרך", שצריכין להאיר בחינת דרך בים וכו', וזה הדרך הוא בחינת שתי פעמים השם יב"ק, כי שתי פעמים יב"ק עולה דרך, וזה נמשך מבחינת שני שמות, שהם קס"א ס"ג, כי אלו שני שמות – קס"א ס"ג, הם עולים בגימטריא שתי פעמים יב"ק, שהוא בגימטריא דרך, כנ"ל. וצריך לכון שם קס"א בסגול, ושם ס"ג בחיריק. וסגול דקס"א וחיריק דס"ג הם עולים תי"ו, כי שם קס"א הוא שם אקי"ק במלואו כזה: אלף קי יוד קי, שהם יוד אותיות, וכל אחת נקדה בסגול, וסגול הוא שלש נקדות, ועל כן הוא עולה שלשים, ועל כן יוד פעמים סגול עולה שי"ן. וס"ג הם יוד אותיות של מלוי הוי"ה, יוד קי ואו קי, וכל אחת נקדה בחיריק, עולה ק', ושניהם – חיריק דס"ג וסגול דקס"א עולים יחד תיו, בגימטריא פשוטה, ואז על ידי כל בחינות הנ"ל, הימין פשוטה לקבל תשובתו, כי ימין במלואו עולה דרך עם השלש אותיות, שהוא שתי פעמים יב"ק וכו', עין שם. כל זה מבאר מתוך כונת אלול. ועתה בוא וראה והבן איך כל הכונות הנ"ל מרמזים ונעלמים בדרך נפלא ונורא מאד בתוך התורה הנ"ל, כי מבאר שם, שמי שרוצה לעשות תשובה, צריך שיהיה לו שני בקיאות, הינו בקי ברצוא בקי בשוב, שהוא בחינת עיל ונפיק, בחינת: "אם אסק שמים שם אתה", שהוא בחינת בקי ברצוא, "ואציעה שאול הנך", שהוא בחינת בקי בשוב וכו', כמבאר לעיל, עין שם. והפרוש הפשוט הוא, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה, צריך לחגר מתניו, שיתחזק עצמו בדרכי ה' תמיד, בין בעליה בין בירידה, שהם בחינת: "אם אסק שמים ואציעה שאול" וכו', הינו בין שיזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף על פי כן אל יעמד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאד, לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזהו בחינת בקי ברצוא, בבחינת עיל, שהוא בחינת: "אם אסק שמים שם אתה". וכן להפך, שאפלו אם יפל, חס ושלום, למקום שיפל אפלו בשאול תחתיות, גם כן אל יתיאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השם יתברך, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא, בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השם יתברך, וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך, וזה בחינת: "ואציעה שאול הנך". וזה בחינת בקי בשוב, כי אי אפשר לילך בדרכי התשובה, כי אם כשבקי בשני הבקיאות האלו. ודקדק רבנו, זכרונו לברכה, וקרא ענין זה בלשון בקי, כי היא בקיאות גדולה מאד מאד, שיזכה לידע ליגע עצמו ולטרח בעבודת ה' תמיד, ולצפות בכל עת להגיע למדרגה גבוהה יותר, ואף על פי כן אל יפל משום דבר, ואפלו אם יהיה איך שיהיה, חס ושלום, אף על פי כן אל יפל בדעתו כלל, ויקים: "ואציעה שאול הנך", כנ"ל: ועל פי סוד נעלם בזה סוד כונות אלול הנ"ל, כי בקי הוא בחינת שם יב"ק הנ"ל, שהוא אותיות בקי (עיין זוהר משפטים קט"ז: , וזוהר פנחס רכ"ג.). וזה שזוכה לשני הבקיאות הנ"ל, שהם שתי פעמים בקי, דהינו בקי ברצוא בקי בשוב, על ידי זה זוכה לדרך התשובה, כי שתי פעמים בקי, שהם בחינת שתי פעמים יב"ק, הנ"ל, עולה בגימטריא דרך כנ"ל. כי על פי הכונות נעשה זה הדרך מבחינת סגול דקס"א וחיריק דס"ג, שהם בגימטריא שתי פעמים יב"ק, כנזכר לעיל. וזה בעצמו סוד, בחינת שני הבקיאות הנ"ל, כי בקי ברצוא, שהוא בחינת "אסק שמים", זה בחינת סגול דקס"א, כי אסק אותיות קס"א. ובקי בשוב, שהוא בחינת: "ואציעה שאול הנך", זה בחינת חיריק דס"ג, מלשון: "אל תס"ג גבול עולם", שהוא בחינת שמסיג גבולו ומחזירו לאחוריו, שזה בחינת ירידה, שהאדם נופל, חס ושלום, ממדרגתו, והוא נסוג אחור, חס ושלום. אף על פי כן יחזק את עצמו, ואל יתיאש עצמו לעולם, כי גם שם נמצא השם יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", כנ"ל, וזה בחינת שם ס"ג, כנ"ל. כי סגול דא חמה, שהוא נקדה העליונה שעל האלף, הנחלקת לשלש טפין, שזהו בחינת "אסק שמים", בחינת סגול דקס"א, שהוא אותיות אסק, כנ"ל. וחיריק הוא בחינת נקדה התחתונה של האלף, שהוא בחינת: "ואציעה שאול הנך", שהוא בחינת חיריק דס"ג הנ"ל. וזה שכתב שם למעלה בהתורה הנ"ל: "וכשיש לו אלו השני בקיאות הנ"ל אזי הוא הולך בדרכי התשובה", כי משני פעמים בקי, שהם בחינת קס"א וס"ג, "אסק שמים ואציעה שאול" וכו', על ידי זה נעשה בחינת דרך, שהוא בגימטריא שתי פעמים בקי, שהם קס"א וס"ג וכו', כנ"ל. כי עקר דרך התשובה זוכין על ידי שני הבקיאות הנ"ל, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו, כי ימין בגימטריא דרך, שהם שתי פעמים בקי, כנ"ל. ופשוטה בגימטריא סגול דקס"א וחיריק דס"ג, שהם בעצמם בחינת נקדה העליונה ונקדה התחתונה, שהם בחינת מה שצריכין לבקש השם יתברך תמיד, הן למעלה הן למטה, בחינת: "אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך", שהם בחינת שני הבקיאות הנ"ל, ועל כן כשיש לו שני הבקיאות הנ"ל, אז הוא הולך בדרכי התשובה, ואז ימין ה' פשוטה לקבל תשובתו. והבן הדברים היטב, כי הם דברים עמקים מאד. ועל פי זה תבין לקשר התורה היטב, שמה שכתב בסוף מענין נקדה העליונה ונקדה התחתונה של האלף, זהו בעצמו בחינת שני הבקיאות הנ"ל, (כי זה אינו מבאר בפרוש בהתורה הנ"ל, רק על פי כונות הנ"ל מובן זאת ממילא למשכיל), וזהו בעצמו בחינת תשובה על תשובה, שכתב שם, כי זביחת היצר הרע, שהוא בחינת דם לה', שהוא בחינת תשובה הראשונה, שהוא בחינת כבוד עולם הזה, זה בחינת נקדה התחתונה, שנעשית מבחינת הדמימה והשתיקה, מבחינת דם לה'. וכל זה הוא בחינת חיריק דס"ג וכו', שהוא בחינת בקי בשוב, כנ"ל. ותשובה השניה שעושה על תשובתו הראשונה, שהוא בחינת כבוד העולם הבא, בחינת: "כבוד אלקים הסתר דבר", זה בחינת נקדה העליונה, בחינת כתר, שהוא בחינת משה, בחינת סגול וכו'. והבן הדברים היטב, איך כל הדברים הנאמרים שם, בהתורה הנ"ל, נקשרים ונכללים אחר כך ביחד בקשר נפלא ונורא, והמשכילים יבינו קצת:
ועקר הדבר, שעל ידי שהאדם, כשהוא במדרגה התחתונה מאד, ואף על פי כן הוא מחזק עצמו ומאמין שגם שם יש לו תקוה עדין, כי גם שם נמצא השם יתברך, בבחינת: "ואציעה שאול הנך", אזי ממשיך על עצמו הקדשה משם הקדוש הויה במלוי ס"ג, שהוא מחיה את כל הנסוגים אחור מקדשתו להחזיקם לבל יפלו לגמרי, חס ושלום, וזה בחינת בקי בשוב, שזה הבקיאות הוא בחינת שם יב"ק הקדוש, בחינת שם ס"ג. וכן כשאדם זוכה לבוא לאיזו מדרגה בקדשה העליונה, ואף על פי כן אינו עומד שם, והוא מתחזק ומתגבר לעלות יותר ויותר, אזי ממשיך הקדשה על עצמו משם הקדוש אקי"ק במלוי קס"א, שהוא בחינת בקי ברצוא. כי האדם – כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו יתברך, כן גורם ליחד השמות למעלה וממשיך על עצמו הקדשה משם והבן היטב:
והנה מבאר לעיל, שעל ידי הדמימה והשתיקה ששותקין לחברו כשמבזין אותו, על ידי זה זוכה לתשובה, שהיא בחינת כתר כנ"ל, עין שם, כי 'סיג לחכמה שתיקה' כנ"ל, כי צריכין לזהר מאד לדון את כל אדם לכף זכות, ואפלו החולקים עליו ומבזין אותו, צריך לדונם לכף זכות ולשתק להם, ועל ידי זה נעשה בחינת כתר. כמובא במדרש: 'משל לאחד, שמצא את חברו שהוא עושה כתר. אמר לו: בשביל מי, אמר לו: בשביל המלך. אמר לו: כיון שהוא לצרך המלך, כל אבן טוב שתמצא, תקבענו בו' (ויקרא רבה פרשה ב), כך כל אחד מישראל הוא בחינת כתר להשם יתברך, וצריך להכניס בו כל מין אבנים טובות שאפשר למצא, דהינו שצריכין להשתדל לחפש ולבקש אחר כל צד זכות ודבר טוב שאפשר למצא בישראל, ולדון את הכל לכף זכות, כי הם בחינת כתר להשם יתברך כנזכר לעיל. וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'הוי דן את כל אדם לכף זכות'. נמצא, שעל ידי שדנים את הכל לכף זכות, שעל ידי זה שותקין לו כשמבזה אותו, כי מוצאין בו זכות, שאינו חיב כל כך במה שמבזה אותו, כי לפי דעתו וסברתו נדמה לו שראוי לו לבזות אותו וכו', על ידי זה נעשה בחינת כתר, הינו כנ"ל, שעל ידי הדמימה והשתיקה נעשה בחינת כתר, כנ"ל. והבן:

ז – ואלה המשפטים
לשון רבנו, זכרונו לברכה
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם (שמות כא):
אמרו חכמינו, זכרונם לברכה: השוו אשה לאיש (קדושין לה: בבא קמא טו.). ואיתא במכילתא: 'יכול יהיו התלמידים לומדין ואינם מבינים – תלמוד לומר: "אשר תשים לפניהם" – ערכם לפניהם כשלחן ערוך':
א. דע, כי עקר הגלות אינו אלא בשביל חסרון אמונה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "תבואי, תשורי מראש אמנה" (עיין תנחומא פ' בשלח [פ"י]). ואמונה הוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", ותרגומו: 'פרישן בצלו'. וזה בחינת נסים למעלה מהטבע, כי התפלה למעלה מהטבע, כי הטבע מחיב כן, והתפלה משנה הטבע, וזה דבר נס, ולזה צריך אמונה, שיאמין שיש מחדש ובידו לחדש דבר כרצונו. ועקר אמונה, בחינת תפלה, בחינת נסים, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה". ושם עקר עליות התפלות, כמו שכתוב (בראשית כ"ח): "וזה שער השמים". ובשביל זה, כשפגם אברהם "במה אדע" (שם ט"ו), ובזה פגם בירשת ארץ, שהיא בחינת אמונה, בחינת תפלה, היה גלות מצרים. ודוקא יעקב ובניו ירדו מצרים, כי הם בחינת שנים עשר נסחאות התפלה, והוריד אותם בגלות. ומצרים הוא הפוך הנסים, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שאין שם מקום הנסים, ואין שם מקום התפלה, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש את כפי". וכל הגליות מכנים בשם מצרים (ב"ר ט"ז), על שם שהם מצרים לישראל. וכשפוגמין באמונה, בתפלה, בארץ ישראל, הוא יורד לגלות. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סנהדרין צז.): 'אין משיח בן דוד בא, אלא עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; הינו, שיכלו האפיקורסים שאין להם אמונה בנסים, ומכסים כל הנסים בדרך הטבע. כי עקר הנסים בארץ ישראל, כי (תענית י.) 'ארץ ישראל שותה תחלה', ושתיתה מהתהומות, שהם לשון: "ותהם כל העיר" (רות א), שעל דבר נסי תמהין העולם. וזה (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא", כי יש נסין עלאין, שהוא בחינת תהום עלאה; ויש נסים תתאין, שהם בחינת תהומא תתאה. ומלאך שכלול מכל הנסים, משני התהומות, דמיא לעגלא (תענית כה: ), שהוא בחינת עגולים, בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך"; ופריטא שפותה, שהוא בחינת תפלה, כמו שכתוב (שם נ"א): "אדני שפתי תפתח", והוא כללות הנסים. וזה פרוש: 'עד שתכלה פרוטה מן הכיס'; כי יש בני אדם המכסים כלליות הנסים, הכלולים במלאך דפריטא שפותה, מכסים בדרך הטבע. וכשתכלה זאת ותתרבה אמונה בעולם, אז יבוא משיח, כי עקר הגאלה תלוי בזה, כמו שכתוב: "תבואי, תשורי מראש אמנה".
ב. אבל אי אפשר לבוא לאמונה אלא על ידי אמת, כמובא בזהר (בלק קצח: ): "והיה צדק אזור מתניו ואמונה" וכו' (ישעיהו י"א) – הינו צדק, הינו אמונה. ואמרו שם: 'אמונה אתקריאת, כד אתחבר בה אמת'.
ג. ואי אפשר לבוא לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים וילך בדרך עצתם; ועל ידי שמקבל מהם עצתם, נחקק בו אמת; כמו שכתוב (תהלים נ"א): "הן אמת חפצת" – כשאתה חפץ אמת; "בטחות ובסתם חכמה תודיעני". כי העצות שמקבל מהם הוא בחינת נשואין וזווג, וכשמקבלין עצות מרשעים, הוא בחינת נשואין בקלפה. "הנחש השיאני" (בראשית ג) – לשון נשואין, עצות הנחש שקבלה הוא בחינת נשואין, ועל ידי נשואין הטיל בה זהמא. ובמעמד הר סיני פסקה זהמתן (שבת קמו. עין רש"י שם), כי שם קבלו תרי"ג עטין דקדשה (זהר יתרו פ"ב: ), והיתה להם נשואין בקדשה. ולמה נקרא עצה בבחינת נשואין? כי (ברכות סא.) 'הכליות יועצות', וכליות הם כלי ההולדה, כלי הזרע. נמצא, כשמקבלין עצה מאדם, כאלו מקבלין ממנו זרע; והכל לפי אדם, אם רשע או צדיק. ובשביל זה התורה מתיש כח (סנהדרין כו: ) ונקראת 'תושיה', כי הם תרי"ג עטין, כמו שכתוב (משלי ח): "לי עצה ותושיה". ועצות הם במקום נשואין, בחינת זווג המתיש כח. ועצת הצדיק הוא כלו זרע אמת. וזה פרוש (ירמיה ב): "ואנכי נטעתיך שורק" – בחינת הגאלה, כמו שכתוב (זכריה י): "אשרקה להם ואקבצם", ועל ידי מה? על ידי: "כלו זרע אמת" (שם בירמיה סיום הפסוק "ואנכי נטעתיך" הנ"ל) – על ידי עצת הצדיקים תבוא לאמת. ועל ידי זה נקראת אמונה, כד אתחבר בה אמת, ועל ידי זה תבוא הגאלה כנ"ל, כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על ידי עצה שמקבל ממנו. וזה: "הן אמת חפצת בטחות" – בכליות; "חכמה תודיעני" – שאזכה לקבל טפי המח, טפי השכל, על ידי עצה שאקבל מהם; ואז אזכה לאמת, כי הטפי השכל נקרא "כלו זרע אמת".
ד. ודע, שעל ידי מצות ציצית האדם נצול מעצת הנחש, מנשואין של רשע, מבחינת נאוף, כי ציצית שמירה לנאוף; כמובא בתקונים (תקון יח): "ויקח שם ויפת את השמלה וישימו על שכם שניהם" (בראשית ט) – זה בחינת ציצית. "וערות אביהם לא ראו" – כי ציצית מכסה על עריין. אבל חם, דהוא יצר הרע, דמחמם גופה דבר נש בעברה, הוא ארור, כמו שכתוב (שם): "ארור כנען", כמו שכתוב (שם ג): "ארור אתה מכל הבהמה". והשמלה הינו ציצית, הוא שמירה מעצת הנחש, מזהמת הנחש. וזה בחינת (שם מ"ט): "בן פרת עלי עין" – בשביל ציצית, לשון (שיר השירים ב): "מציץ מן החרכים", על ידי זה זכה לבן פרת, שנשמר מנשואין של נחש, מזווג של הסטרא אחרא, וזכה לזווגא דקדשה. וזה: "פרת", לשון זווג, לשון: "פרו ורבו". ועקר הנאוף תלוי בעינים, כמו שאמרו (סוטה ט: ): 'שמשון הלך אחר עיניו', וכמו שכתוב (במדבר ט"ו): "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושמירת ציצית, שהוא בחינת עינים, הוא שמירה מעצת הנחש, ויכול לקבל העצות מצדיק, שהוא כלה זרע אמת.
ה. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טיעא, תא אחוי לך טורא דסיני. אזלי וחזאי דהדרן לה עקרבי וקימין כי חמרי חורתא. ושמעתי בת קול שאומרת: אוי לי שנשבעתי; ועכשו שנשבעתי, מי מפר לי.
רשב"ם: "שנשבעתי" – מן הגלות, כדכתיב קראי טובי בנביאים.
תא ואחוי לך טורא דסיני, שהוא בחינת עצות, כי שם קבלו תרי"ג עטין. חזאי דהדרן לה עקרבא, הינו שיש עצת נחש, עצת רשעים, שעל ידיהם אין יכולים לקבל עצת צדיקים, זרע אמת. וקימו כי חמרי חורתא – זה בחינת ציצית, שהוא שמירה מעצת הנחש, מנאוף; כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (מנחות מג: ): 'איזה ענשו גדול, של לבן או של תכלת? ואמרו: משל לאחד, שצוה להביא לו חותם של זהב, הינו תכלת, וחותם של טיט, הינו לבן'. וזה: "חמרי" – לשון חמר וטיט; "חורא" – הינו לבן, כי עכשו זה עקר הציצית. ושמעתי בת קול שאומרת, אוי לי שנשבעתי. פרש רבנו שמואל: על הגלות, הינו, על ידי ציצית יכולין לבוא לעצת צדיקים, לבחינת אמת; ועל ידי אמת באים לאמונה כנ"ל; ועל ידי אמונה בא הגאלה כנ"ל. וזה ששמע חרטת השם יתברך על הגלות, כי הציצית שהם 'חמרי חורא' גרם כל זה.
וזה פרוש: "ואלה" – כל מקום שנאמר 'ואלה' מוסיף; זה בחינת יוסף, בחינת שמירת הברית, בחינת ציצית. המשפטים – זה בחינת 'כלו זרע אמת', כמו שכתוב (תהלים י"ט): "משפטי ה' אמת", שזוכה לעצת צדיקים, לבחינת אמת. אשר תשים לפניהם – זה בחינות 'כד אתחבר בה אמת', וזה בחינת 'השוו אשה לאיש', כי זה איש ואשה הם בחינת התחברות אמת ואמונה, ובזה תלוי הגאלה כנ"ל. וזה: 'יכול שיהיו התלמידים לומדים ואין מבינים – תלמוד לומר וכו', ערכם לפניהם כשלחן ערוך', זה בחינת הגאלה, שלעתיד יתגלו כל החכמות כשלחן ערוך, כמו שכתוב (ישעיהו י"א): "ומלאה הארץ דעה". (עד כאן לשון רבנו, זכרונו לברכה)
(השמטות השיכים להתורה הזאת): התפלה הוא בחינת אמונה, והוא בחינת הנסים, כי נס למעלה מטבע, ולזה צריך אמונה כנ"ל, עין שם. ובשביל זה, התפלה מסגל לזכרון, כי תפלה הוא בחינת אמונה כנ"ל. ושכחה הוא ענין, שהיה לפנינו דבר מה ונשכח ועבר מאתנו. (והיא דרך ההנהגה על פי מערכת המזלות, שמתנהג כסדר יום אחר יום, והוא הפוך האמונה. מה שאין כן אם מאמין שיש מחדש הכל ברצונו בכל יום תמיד, והוא מחיה ומקים הכל תמיד, והוא למעלה מהזמן, אין כאן שכחה, ודו"ק). ומעתה תראה נפלאות בדברי רבותינו, זכרונם לברכה (שבת קד.): 'מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין'; כי מס הוא בחינת השכחה, ועל זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה (חגיגה ט: ): 'אין דומה השונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד'. כי מס בגימטריא מאה, ועד מאה שולט השר של שכחה. וזה שהמתיקו חז"ל: מ"ם וסמ"ך, הינו מס שהוא בחינת השכחה, בנס היו עומדין, כי נס הוא הפך השכחה, כי נסים הם בחינת התפלה, בחינת אמונה, שהיא הפך השכחה, כנ"ל. ודע וכו' כי ציצית שמירה לנאוף וכו', על שכם שניהם זה בחינת ציצית וכו'. וזה (בראשית ל"ז): "הלא אחיך רעים בשכם", הינו בחינת ציצית כנ"ל, שהיא שמירה לנאוף, והוא בחינת שמירת הברית, שהיא בחינת יוסף. על כן אמר יעקב ליוסף: "הלוא אחיך רעים בשכם", שהוא בחינה שלך; "לכה ואשלחך אליהם". וזה פרוש: "ואנכי נטעתיך שורק" וכו', כי הוא מקבל טפי השכל של הצדיק על ידי עצה שמקבל ממנו. וזה שורק הוא בחינת שורק שהוא תלת טפין, כמו שכתוב בזהר (ובתקונים, תקון נ"ו), והוא תלת מחין. כי הוא ענין אחד, כי הטפה באה מהמח ומגיעה להכליות, שהן כלי ההולדה, שמבשלין הזרע. כן השכל נולד גם כן במח ומגיע עד הכליות היועצות. ותלת מחין, הוא בחינת (ישעיהו ו): "השמן לב וכו' ואזניו וכו' ועיניו וכו', פן יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין ושב וכו'", כלומר, שאינו רוצה לדבק עצמו לצדיקים פן יראה וכו'. אבל כשמדבק עצמו לצדיקים ומקבל מהם עצה, אזי הוא בחינת כליות יועצות, שהם כלי ההולדה, שמקבל הטפה מח המתחלקת לתלת טפין, תלת מחין כנ"ל; ואז יראה בעיניו ובאזניו ישמע ולבבו יבין וכו', שהם בחינת השלשה מחין – ושב ורפא לו. וזהו: "ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת", והבן. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה וכו', וזה רמז גם כן בפתח דבריו: אמר לי ההוא טיעא, ופרש רבנו שמואל: בכל מקום סוחר ישמעאל; כי ישמעאל הוא בחינת התפלה, כמו שכתוב (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'ארי קביל ה' ית צלותיך', והוא בחינת אמונה כנ"ל. וזהו סוחר, מלשון סחור סחור (בחינת מקיפים), שהוא בחינת אמונה כנ"ל, "ואמונתך סביבותיך" (תהלים פ"ט).
וזהו (רות ג): "ופרשת כנפך על אמתך", כי ציצית דקדשה, שהם כנפי מצוה, הוא שמירת הברית והוא בחינת זווג דקדשה. וזהו ששאל חגי הנביא (חגי ב): "הן ישא איש בשר קדש בכנף בגדו ונגע בכנפו אל הלחם", כי פגם הברית – העדר הלחם, כמו שכתוב (משלי ו): "בעד אשה זונה עד ככר לחם", והבן: "ותשב באיתן קשתו וכו', משם רועה אבן ישראל" (בראשית מ"ט) אבהן ובנין, בחינת התפלה יעקב ובניו.
סגלה לחולה – להסתכל על הציצית. והסוד בפסוק (שם מ"ח): "הנה בנך יוסף בא אליך". כי כל אלו התבות מרמזין על הציצית, דהינו מנין החוטין והחליות והקשרים, (כמבאר ב"פרי עץ חיים" בשער הציצית, פרק ד', בהג"ה, עין שם) (ז"ל הפע"ח ט"ל כריכות הם קנ"ו כמנין יוסף וסמ"ך גודלין יש בכל הכנפות עם הציצית כמנין הנה וכמנין בנך חוליות וקשרים. והחוטין הם ל"ב והם שזורין הרי ס"ד כמנין בא אליך ע"כ: וזהו: "הנה בנך יוסף בא אליך", דהינו בחינת ציצית כנ"ל, על ידי זה "ויתחזק ישראל").

ח – ראיתי מנורת זהב
ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה וכו' (זכריה ד', והוא הפטרת שבת חנכה).
א. הנה יקר גנוחי ונה (שקורין קרעכץ) מאיש ישראלי, כי הוא שלמות החסרונות. כי על ידי בחינת הנשימה, שהוא הרוח חיים, נברא העולם, כמו שכתוב (תהלים ל"ג): "וברוח פיו כל צבאם". וחדוש העולם יהיה גם כן בבחינת הרוח, כמו שכתוב (שם ק"ד): "תשלח רוחך יבראון ותחדש פני אדמה". והוא גם כן חיות האדם, כי חיות האדם הוא הנשימה, כמו שכתוב (בראשית ב): "ויפח באפיו נשמת חיים", וכתיב (שם ז): "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". וכמו שאמרו חכמים: 'אם תחסר הנשימה – תחסר החיים'. נמצא, כי עקר חיות כל הדברים הוא בבחינת רוח; וכשיש חסרון באיזה דבר, עקר החסרון הוא בבחינת החיות של אותו הדבר, שהוא בחינת הרוח חיים של אותו הדבר, לאשר הרוח הוא המקים הדבר. והאנחה הוא אריכת הנשימה, והוא בבחינת "ארך אפים", דהינו מאריך רוחה. ועל כן כשמתאנח על החסרון ומאריך רוחה, הוא ממשיך רוח החיים להחסרון, כי עקר החסרון הוא הסתלקות הרוח חיים כנ"ל, ועל כן על ידי האנחה משלים החסרון.
ב. אך מאין מקבלין הרוח חיים? דע, שעקר הרוח חיים מקבלין מהצדיק והרב שבדור, כי עקר רוח החיים הוא בהתורה, כמו שכתוב (שם א): "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" – הוא התורה, והצדיקים דבקים בתורה, ועל כן עקר הרוח חיים הוא אצלם. וכשהוא מקשר להצדיק והרב שבדור, כשהוא מתאנח ומאריך רוחה, ממשיך רוח החיים מהצדיק שבדור, שהוא דבוק בהתורה אשר שם הרוח. וזהו שנקרא הצדיק (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו" – 'שיודע להלך נגד רוחו של כל אחד ואחד' (כמו שפרש רש"י שם). כי הצדיק ממשיך ומשלים הרוח חיים של כל אחד ואחד כנ"ל. וזה בחינת (ברכות ג: ): 'רוח צפונית המנשבת בכנור של דוד' – כי כנור של דוד היה של חמש נימין, כנגד חמשה חמשי תורה; ורוח צפון שהיתה מנשבת בו הוא בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" הנ"ל, כי רוח צפון הוא בחינת הרוח הצפון בלבו של אדם (עיין תיקון ס"ט) שהוא בחינת הרוח חיים. כי צפון חסר (בבא בתרא כה: ), והחסרון הוא בלב, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "ויתן לך משאלת לבך"; "ימלא ה' כל משאלותיך" (שם כ). ועקר הרוח חיים הוא בלב, וכמו שכתוב בתקוני זהר (תקון יג): 'כלהו שיפין מתנהגין בתר לבא כמלכא' כו', כמא דאת אמר (יחזקאל א): "אל אשר יהיה שם הרוח ללכת" כו'. כי הרוח הוא בלב, והחסרון הוא הסתלקות הרוח שמקומו בלב, ועל כן נרגש החסרון בלב. ועל כן כשנתמלא החסרון שהוא בבחינת הרוח כנ"ל – נאמר: "ויתן לך משאלת לבך, ימלא ה'" וכו', הינו כנ"ל. ועל כן ישראל, שהם מקבלין הרוח חיים מהתורה, נקראים על שם צפון, כמו שכתוב (תהלים פ"ג): "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך".
ג. אך רשעים הדוברים על צדיק עתק בגאוה ובוז, מאין מקבלין הם הרוח להשלים החסרון? אך דע שיש רב דקלפה והוא בחינת עשו, כמו שכתוב בעשו (בראשית ל"ג): "יש לי רב"; והוא בחינת אלופי עשו, וכמו שתרגם אונקלוס: "רברבי עשו" – בחינת הרב דקלפה. ומהם מקבלין הרשעים הרוח, והוא בחינת רוח הטמאה, בחינת רוח סערה, כמו שכתוב (שם כ"ז): "הן עשו אחי איש שעיר" (עיין תיקון ס"ט). ועל כן הרוח שלהם גדול ותקיף לפי שעה כמו רוח סערה שהוא גדול בשעתו. ועל כן: "כל צורריו יפיח בהם" (תהלים י) – "יפיח" דיקא, שמתגבר עליהם על ידי בחינת רוח פיו, שהוא גדול בשעתו, אך שאין לו קיום כלל ולסוף כלה ונאבד, ומסער גופה ונשמתה (עיין תיקון יח); וכמו שכתוב (דברים ז): "ומשלם לשנאיו אל פניו להאבידו"; 'ומשלם' – לשון שלמות החסרון שנמשך לו, דהינו בחינת אריכת הרוח. וזהו: 'אל פניו', כי פניו הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (ישעיהו ג): "הכרת פניהם ענתה בם" – זה החטם (יבמות קכ.), שהוא בחינת הרוח, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים", "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו". אך הוא להאבידו, כי אף שהוא גדול לפי שעה – לסוף נאבד כנ"ל. וזהו בחינת (ירושלמי תענית פ"ב ה"א): ארך אפים לרשעים (ועיין עירובין כב). כי הרוח הנשימה הוא בבחינת ארך אפים; והינו מאריך אפה וגבי דילה (ב"ר פ' ס"ז). כי אף שלפי שעה הרוח גדול ותקיף, בחינת מאריך אפה, אך לסוף גבי דילה כנ"ל. ועל כן נקראים ישראל (ישעיהו נ"ד) "עניה סערה", כי הם עכשו תחת ממשלת עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה הנ"ל. אך הדבוק בצדיקים מקבל הרוח חיים, שלמות החסרון, מהצדיק והרב דקדשה.
ד. ועל כן "ואיש חכם יכפרנה" (משלי ט"ז), כי החסרון הוא מחמת עוונות, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת נה.): 'אין מיתה בלא חטא ואין יסורים בלא עון', כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם". ועל כן הצדיק, הממשיך רוח החיים ומשלים החסרון, מכפר העון. והוא מגדל רחמנות וחנינות מהבורא יתברך שמו, שצמצם עצמו להיות הרוח חיים אצל הצדיקים, דהינו שהם יקבלו הרוח חיים מהתורה, והם ממשיכין רוח החיים אל החסרונות ובזה מכפרין העוונות. וזהו בחינת שלש עשרה מדות (שמות ל"ד): "ה' ה' אל רחום וחנון ארך אפים". 'ארך אפים' – הוא בחינת הרוח, שהוא מאריך רוחה, בחינת אנחה על החסרון; והינו "ורב חסד ואמת", כמו שאמרנו, שמקבלין הרוח חיים מהצדיק רב דקדשה, שהוא "רב חסד", הפך עשו רב דקלפה, שהוא אדמוני, תקף הדין. והינו "ואמת", כי הצדיק מקבל הרוח חיים מהתורה, שנקראת (מלאכי ב): "תורת אמת היתה בפיהו". והינו "נצר חסד לאלפים"; 'לאלפים' – זה בחינת אלופי עשו, רברבי עשו שהם רב דקלפה. וזהו: "נצר חסד" – שחסד, בחינת הרב דקדשה, נוצר וממתיק בחינת אלופי עשו, רברבי עשו. ועל כן "נשא עון ופשע", כי על ידי רוח החיים, שלמות החסרון, שממשיכין מהצדיק על ידי אנחה, על ידי זה נתכפרין העוונות, שזהו בחינת "ואיש חכם יכפרנה" כנ"ל. וזהו "נשא עון ופשע", כנ"ל.
ה. והנה, כשמתאנח ממשיך רוח החיים אל החסרון, שמתאנח עליו ומשלים אותו. אך להתגרות ברשעים אי אפשר, כי כשמתגרה בהרשע, והוא מתאנח וממשיך הרוח מהרב שלו דקלפה, והרוח שלו גדול בשעתו, ועל כן "כל צורריו יפיח בהם", כנ"ל, ויוכל להזיק לו, חס ושלום. ועל כן לאו כל אדם יכול להתגרות ברשעים, אם לא מי שהוא צדיק גמור. וצדיק גמור הוא, כשהוא בבחינת (משלי י"ב): "לא יאנה לצדיק כל און", דהינו שכבר גרש ובטל כל הרע שלו, עד שבטוח שלא יארע לו שום מכשול עברה: והענין – כי יש ארבעה יסודות: אש, רוח, מים, עפר; ולמעלה בשרשם הם ארבע אותיות הוי"ה (עיין סוף תיקון כ"ב) ולמטה הם מערבים טוב ורע. והצדיק גמור שהבדיל והפריש הרע מן הטוב לגמרי, עד שלא נשאר לו שום רע מאחד מארבעה יסודות הנ"ל, שהם כלל המדות כידוע, וכשהוא בבחינה זו מתר להתגרות ברשעים: והענין – כי כל רשע, ההכרח שיהיה לו צנור שיקבל דרך שם הרוח שלו להשלים החסרון, והצנור הוא – דרך המדה רעה מארבעה יסודות שהמשיך והגביר – הוא הדרך והצנור שמקבל דרך שם הרוח חיים שלו להשלים חסרונו. וכשהצדיק רוצה להשפילו, הוא מכרח לירד להמדה רעה ההיא שהגביר עליו הרשע, להכניעה ולקלקל הצנור ההוא של הרשע, שמקבל משם החיות שלו. ועל כן מכרח שיהיה זה הצדיק צדיק גמור, שאין בו שום רע, למען לא יהיה כח להרוח סערה, שהוא הרוח חיים של הרשע, לשלט ולהזיק, חס ושלום, להצדיק בעת שיורד להמדה רעה של הרשע לקלקלה, כי אין להרע שום תפיסה ואחיזה בהצדיק גמור, ואין לו מקום לאחז בו. (וגם מהמדה רעה בעצמה שיורד להכניעה אין לו שום תפיסה, חס ושלום, רק מה שיורד לתוכה הוא להכניעה ולהשפילה, בבחינת (בראשית י"ג): "ויעל אברם ממצרים"): וזהו (תהלים קמ"ז): מ'שפיל ר'שעים ע'די א'רץ – ראשי תבות: אש, רוח, מים, עפר, שהם כל הארבעה יסודות, שהם כלל כל המדות, שצריכין לבררם בברור גמור, עד שלא יהיה בו שום אחיזה משום רע שבשום מדה מהארבעה יסודות הנ"ל, ואזי הוא צדיק גמור כנ"ל. ואז דיקא, כשמבדיל הרע מארבעה יסודות – אש, רוח, מים, עפר – אזי הוא משפיל רשעים עדי ארץ כנ"ל. מה שאין כן צדיק שאינו גמור, אף שאין לו שום עברה, אף על פי כן עדין לא הבדיל הרע לגמרי והרע עדין בכח, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים, כי יש מקום להרע לאחז בו, ויוכל להזיק לו, חס ושלום, האריכות רוח של הרשע, שהוא גדול בשעתו בבחינת רוח סערה כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות ז: ): והכתיב: "אל תתחר במרעים"? (תהלים ל"ז) 'מי שלבו נוקפו אומר כן'; פרש רש"י: 'הירא מעברות שבידו' – 'שבידו' דיקא. זהו שאמרנו, כי באמת אין לו שום עברה, רק שהוא ירא עדין מעברות שבידו וכחו לעשות, כי הרע עדין בכח, כי לא זכה עדין לבחינת לא יאנה לצדיק כל און, ואינו בטוח עדין שלא יארע לו מכשול עברה, חס ושלום, ועל כן אסור לו להתגרות ברשעים כנ"ל. וזהו: "תחריש כבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א), ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא מציעא עא [ושם בברכות]): 'צדיק ממנו בולע' – 'בולע' דיקא, כי הוא בולע אותו ממש באריכת הרוח שלו, שהוא גדול בשעתו; אבל צדיק גמור אינו בולע, כי אין לבו נוקפו מחשש מכשול עברה כנ"ל, כי כבר בטל הרע לגמרי מכל המדות והתאוות של כל הארבעה יסודות. ועל כן זה הצדיק גמור וכל הנלוים אליו מתרים להתגרות ברשעים, כי זה הצדיק יכול לירד לתוך כל הצנורות של כל המדות רעות שלהם, שהגבירו על עצמם ולשברם ולבטלם, ועל ידי זה הוא משפיל רשעים עדי ארץ, כנ"ל:
ו. ולבוא לזה – להפריש ולהבדיל ולבטל הרע מהטוב – הוא על ידי תורה ותפלה, ולמוד התורה יהיה ללון לעמקה של הלכה (עיין זוהר בהר קי"א: ) הינו ללמד פוסקים. כי יש בהתורה אחיזת הטוב והרע, שנאחזין מבחינת אסור והתר, טמא וטהור, כשר ופסול, שיש בהתורה; וכל זמן שאינו מברר ההלכה הוא מערב טוב ורע; ועל כן אינו יכול להפריש ולבטל הרע מהטוב, והוא בבחינת (משלי י"א): "ודרש רעה תבואנו"; עד אשר הוא מעין ומברר הפסק הלכה ומברר האסור והמתר וכו', דהינו על ידי למוד פוסקים, אזי מפריש הטוב מהרע (עיין זוהר בהר דף קי"א). אך לזכות לזה השכל, שיוכל ללון לעמקה של הלכה, הוא על ידי תפלה, כי משם נמשך השכל:
ז. והענין, כמו שכתוב בתקוני זהר (תקון י"ד, כט: ): 'גן – דא אוריתא', כי התורה נקראת גן, ונשמות ישראל המעינים ומבינים בהתורה הם בחינת עשבין ודשאין דאתרביאו בגן. ומאין הם גדלים? הוא ממעין, דא חכמה, כמו שכתוב (שיר השירים ד): "מעין גנים". ומהיכן מקבלין החכמה והשכל שהוא בחינת המעין? הוא מהתפלה, כמו שכתוב (יואל ד): "ומעין מבית ה' יצא" – הוא התפלה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ו): "כי ביתי בית תפלה". והוא בחינת מביא מכח אל הפעל. כי תפלה הוא בחינת חדוש העולם, כי תפלה הוא שמאמין שיש מחדש אשר בידו לעשות כרצונו לשנות הטבע, והוא בחינות בריאה בכח, כמו שכתוב (תהלים ק"ד): "כלם בחכמה עשית", שהוא בחינת התפלה שמשם יוצא מעין החכמה כנ"ל; והתורה היא בחינת בריאה בפעל, כמו שכתוב (משלי ח): "ואהיה אצלו אמון" – אמן, לשון פועל, כי בהתורה נברא העולם. וכשמתפלל על איזה דבר, הוא בחינת חדוש העולם והוא בחינת בריאה בכח, והוא בחינת התעוררות החכמה שהוא בתפלה, כנזכר לעיל: "ומעין מבית ה' יצא", זה התפלה, כי שם נתעורר החכמה כנ"ל, ומשם נמשך המעין הוא החכמה אל התורה, ושם יוצא אל הפעל, כמו שכתוב (משלי ב): "מפיו דעת ותבונה", כי בהתורה הוא התגלות החכמה, ועל ידי זה נעשה מעין גנים, שהמעין משקה הגן, ועל ידי זה אתרביאו עשבין ודשאין כנ"ל. וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לב: ): 'המעין בתפלתו בא לידי כאב לב' וכו', שנאמר (משלי י"ג): "תוחלת ממשכה מחלת לב". מאי תקנתה? יעסק בתורה, שנאמר: (שם) "ועץ חיים תאוה באה". זהו שאמרנו, כי בהתפלה עדין הוא בכח ואינו יוצא אל הפעל, עד שבא אל התורה, שהיא בחינת בריאה בפעל, ואזי נעשה בקשתו, על ידי שיוצא מכח אל הפעל.
והינו דכתיב: ונהר יצא מעדן להשקות את הגן, ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים. עדן – הוא בחינת התפלה, כי עדן "עין לא ראתה", כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות לד: ), שזהו בחינת תפלה שהוא למעלה מן הטבע, כי על ידי תפלה משנה הטבע כנ"ל [שזהו בחינת עדן "עין לא ראתה", כי למעלה מהטבע אין לנו שום תפיסא]. והינו: ונהר יצא מעדן – הינו מהתפלה, כנ"ל: "ומעין מבית ה' יצא"; להשקות את הגן – הוא התורה כנ"ל, "מעין גנים". וכאשר נמשך מעין החכמה מהתפלה אל הגן שהוא התורה, אזי אתרביאו עשבין ודשאין – נשמות ישראל, כלומר שגדלים בהגן ומבינים ומשכילים בהתורה, ואזי זוכה ללון בעמקה של הלכה לברר הדין, האסור והמתר, הטהור וכו', ובזה מפריש הטוב מהרע כנ"ל. וזהו: ומשם יפרד, כי על ידי זה נפרד הרע מהארבעה יסודות ולא נשאר רק הטוב, ואזי: והיה לארבעה ראשים – הם ארבע אותיות הוי"ה, שהם שרש הטוב של הארבעה יסודות כנ"ל:
ח. וזהו בחינות ארבע ציצית, כי ארבע ציצית הם בחינת הרוח חיים, וכמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח", שעל ידי זה מכניעין הרוח סערה, שהוא הרוח של המתנגדים החולקים על הצדיקים אמתיים, שממשיכין אריכת הרוח שלהם מהרב דקלפה, שהוא בחינת עשו איש שעיר כנ"ל. ועל כן ציצית הוא לשון שער, כמו שכתוב (שם ח): "ויקחני בציצית ראשי". כי על ידם נכנע עשו איש שעיר, בחינת רוח סערה כנ"ל. וזה בחינת טלית לבן שנתעטף הקדוש ברוך הוא וסדר שלש עשרה מדות (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, ראש השנה י"ז: ), כי השלש עשרה מדות הן בחינות הרוח חיים דקדשה כנ"ל. וזהו בחינת טלית, שהוא ארבע כנפות, בחינות הרוח מארבע רוחות כנ"ל. והינו טלית לבן – הפך בחינות רוח דקלפה, בחינת עשו, שהוא "אדמוני כלו כאדרת שער" (בראשית כ"ה), ופרש רש"י: 'כטלית' – כטלית דיקא, בחינת טלית דקלפה, שהוא בחינת טלית אדום, שמשם נמשך הרוח של הרשעים כנ"ל. ועל ידי טלית דקדשה, שהוא בחינת טלית לבן, מכניעין אותו, כי משם נמשך הרוח חיים דקדשה, שהוא בחינת שלש עשרה מדות של רחמים כנ"ל. ועל כן נתעטף הקדוש ברוך הוא בטלית לבן דיקא וסדר לפני משה שלש עשרה מדות של רחמים, הינו כנ"ל, כי על ידי טלית דקדשה, שהוא בבחינות מקיף, שהוא בחינת הרוח חיים, בחינות (קהלת א): "סובב סבב הולך הרוח", נכנע טלית דקלפה, בחינת הרוח דקלפה: וזהו (איוב ל"ח): "לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה" – כי על ידי הארבע כנפות, שהם בחינת הרוח חיים דקדשה, שהם בחינת הארבע ראשים הנ"ל, על ידם וינערו רשעים, בחינת מ'שפיל ר'שעים ע'די א'רץ, ראשי תבות: א'ש, ר'וח, מ'ים, ע'פר, כנ"ל.
וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: אמר לי ההוא טיעא, תא ואחוי לך מתי מדבר. אזלי וחזיתינהו, ודמו כמאן דמבסמו. וגנו אפרקיד, והוה זקיפא ברכה דחד מניהו, ועיל טיעא תותה ברכה, כי רכיב גמלא וזקיפא רמחה ולא נגע בה. פסקי חדא קרנא דתכלתא דחד מניהו ולא הוי מסתגי לן. אמר לי: דלמא שקלת מידי מניהו? דגמירי, דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה. אזלי אהדרתה, והדר מסתגי לן.
פרוש רשב"ם: טיעא – סוחר ישמעאל: אזלי וחזיתינהו ודמו כמאן דמבסמו – שהיו שוכבין בפנים צהבות כשתויי יין: אפרקיד – פניהם למעלה: ועיל טיעא תותה ברכה – כלומר, ראיתי שטיעא היה הולך תחת ברכי המת, רכוב על הגמל ורמחו בידו, ולא נגע בה בברכה: שקלא חדא קרנא – כנף הטלית להראותו לחכמים, ללמד ממנו דין ציצית, אי כבית שמאי אי כבית הלל, כדלקמן: ולא הוי קא מסתגי לן – בהמות שהיינו רוכבין לא היו יכולין להלך.
תא ואחוי לך מתי מדבר – הינו שהראה לו הרשעים שאינם דבקים בצדיקים, והם נקראין מתי מדבר, כי מדבר לא היתה רוח צפונית מנשבת בו (יבמות עב.) – הינו בחינת רוח החיים דקדשה, שהיא בחינת רוח צפונית שהיתה מנשבת בכנור של דוד כנ"ל. והרשעים הללו, שאינם דבקים בצדיקים, ואין להם הרוח דקדשה, והם בחייהם קרואים מתים; והראה לו מהיכן מגיע להם שלמות החסרון. וזהו שהראה לו: דהוו דמו כמבסמי – פרש רבנו שמואל, כשתויי יין, בחינת עשו אדמוני, שהוא הרב דקלפה, אשר משם מקבלין הרשעים הרוח חיים שלהם להשלים החסרון. וזהו: וגנו אפרקיד – פרש רבנו שמואל, פניהם למעלה – פניהם זה בחינת הרוח כנ"ל: הכרת פניהם וכו'; והינו למעלה, כי הרוח שלהם גדול לפי שעה עד אשר עולה הצלחתם למעלה כנ"ל, בחינת כל צורריו יפיח בהם כנ"ל. והוה גבה ברכה דחד מניהו – זה מורה על גדל ההצלחה של הרשעים, כי העדר ההצלחה נקרא "ברכים כושלות" (ישעיהו נ"ה): 'וגבה ברכה' הינו רום ההצלחה. ועיל טיעא תותה ברכה – הינו הצדיק שנקרא טיעא, כמו שפרש רבנו שמואל בכל מקום: 'סוחר ישמעאל', וסוחר הוא בחינת הרוח, כמו שכתוב (קהלת א): "סובב סבב הולך הרוח", והינו הצדיק שמקבל הרוח מהקדשה. וזהו: 'סוחר ישמעאל' – על שם (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", כי הצדיק שומע כל האנחות של הדבקים בו, כי ממנו תוצאות חיים לכל אחד, כי הוא איש אשר רוח בו כנ"ל. כי רכיב גמלא – בחינת (משלי י"א): "גומל נפשו איש חסד" – זה בחינת רב חסד כנ"ל. וזקיף רמחא – רומח הוא בחינת רוח מ"ם, בחינת "ורוח אלקים מרחפת על-פני המים", הינו התורה שנתנה למ' יום, ששם הרוח-חיים כנ"ל; כלומר, שהצדיק היה לו בחינת הרוח שמקבל מהתורה כנ"ל, ועם כל זה נחית תחות ברכה, תחת הצלחת הרשע, בחינת "כבלע רשע צדיק ממנו". וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו – הינו שפסק ושבר המדה רעה מאחד מארבע יסודות שהגביר והמשיך הרשע על עצמו, שהוא הצנור שלו כנ"ל. וזהו: 'וקא פסקי קרנא דתכלתא' וכו', הינו שפסק אחת מן הציצית שלהם, שזה בחינת מה שפסק ושבר המדה רעה שלהם שהוא הצנור שלהם, כי כל המדות רעות נמשכין מארבעה יסודות, ששרשם ארבע ציצית כנ"ל. ולא מסתגי לן – כלומר, שאף על פי כן לא עלתה לו להשפיל את הרשע ולצאת מתחת ברכיו, אף על פי שפסק ושבר המדה רעה של הרשע שנמשכת מארבעה יסודות ששרשם ארבע ציצית כנ"ל, שזהו בחינת 'וקא פסקי קרנא דתכלתא דחד מניהו' כנ"ל, אף על פי כן לא היה יכול להשפילו ולצאת מתחת ברכיו, בחינת 'ולא מסתגי לן', שפרושו שלא היו יכולין לצאת משם, הינו כנ"ל. אמר לי: דלמא שקלית מידי מניהו? – הינו, שמא יש לך אחד מארבע יסודות שלא תקנת בשלמות להפריד ממנו הרע לגמרי, ועל כן לא מסתגי לן; כמבאר לעיל, שכל זמן שנשאר בו איזה אחיזה בעלמא מהרע של איזה מדה, אינו יכול להכניע את הרשע. וזהו: 'דלמא שקלית מידי מניהו' – שמא לקחת קצת מהם, הינו, שמא יש בך עדין איזה אחיזה מאיזה מדה רעה של הרשעים, שלקחת לעצמך איזה מדה ותאוה שלהם, ועל כן 'לא מסתגי לן' – ועל כן אין אנו יכולין לצאת מהם כנ"ל. דגמירי, דמאן דשקיל מידי מניהו לא מסתגי לה. – הינו כנ"ל, שיש לנו קבלה, שכל מי שלוקח לעצמו איזה דבר תאוה ומדה רעה של הרשעים, הינו שיש בו עדין איזה אחיזה מהמדות רעות שלהן, אינו יכול לצאת מהם ולהכניעם כנ"ל. אזלי אהדרתה – הינו שהחזרתי מה שהיה אצלי איזה מעט אחיזת הרע מהמדות רעות שלהם, החזרתי והפרשתי ממני. והדר מסתגי לן – שאז עלתה בידינו לצאת מתחת ברכיו להכניעו ולהשפילו; כמבאר לעיל, שצדיק גמור שמפריש מעצמו כל אחיזת הרע שלהם לגמרי, הוא יכול לצאת מהם ולהכניעם ולהשפילם, בבחינת "משפיל רשעים עדי ארץ" כנ"ל: וזהו: ראיתי והנה מנורת זהב – היא התורה, הנחמדים מזהב. וגלה על ראשה – פרש רש"י: 'מעין', הוא המעין היוצא מבית ה', הוא התפלה. ושבעה נרתיה – הם הנשמות דאתרביאו בגן, הנחלקים לשבע כתות עיין מדרש שוח"ט מזמור י"א). שבעה ושבעה מוצקות – הם מ"ט אורות, שהוא אור הגנוז לעתיד (כמו שפרש רש"י שם), בחינת עדן עין לא ראתה, שהוא בחינת התפלה כנ"ל. ושנים זיתים עליה – פרש רש"י: 'שני אילנות', הינו אילנא דחיי ואילנא דמותא, הינו טוב ורע כנ"ל. וזהו: אחד מימין ואחד משמאל – כנ"ל. "ומשם יפרד", שנפרד הרע מהטוב, זה לימין וזה לשמאל. ואמר אל המלאך מה אלה. ויען וכו' לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי – הינו בחינת הרוח חיים הנ"ל, בחינת "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח" וכו' כנ"ל; כי על ידי תורה ותפלה, שעל ידי זה מבררין הטוב מן הרע כנ"ל, שזה בחינת כל מראה המנורה כנ"ל, על ידי זה זוכה לרוח החיים ונשלם כל החסרונות כנ"ל. (וזהו: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות. מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר" וכו' – כי זרבבל היה אז הצדיק הדור, ועמדו כנגדו כמה רשעים לבטלו מעבודתו, כמבאר בפסוקים רבים. ועל זה נאמר שם: "לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי" וכו', שעל ידי בחינת המשכת הרוח חיים הנ"ל שממשיך הצדיק הגמור וכו' כנ"ל, על ידי זה יכניע ויפיל כל השונאים, בחינת "מי אתה הר הגדול לפני זרבבל למישר", שכל המונעים העומדים לפניו כהר, כלם יתבטלו על ידי בחינת הרוח חיים הנ"ל, כנ"ל).
ט. והנה מבאר למעלה, כי הרוח חיים הוא בהתורה, בחינת "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" כנ"ל. ועל כן במצרים, שהיה קדם קבלת התורה, ולא היה להם מהיכן לקבל הרוח חיים, נאמר בהם (שמות ו): "מקצר רוח", כי לא היה להם מאין לקבל הרוח חיים שהוא בחינת ארך אפים, מאריך רוחה כנ"ל, ועל כן נאמר בהם 'מקצר רוח', שהוא הפך ארך אפים, שהוא בחינת הרוח חיים שממשיכין על ידי אנחה להשלים החסרון כנ"ל, כי הרוח הוא שלמות החסרון כנ"ל, בחינת "ויתן לך משאלת לבך". וזהו בחינת: "הרחב פיך ואמלאהו" – שנתמלא החסרון. וזהו בחינת מלאפום – מלא פום. והענין, כי מלאפום הוא יוד ואו, והוא בחינת יו"ד מיני דפיקין, כנגד יו"ד הדברות. והדפק הוא על ידי הרוח, כידוע. ועל כן הם עשרה מיני דפיקין, כנגד עשרת הדברות, כי הרוח שהוא הדפק הוא בהתורה כנ"ל, והואו הוא בחינת המשכת הרוח. והינו מלאפום – מלא פום כי על ידי המשכת הרוח נשלם החסרון, שזהו בחינת "הרחב פיך ואמלאהו" – שנתמלא החסרון כנ"ל, שזהו בחינת מלאפום – מלא פום כנ"ל. וזהו שדקדק: (תהלים פ"א): "אנכי ה' אלקיך המעלך מארץ מצרים", וקבלו התורה אשר שם הרוח, ואזי דיקא "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת מלאפום כנ"ל, בחינת שלמות החסרון. כי דיקא אחר יציאת מצרים, בחינת "המעלך מארץ מצרים", שאז נתבטל בחינת מקצר רוח הנ"ל, כי קבלו התורה ששם הרוח חיים כנ"ל, על כן אז דיקא: "הרחב פיך ואמלאהו", בחינת שלמות החסרון, בחינת מלא פום, בחינת "ימלא ה' כל משאלותיך" כנ"ל. ועל כן נזכר יציאת מצרים בפרשת ציצית, כי ציצית בחינת הרוח חיים, בחינת מארבע רוחות וכו' כנ"ל. גם דבר אז מענין שתים עשרה שעות היום ושתים עשרה שעות הלילה, שיש בהם שנים עשר צרופי הוי"ה, בכל שעה יש צרוף אחר, וכל שעה נחלקת לתתר"ף חלקים, וכל חלק וחלק מתתר"ף חלקים יש בו גם כן צרוף השם, וכל זה הוא בחינת רוח החיים שבהדפק (עיין ר"ח שער היראה פ' יוד) ולא זכיתי לשמע באור ענין זה היטב. גם שכחתי קצת מזה, והמשכילים יבינו.
"רכב אלקים רבתים אלפי שנאן" (תהלים ס"ח), 'אלפי' – בחינת אלופי עשו, ועל ידי 'רכב אלקים רבתים' – בחינת קבלת התורה, שמשם מקבלין הרוח חיים הרבנים דקדשה – על ידי זה 'אלפי שנאן', כמו שדרשו חכמינו, זכרונם לברכה (עבודה זרה ג: ): 'אל תקרי שנאן אלא שאינן', הינו שעל ידי קבלת התורה, ששם הרוח דהרב דקדשה, על ידי זה נתבטלין ונכנעין אלופי עשו, רברבי עשו, שהם בחינת הרב דקלפה, בבחינת 'אלפי שאינן', שאלופי עשו, רברבי עשו, נתבטלין ואינן:
"מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק ואמר רזי לי רזי לי אוי לי, בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" (ישעיהו כ"ד). "מכנף הארץ" – זה בחינת כנפי הציצית, ששם הרוח חיים, שהוא בחינת כנור של דוד שהיה מנגן על ידי הרוח צפונית וכו' כנ"ל (עיין זוהר שלח קע"ה: ) כי הנגינה והזמירות נמשכין מהרוח חיים שבכנפי ראה כידוע. וזהו: "זמרת שמענו", בחינת הנגון של כנור של דוד, שהוא בחינת הרוח חיים, שהוא בחינת כנפי הציצית, בחינת מכנף הארץ כנ"ל. ועל ידי זה מכניעין הרשעים, בבחינת "לאחז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה". וזהו: "צבי לצדיק", פרש רש"י: 'עתיד להיות מצב ותקומה לצדיקים' – הינו כנ"ל, כי על ידי הרוח חיים הנ"ל מתגברין הצדיקים על הרשעים כנ"ל. וזהו: "ואמר רזי לי" וכו' אוי לי – פרש רש"י, 'שנגלו לי שני רזים: רז פרעניות ורז ישועה, והרי תרחק הישועה עד' וכו' – הינו כנ"ל, כי הרוח של הרשע גדול בשעתו, בבחינת רוח סערה, שמשם כל הצרות ואריכת הגלות של ישראל. וזהו: "בגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו" – כי יניקת הבוגדים והרשעים הוא מבחינת פגם הבגדים, דהינו פגם הציצית, שהם בכנפי הבגד, דהינו מפגם הארבעה יסודות, שאחיזתן ושרשם העליון הוא בחינת ארבע ציצית כנ"ל. אבל סוף כל סוף: "פחד ופחת ופח עליך יושב הארץ" וכו' – כי כל הרשעים יכרעו ויפלו, כי לסוף כלה ונאבד וכו' כנ"ל, כי הצדיקים גמורים מכניעין אותם ומשפילים רשעים עדי ארץ על ידי הרוח חיים שלהם, שהוא בחינת ציצית, בחינת "מכנף הארץ זמרת שמענו" כנ"ל. כנור של חמש נימין – בחינת התורה; וכן כתוב בזהר (צו לב.): 'ותופשי התורה – אלין דתפשין בכנורא'. חמש אני אית לראה (חלין מ"ז.) – כי רוח החיים הוא בהראה, ומשם המשכת הרוח של האנחה, כידוע בחוש, ועל כן אית לה חמש אני לראה, כנגד חמשה חמשי תורה (עיין תיקון כ"ה: ) ה' נימין דכנור דדוד, ששם הרוח חיים כנ"ל: (עין בתקונים, תקון י: כנפי מצוה, אנון ה' קשרין לקבל שמע וכו', דאנון לקבל ה' נימין דכנור דדוד וכו', עין שם. גם עין בהשמטות הזהר):

ט – תהמת יכסימו
(לשון רבנו, זכרונו לברכה)
תהמת יכסימו, ירדו במצולת וכו' (שמות ט"ו).
א. כי עקר החיות מקבלין מהתפלה, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "תפלה לאל חיי". ובשביל זה צריך להתפלל בכל כחו, כי כשמתפלל בכל כחו ומכניס כחו באותיות התפלה, אזי נתחדש כחו שם, בבחינת (איכה ג): "חדשים לבקרים (רבה אמונתך") וכו'. כי אמונה היא תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה", תרגומו: 'פרישן בצלו':
ב. ודע, שיש שנים עשר שבטים, כנגד שנים עשר מזלות (תקון יח, ובתקון כא), וכל שבט ושבט יש לו נסחא מיחדת ויש לו שער מיחד לכנס דרך שם תפלתו, וכל שבט מעורר בתפלתו כח מזלו שבשנים עשר מזלות; והמזל מאיר למטה ומגדל הצמח ושאר דבריו הצריכים אליו. וזה פרוש (במדבר כ"ד): "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל". 'וקם' – זה בחינת עמידה, בחינת תפלה. כששבט מישראל עומד להתפלל, על ידי זה מעורר כוכב, והכוכב הוא דורך ומכה הדברים שיגדלו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה, פרשה י): 'אין לך עשב מלמטה שאין לו כוכב ומלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו: גדל!'. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (פסחים קיח.): 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף וקשה זווגו [כקריעת ים סוף]' וכו' (סוטה ב). כי הים סוף נקרע לשנים עשר קרעים, כנגד שנים עשר שבטים (פרקי דרבי אליעזר, מב; עין תקון כ"א נט.), ובני ישראל בתפלתם גורמים זווגא דקדשא בריך הוא ושכינתה, כמו שכתוב (תהלים ס"ח): "סלו לרכב ערבות" – 'רוכב', דא קדשא בריך הוא, 'ערבות', דא שכינתה, שנתערב בה כל הגונין; ולפי הזווג שגורם בתפלתו, כן זוכה לזווגו; והתפלה הם שתים עשרה נסחאות, לפיכך הזווג כקריעת ים סוף שהם שנים עשר. וגם ישראל מפרנסים לאביהם שבשמים בתפלתם (עיין זוהר ויקרא ז: פנחס רכ"ו. רמ"א: ) כמו שכתוב (שם ק"ה): "ויעמידה ליעקב לחק", 'וחק לשנא דמזונא הוא' (ביצה ט"ז.), 'ואין עמידה אלא תפלה' (ברכות ו: ). וזה פרוש (תהלים צ"ט): "שמרו עדתיו וחק נתן למו" – 'עדות' זה תפלה, כמו שכתוב (שם קכ"ב): "שבטי יה עדות להדות לשם ה'". גם אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבועות ל.): 'אין עדות אלא בעמידה'; ועמידה זה תפלה, שאנו מעידין על אחדותו. וכפי שמפרנס לאביו שבשמים בתפלתו, כן נותנין לו פרנסתו. וזה: 'קשין מזונותיו כקריעת ים סוף', הינו מזונות נתחלק לשנים עשר שבילים, לפי שתים עשרה שבטי יה. וצריך לזה זכות גדול, שיזכה אדם להעלות תפלתו דרך שער השיך לשבטו. וזה שאמר אבא בנימין (ברכות ה: ): 'כל ימי הייתי מצטער על שני דברים: על תפלתי שתהא סמוך למטתי' – הינו כנ"ל, שיתפלל דרך שער המטה שלו, כי יש שנים עשר מטות, וכל אחד יש לו שער מיחד, והתפלל על שלא תתרחק תפלתו ממטה שלו. וזה לשון מטה, כי מטה לשון זווג, כמאמר הסמוך: על מטתי שתהא נתונה וכו', ומטה הוא בחינת זווג. גם מטה היא בחינת פרנסה, כמו שכתוב (ויקרא כ"ו): "בשברי לכם מטה לחם", כי שנים עשר מטות גורמין זווג ומפרנסין כנ"ל: 'קשה זווגן וקשין מזונותיו' וכו'. גם התפלל על שבטו, שיזכו לשני שלחנות. וזהו: 'ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום', ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא כה: ): 'הרוצה להחכים וכו', הרוצה להעשיר' וכו'. ויעקב, שהוא כלול כל השנים עשר שבטים, והיה יודע כל מטה ומטה בשרשו – בשביל זה כתיב בה (בראשית מ"ט): "ויאסף יעקב רגליו אל המטה". 'רגליו' – זה בחינת תפלה, כמו שכתוב (תהלים פ"ה): "צדק לפניו יהלך" (עיין ברכות יד: ), הינו, שהיה מאסף כל התפלות, כל אחת לשרשה. גם היה כח בידו לתן חלק מחלקי עולם ליוסף, כמו שכתוב (בראשית מ"ח): "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" וכו', כי על ידי תפלתו היה משפיע חיות לכל שלשה חלקי עולם, שהם עולם השפל ועולם הכוכבים ועולם המלאכים. וזה: שכ"ם – שפל, כוכב, מלאך, כי כל זה זכה על ידי תפלתו, כמו שכתוב (שם): "אשר לקחתי מיד וכו' בתפלתי ובקשתי":
ג. אבל כשאדם עומד להתפלל, אזי באים מחשבות זרות וקלפות ומסבבין אותו, ונשאר בחשך ואין יכול להתפלל, כמו שכתוב (איכה ג): "סכת בענן לך מעבור תפלה", וכתיב (תהלים י"ב): "סביב רשעים יתהלכון", שהרשעים, הינו הקלפות, מסבבין אותו. 'כרם זלת' – הינו בשעת התפלה, 'שהיא עומדת ברומו של עולם' (ברכות ו: ). ודע, שיש פתחים הרבה בחשך הזה לצאת משם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יומא לח: ): 'הבא לטמא, פותחין לו – יש לו פתחים הרבה' עיין תו' שבת ק"ד. בד"ה אית). נמצא, שיש פתחים הרבה בחשך גם לצאת משם. אבל האדם הוא עור ואין יודע למצא הפתח. ודע, שעל ידי אמת זוכה למצא הפתח, כי עקר אור המאיר הוא הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (תהלים כ"ז): "ה' אורי וישעי"; ועל ידי שקר הוא מסלק את הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (שמות כ): "לא תשא את שם ה' לשוא", כי על ידי שוא מסלק את הקדוש ברוך הוא, כי "דבר שקרים לא יכון לנגד עיניו" (תהלים ק"א). אבל על ידי אמת, הקדוש ברוך הוא שוכן עמו, כמו שכתוב (תהלים קמ"ה): "קרוב ה' לכל קוראיו לכל" וכו'; וכשהקדוש ברוך הוא עמו, הוא מאיר לו איך ליצא מהחשך המונע אותו בתפלתו, כמו שכתוב: "ה' אורי". וזה פרוש: (בראשית ו) "צהר תעשה לתבה", פרש רש"י: 'יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טוב'; והחלוק שבין חלון לאבן טוב – כי החלון אין לו אור בעצמו, אלא דרך שם נכנס האור, אבל כשאין אור, אין מאיר; אבל אבן טוב, אפלו כשאין אור מבחוץ הוא מאיר בעצמו. כן יש בני אדם שדבורם הוא חלון, ואין כח להאיר להם בעצמם; וזה: יש אומרים, ואמירתם נעשה חלון; ויש שאמירתם נעשה אבן טוב ומאיר. ודע, שהכל לפי גדל האמת, כי עקר האור הוא הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא הוא עצם האמת, ועקר השתוקקות של השם יתברך אינו אלא אל האמת. וזה: "ואל אמה תכלנה מלמעלה", לשון (שמואל ב י"ג): "ותכל נפש דוד". אמה – היא ה' מוצאות, הכלולים מאש ומים, הינו שתראה שיצאו הדבורים מפיך באמת, ואז ישתוקק הקדוש ברוך הוא מלמעלה לשכן אצלך; וכשישכן אצלך, הוא יאיר לך. וזה: אמה תכלנה מלמעלה – ראשי תבות אמת, כי על ידי אמת הקדוש ברוך הוא חומד מלמעלה לשכן עם האדם, כמו שכתוב: "קרוב ה' לכל קוראיו" וכו'. ואז: "ופתח התבה בצדה תשים", הינו התבה היוצאת באמת, היא תשים לך פתח בחשך שאתה נצוד בו. וזה: "בצדה" – הינו הקלפה הצד ציד, כמו שכתוב (בראשית כ"ה): "כי ציד בפיו", כי מתחלה לא היה יכול לדבר מחמת החשך הסובב אותו, ועל ידי שיוצא מתוך החשך ומתפלל היטב, על ידי זה הוא מתקן "תחתים שנים ושלישים", הינו עולם השפל ועולם הגלגלים ועולם השכל. (אך אי אפשר להתפלל, רק כשלומד תורה, כי 'לא עם הארץ חסיד' (אבות ב); וכתיב (משלי כ"ח): "מסיר אזנו משמע תורה גם תפלתו תועבה" – כתב יד החברים).
ד. וצריך כל אדם לקשר את תפלתו לצדיק הדור. והצדיק יודע לכון השערים ולהעלות כל תפלה ותפלה לשער השיך. כי כל צדיק וצדיק הוא בחינת משה משיח, כמו שאמרו (שבת ק"א: ): 'משה, שפיר קאמרת', וכתיב (בראשית מ"ט): "עד כי יבא שילה" – 'דא משה' (זהר בראשית כה: ); ומשיח הוא כלול כל התפלות, ובשביל זה יהיה משיח 'מורח ודאין' (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה סנהדרין צג: ), כי התפלות הם בחינת חטם, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ח): "ותהלתי אחטם לך" (עיין זוהר נשא ק"ל):
וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנא: זמנא חדא הוי קאזלינן במדברא, ואתלוי בהדן ההוא טיעא, דהוה שקיל עפרא ומורח לה. ואמר: הא ארחא לדוכתא פלן והא ארחא לדוכתא פלן. אמרינן לה: כמה מרחקינן ממיא? ואמר לן: הבו לי עפרא. יהבינן לה. אמר לן: תמניא פרסי. תנינן ויהבינן לה, אמר לן: דמרחקינן תלתא פרסי. אפכית לה ולא יכלית לה.
רשב"ם: טיעא – סוחר ישמעאל: והפכינן – האי עפרא בהאי עפרא, לנסותו אם יהיה בקי כל כך.
זמנא חדא אתלוין בהדן ההוא טיעא, סוחר ישמעאל – זה בחינת צדיק הדור, שהוא כלול כל התפלות כמשיח. ותפלות זה בחינת סוחר ישמעאל, כמו שכתוב (בראשית ט"ז): "כי שמע ה' אל עניך", ותרגומו: 'קביל ה' צלותיך'. וזה סוחר, כי סביב – תרגומו סחור. וזה בחינת אמונה, כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "ואמונתך סביבותיך". ואתלוין בהדן ההוא טיעא, – שקשרנו את עצמנו עם צדיק הדור, שהוא בחינת משיח, כלליות התפלה. ושקיל עפרא ומורח ואמר: הא לדוכתא פלן והא לדוכתא פלן. עפרא – זה בחינת תפלה, כמו שכתוב (ישעיהו מ"א): "יתן כעפר חרבו", וחרב זה בחינת תפלה, כמו שכתוב: "בחרבי ובקשתי". ומורח – כי יש לו כח הזה להריח, על ידי שהוא כלול כל התפלות, וכתיב: "ותהלתי אחטם לך". ואמר: הא לדוכתא פלן – שהיה יודע שערי תפלות, והיה יודע כל תפלה השיך לשבטו. ואמרינן לה: כמה מרחקינן ממיא? ואמר: הבו לי עפרא. ויהבינן לה. אמר לן: תמניא פרסי. תנינן ויהבינן לה, אמר לן: תלתא פרסי. אפכית ולא יכלית לה. – הינו, אמרינן לה: כמה אנן מרחקינן ממיא – מבחינת (איכה ב): "שפכי לבך כמים נכח פני ה'". אמר לן, תמניא בחינות, הינו למוד התורה, שהוא חמשה חמשי תורה, ושלשה תפלות. תנינן ויהבינן לה – תנינן, לשון למוד, ואחר הלמוד, יהבינן לה להריח, כמה מרחקינן מזאת הבחינה של מים. ואמר לן, תלתא פרסי – הינו שלשה בחינות תפלות. והראה לנו סימן על זה, שעדין לא הגענו למדרגה זאת שנתפלל כל כך בכונה עד שנשפך לבנו לפניו כמים. והא ראיה: אפכית כמו שכתוב (תהלים פ"ט): "אף תשיב צור חרבו ולא הקמותו במלחמה", כי כל התפלות הם בחינת חרב אצל משיח; ואם היו התפלות בבחינה הנ"ל, בודאי לא היה משיב צור חרבו, וזה סימן שעדין לא הגענו למדרגת "שפכי לבך כמים נכח פני ה'".
ה. ותפלה הוא בחינת נסים, שהוא אין דרך הטבע; כי לפעמים הטבע מחיב איזו דבר, והתפלה מהפכת את הטבע. ועקר הנסים, הינו עקר התפלה, אינו אלא בארץ ישראל, כמו שכתוב (תהלים ל"ז): "שכן ארץ ורעה אמונה", ואמונה זה תפלה, כמו שכתוב (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה" כתרגומו. ובשביל זה היא גבוה מכל הארצות (זבחים נד: ), על שם שעקר הנסים שם הם, וכתיב (ישעיהו ס"ב): "הרימי נס". ובשביל זה נקראת ארץ כנען; כנען – לשון סוחר, בחינת אמונה, כמו שכתוב: "ואמונתך סביבותיך". וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית י.): ארץ ישראל שותה תחלה. והגשמים באים מתהומות, כמו שכתוב (תהלים מ"ב): "תהום אל תהום קורא"; ותהום לשון נס, (עיין בר"ר פ"ד מעשה נסים יש בדבר ועיין רש"י שם: ) כמו שכתוב (רות א): "ותהם כל העיר", כי על נס, הינו על דבר חדוש, מתמיהין. וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית כה: ): 'קול התור נשמע בארצנו' לענין גשמים, כי עקר הגשמים נשמע בארץ ישראל, כי שם התהומות, הינו הנסים, הינו אמונה, תפלה. וזה לעמת זה עשה אלקים – ומצרים הוא הפך ארץ ישראל, זה לעמת זה, כמו שכתוב (שמות י"ד): "ומצרים נסים לקראתו", שמצרים לעמת ארץ ישראל, לעמת הנסים. ובשביל זה אין מקום תפלה במצרים, כמו שכתוב (שם ט): "והיה כצאתי את העיר אפרש כפי". בשביל זה, כשפגם אברהם בארץ ישראל, בשעה שהבטיח לו הקדוש ברוך הוא על ירשת ארץ אמר (בראשית ט"ו): "במה אדע" – על ידי זה ירדו אבותינו למצרים, כי פגם באמונה, הינו ארץ ישראל, בחינת נסים, וירד יעקב ובניו למצרים, ששם הפך הנסים, שזה לעמת זה. וירדו דוקא יעקב ובניו, כי הוא פגם בארץ ישראל, בחינת תפלה, וירדו יעקב ובניו, שהם בחינת תפלה, שהם בחינת שנים עשר שערי תפלה. ועל ידי שעקר התפלה הם יעקב ובניו כנ"ל, על ידי זה לא זכה לארץ ישראל, לבחינת תפלה, אלא יעקב ובניו, כמו שכתוב (בראשית כ"א): "כי ביצחק יקרא לך זרע", ולא כל יצחק (נדרים לא.). וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (תענית ח.): 'אין הגשמים יורדין אלא בשביל אמנה', הינו בחינת ארץ ישראל, שהוא בחינת תפלה, בחינת אמונה; והיא שותה תחלה, ששם התהומות בחינת נסים, כמו שכתוב: "ותהם כל העיר". וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שם ח: ): 'בשעה שהגשמים יורדין, אפלו פרוטה שבכיס מתברכת'; 'פרוטה' – זה בחינת קול התור. ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה: 'האי רודיא דמיא לתור, ופריטא שפותה', והוא עומד בין תהומא לתהומא, שהוא כלול משני התהומות, שהוא כלליות הנסים. וזה: 'פרוטה שבכיס', שפעמים נתכסה כח הנסים; ועל ידי הגשמים נתברך הפרוטה, הינו הנסים, 'דפריטא שפותה'. ואלו בני אדם המכחישים כל הנסים ואומרים שהכל דרך הטבע, ואם רואים איזהו נס, הם מכסים את הנס עם דרך הטבע, שאומרים שזה דרך הטבעים – נמצא שפוגמים בתפלה, כי התפלה היא נסים, שמשנה את הטבע; ופוגמים באמונה, שאין מאמינים בהשגחת הבורא יתברך; ופוגמים בארץ ישראל, שהוא מקום הנסים, כמו שכתוב: "וקול התור נשמע בארצנו", וכמו שאמרו: 'ארץ ישראל שותה תחלה', כי שם התהומות מקום הנסים, כמו שכתוב: "ותהם כל העיר". ועל ידי זה צריך לפל בגלות מצרים, כי זה לעמת זה עשה כנ"ל, וכל הגליות מכנים בשם מצרים, על שם שהם מצרים לישראל (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה בראשית רבה טז). וזה פרוש: תהמת יכסימו – מי שמכסה את הנסים, ומראה לכל דבר שהוא דרך הטבע ירדו במצולת כמו אבן – (בראשית מ"ט) "משם רעה אבן ישראל" תרגומו: 'אב ובנן'. מצולת – זה בחינת מצרים, שנאמר (שמות י"ב): "וינצלו את מצרים". כמו 'אב ובנן' – הינו יעקב ובניו, שהם בחינת תפלה, בחינת נסים, בחינת ארץ ישראל. לפי ירידתם ולפי הפגם שפגם בתפלה ובאמונה ובארץ ישראל, כן צריך לירד לעמק הגלות של מצרים, כמו שירדו יעקב ובניו למצרים, כשאמר אברהם במה אדע על ירשת ארץ. (עד כאן לשונו, זכרונו לברכה)

י – ואלה המשפטים
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכו'. (שמות כ"א):
א. כשיש , חס ושלום, דינים על ישראל – על ידי רקודים והמחאת כף אל כף נעשה המתקת הדינים:
ב. כי עקר גדלתו של הקדוש ברוך הוא הוא, שגם העכו"ם ידעו שיש אלקים שליט ומושל, כמובא בזהר (יתרו סט: ): 'כד אתא יתרו ואמר: "כי עתה ידעתי כי גדול ה'" וכו', כדין אתיקר ואתעלא שמא עלאה':
ג. ולעכו"ם אי אפשר להם לידע גדלתו של הקדוש ברוך הוא, כי אם על ידי בחינת יעקב, כמו שכתוב (ישעיהו ב): "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'", כי הוא גלה אלקותו של הקדוש ברוך הוא יותר משאר האבות. כי אברהם קראו הר, ויצחק קראו שדה (פסחים פח.). ושדה הוא יותר משג ונצרך להעולם מהר; ויעקב קראו בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם יותר משדה, הינו שיעקב קרא את מקום הבית המקדש, שהוא מקום התפלה בית, שהוא מקום ישוב לבני אדם, כי העלה את התפלה מהר ושדה לבחינת בית, שיש בו תפיסה לבני אדם יותר מהר ושדה; כי בבחינת בית יש גם לעכו"ם השגה, כמו שכתוב (ישעיהו נ"ו): "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"; וכשהוא בבחינת בית, כדין אתיקר שמא עלאה כנ"ל: וזה פרוש: (תהלים מ"ח): "גדול ה' ומהלל מאד", כלומר אימתי גדול ה'? כשהוא מהלל מאד מסטרא דמותא, שהוא בחינת עכו"ם (כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בראשית רבה ט) על פסוק (בראשית א): "והנה טוב מאד", "מאד" 'זה מלאך המות'), כשהוא מהלל מהם, אזי הוא גדול, כי הוא עקר גדלתו. ואימתי הוא מהלל מהם? "בעיר אלקינו הר קדשו", דהינו כשבחינת הר נעשה עיר אלקינו, שהוא ישוב בני אדם, בחינת בית, שהוא משג יותר מהר ושדה; דהינו כשמעלין את בחינת התפלה מבחינת הר לבחינת עיר ובית, שאז יש גם לעכו"ם השגה כנ"ל, אז דיקא גדול ה', כי זה עקר גדלתו יתברך, כשגם הרחוקים יודעים ממנו יתברך כנ"ל.
ד. וענין זה – להעלות התפלה מבחינת הר ושדה לבחינת בית, בחינת עיר אלקינו, כדי שיתגלה מלכותו גם לעכו"ם, שיהיה להם גם כן השגה באלקותו יתברך שמו – אי אפשר להעשות כי אם על ידי צדיקי הדור, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא קטז.): 'מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים'; כי עקר התפלה אינם יודעים כי אם צדיקי הדור. כי יש בעלי גאוה, שאינם רוצים שילכו לצדיקים, ואומרים שהן בעצמם יכולים להתפלל, ומונעים גם אחרים כשיש להם צער או חולה לילך לצדיקים – עליהם נאמר (בראשית כ): "השב אשת האיש" וכו', כי זה הבעל גאוה מכנה בלשון אבימלך: אבי לשון רצון, כי הוא רוצה למלך, והינו אבימלך. כי באמת צדיק מושל בתפלתו, כמו שכתוב (שמואל ב כג): "צדיק מושל" וכו'; והוא מתגאה בעצמו שיכול להתפלל ויש לו הממשלה, ועל כן מכנה בשם אבימלך, כי הוא רוצה למלך ואומר: אנא אמלך. וזה פרוש: "השב אשת האיש". אשת – ראשי תבות "אדני שפתי תפתח" (תהלים נא) זה בחינת תפלה; דהינו השב אשת בחינת התפלה, להצדיק, כי נביא הוא; כי 'הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים' (חלין ס: ) ומשגר תפלה סדורה בפיו, כדי שיהנה מתפלתו. וזה: כי נביא הוא, לשון ניב שפתים, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ברכות לד: ): "בורא ניב שפתים" – אם שגורה תפלתו בפיו וכו'. וזה: השב ראשי תבות: הר שדה, בית; זה רמז שתפלת הצדיק היא בשלמות, שמעלה אותה מבחינת הר ושדה לבחינת בית כנ"ל.
אבל אלו הבעלי גאוה מעכבים תאותו של השם יתברך ואינם מבקשים מצדיקים שיתפללו עליהם, כי חושבים שהתענו וסגפו את עצמם, ובזה הם צדיקים; אבל האמת אינו כן, כי כל התעניתים שהתענו, אין זה אלא כמו שק שיש בו חורים הרבה, וכשמריקים את השק, אף על פי כן נשארו בו החורים. והגוף נקרא שק, כמאמר התנא: שיננא, שרי שקך (שבת קנב.). ואם התבוננו בעצמן היו רואים, אחר כל התעניתים עדין נשארו אצלם כל תאותם קשורים בשקם, הינו בגופם; ולא תאותם בלבד נשאר קשור בגופם, כי אם גם תאות אביהם שיש אצלם משעת ההולדה, מחמת שלא נתקדש אביו בשעת זווג, גם זה קשור בגופם עדין. ובודאי אלו היו רואים את כל זה, חרדה גדולה היה נופל עליהם, כי היו רואים איך הם עומדים במדרגה פחותה ושפלה. וזה פרוש (בראשית מב): ויהי הם מריקים שקיהם והנה איש צרור כספו בשקו – אחר כל התעניתים, שהוא הרקת השק, בחינת הגוף, עדין – והנה איש צרור כספו – שקשור וצרור כספו ותאותו בשקו וגופו; ויראו את צררות כספיהם המה ואביהם – הינו, לא די צרורות כספיהם, שהוא תאוות עצמן, כי אם גם המה ואביהם, הינו התאוות של אביהם, גם המה לא נפלו מהם. וזהו: וייראו – כי חרדה נפלה עליהם, ואזי לא היו רוצים להשתרר ולמלך:
וזה פרוש: ויאמר להם יעקב אביהם אתי שכלתם, יוסף איננו וכו' – זה רמז על תוכחת השכל, כי השכל מוכיח את הבעלי גאוה הרוצים להתגדל. כי יעקב הוא בחינת השכל, כמו שתרגם אונקלוס (בראשית כז): "ויעקבני" – 'וחכמני'. וזה: אביהם, כי אב בחכמה (מגילה י"ג.), והינו שהשכל מוכיחם ואומר להם: אתי שכלתם, כי 'כל המתגאה – חכמתו מסתלקת ממנו' (פסחים סו: ). יוסף איננו – זה בחינת תקון המעות, הינו עדין לא תקנתם המעות שהוא לחרפה ולקלון, ויש לכם להתביש מחמתו, כי תקון המעות הוא בחינת יוסף, על שם (בראשית ל): "אסף אלקים את חרפתי". ושמעון איננו – הינו, על ידי שאין לך בחינת יוסף, אין לך בחינות שמעון; ושמעון הוא בחינת (שם כ"ט): "כי שמע ה' כי שנואה אנכי", כי אתה אינך שנוא, כי מחמת שלא תקנת את עצמך, בודאי אינך יכול להוכיח אחרים, כי יאמרו לך קשט עצמך תחלה וכו' (ב"מ קז: ); ועל כן אינך שנוא, כי המוכיח הוא שנוא, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (כתבות קה: ): 'האי צורבא מרבנן דמרחמי לה בני מתא, לאו משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במלי דשמיא'; נמצא שהמוכיח הוא שנוא. ואת בנימין תקחו – זה מורה על גדלות, כי פרש רש"י (בראשית לה): בנימין, על שם ארץ ישראל, בן ימין, וארץ ישראל הוא גבוה מכל הארצות (זבחים נד: ). והינו, לא די שאין לכם כל הבחינות הללו, עם כל זה – ואת בנימין תקחו, שאתם לוקחים לעצמכם גדלות. והינו דסים השכל המוכיח אותם: עלי היו כלנה – כי הכל נופל עלי, כי כל המתגאה – חכמתו מסתלקת ממנו:
ה. והעצה היעוצה לבטל הגאוה, שהיא העבודה זרה, כמו שכתוב (משלי ט"ז): "תועבת ה' כל גבה לב" (כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה סוטה ד: ), העקר הוא על ידי התקרבות לצדיקים, כמובא בתקונים (תקון כא מ"ח: ): 'בתרועה דאיהו רוחא, אתעביר אל אחר'; וצדיק הוא בחינת רוחא, כמו שכתוב (במדבר כ"ז): "איש אשר רוח בו", ועל ידו נכנע רוח גבוה, אל אחר, ונעשה מאחר, אחד, כי הוא קוצא דאות ד' (תקון כא נ"ה: ), שממנו ארבע רוחות, כמו שכתוב (יחזקאל ל"ז): "כה אמר ה' מארבע רוחות באי הרוח". וזה לשון תרועה, לשון (תהלים ב): "תרעם בשבט ברזל" (תקון י"ח ותקון כ"א), כי הוא משבר רוח גבוה, אל אחר, כפירות:
ו. וזה בחינת רקודין והמחאת כף. כי רקודין והמחאת כף נמשכין מבחינת הרוח שבלב, כנראה בחוש, כי על ידי שמחת הלב הוא מרקד ומכה כף אל כף; וכמובא בתקונים (תקון כא נ"א: ): 'והאי רוחא נשב בשית פרקין דדרועא ובשית פרקין דשוקין', והיא בחינת המחאת כף ובחינת רקודין. וזהו בחינת: "לבו נשא את רגליו" (בראשית רבה, ויצא, פרשה ע), הינו על ידי הרוח שבלב באים הרקודין; הינו על ידי הצדיק שהוא בחינת רוח כנ"ל, נתבטל הגאוה כנ"ל, כמו שכתוב (תהלים ל"ו): "אל תבואני רגל גאוה", ונתבטל העבודת אלילים, כמו שכתוב: "ורחצו רגליכם" (בראשית י"ח) – 'זה עבודת אלילים' (ב"מ פ"ו: ומובא ברש"י שם): וכשנתעלה הרגלין על ידי הרקודין, בחינת נשא לבו את רגליו, ונתבטל הגאוה, הינו העבודה זרה, על ידי זה נמתקין הדינים; כי 'כל זמן שיש עבודה זרה בעולם, חרון אף בעולם' (ספרי, ראה), וכשנתעבר העבודה זרה, נתעבר החרון אף ונמשכין חסדים, ואז הרגלין הם בבחינת רגלי חסידיו (שמואל א ב), הינו בבחינת חסדים, הינו בחינת "חסדי דוד הנאמנים" (ישעיהו נ"ה) – 'הנאמנים' דיקא, כי נתבטלו המינות והכפירות. וגם זה בחינת המחאת כף, כי על ידי הרוח נתגלה הארת הידים, כמו שכתוב (שיר השירים ה): "קול דודי דופק"; 'דופק' – זה בחינת רוח, כמובא בתקונים (תקון כה ס"ח.), וסמיך לה: "דודי שלח ידו מן החור" – זה בחינת התגלות הארת הידים, הינו בחינת המחאת כף, ואז נתבטל העבודה זרה, הינו הכפירות, וזה בחינת (שמות י"ז): "ויהי ידיו אמונה". נמצא, שעל ידי הצדיק, הינו בחינת רוח שבלב, נתגלה הארת הידים והרגלים, הינו בחינת רקודין והמחאת כף, ונתבטל הגאוה והכפירות, ונתרבה האמונה, ואז נתקים (תהלים כ"ו): "רגלי עמדה במישור", שהוא בחינת אמונה. כי המינות היא בחינת נטיו רגלי, כמאמר אסף (שם ע"ג): "כמעט נטיו רגלי", שנאמר שם על שהשיאו לבו למינות, כמבאר שם; "ורגלי עמדה במישור" מורה על אמונה, ואז נתקים "ויהי ידיו אמונה":
ז. והתורה היא גם כן בחינת ידין ורגלין, כי יש בהתורה נגלה ונסתר: נגלה הוא בחינת ידים, כמו שכתוב: "דודי שלח ידו מן החור" – 'מן החור', הינו חרות על הלוחות (שמות ל"ב), שהוא בנגלה; ונסתר הם בחינות רגלין, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (סכה מט: ): "חמוקי ירכיך" – 'מה ירך בסתר' וכו'. וכלליות התורה נקראת לב, שמתחלת ב"בית" ומסימת ב"למד", ששם משכן הרוח דנשיב בשית פרקין דדרועין ושית פרקין דרגלין, הינו בנגלה ובנסתר:
ח. וזה בחינת מרדכי ואסתר, והמן, בחינות פורים, בחינת גורל שהפיל המן, בחינת עמר שעורים. כי המן בחינת העבודת אלילים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה, שעשה עצמו עבודת אלילים (מגילה י: ), ובשביל זה הפיל פור הוא הגורל בחדש שמת בו משה (שם י"ג: ), כי משה הוא מבטל העבודה זרה, ובשביל זה נקבר מול בית פעור, כדי לבטל העבודה זרה שבפעור, כמו שדרשו רבותינו ז"ל (סוטה יד.) (ועי"ש בתוס'). כי משה גימטריא חרון אף (כמובא במגלה עמוקות אופן קלז), כי הוא מבטל חרון אף של העבודה זרה, כי הוא קבל התורה שהוא בחינת ידין ורגלין כנ"ל, שעל ידיהם נתבטל העבודת אלילים כנ"ל. ועל כן הפיל פור בירח שמת בו משה, כי חשב כי כבר מת משה המבטל כח העבודת אלילים, ואין עוד מי שיוכל לבטל כח העבודת אלילים:
אבל מרדכי ואסתר היה להם כח לבטל העבודת אלילים של המן, ובשביל זה בימיהם קבלו ישראל התורה מחדש, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פח.): "קימו וקבלו" – 'קימו מה שקבלו כבר'. וזה: קימו וקבלו. קימו – זה בחינת רגלין, וקבלו – זה בחינת ידין, והוא בחינת התורה בעצמה כנ"ל. וזה בחינת מרדכי ואסתר. 'מרדכי – מר דרור' (חלין קלט: ) – דרור, לשון חרות, זה בחינת ידים, כמו שכתוב: "דודי שלח ידו מן החור" כנ"ל; ואסתר הוא בחינת שוקין, מה ירך בסתר כנ"ל. וזה לשון פורים, הינו בטול העבודת אלילים, כמו שכתוב (ישעיהו ס"ג): "פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש אתי". ועל ידי הארת מרדכי ואסתר, הינו בחינת הידין ורגלין, נתבטלו הכפירות ונתרבה אמונה בעולם על ידיהם, כמו שכתוב (אסתר ב): "ויהי אמן את הדסה", ובה כתיב (שם): "כאשר היתה באמנה אתו", כי שניהם הם בחינת אמונה (עיין תיקון כא נז נח ועיין מ"ר שה"ש בפסוק זאת קומתך) וזה נעשה על ידי הרוח כנ"ל. וזה בחינת (מגלה ז.): 'אסתר ברוח הקדש נאמרה', הינו בחינת "לבו נשא את רגליו", כי עקר העכו"ם תלוי בה, שהיא בחינת רגלין, כמו שכתוב (משלי ה): "רגליה יורדות מות", ועל כן עקר תקון העבודת אלילים על ידה. ועל כן דיקא 'אסתר – ברוח הקדש נאמרה'; אף שבאמת תקון העבודת אלילים הוא גם כן על ידי מרדכי כנ"ל, רק מחמת שעקר העבודת אלילים תלויה בה, ועל כן על ידה עקר התקון. ועל כן נקראת המגלה על שם אסתר, והינו דדיקא 'אסתר – ברוח הקדש נאמרה', כי הרוח הוא בלב, ועל ידו נתגלה הארת הידים והרגלים, רק העקר תלויה ברגלים, בחינת אסתר. וזה בחינות עמר שעורים. עמר – זה בחינת מרדכי – עין מר, מר דרור – דרור לשון חרות, הינו בחינת חרות על הלחת (עיין תיקון נה פ"ח) [כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נד.): אל תקרי חרות אלא חרות], שהוא בחינת התורה בנגלה, שהוא בחינת "עין בעין" (במדבר י"ד). שעורים זה בחינת אסתר ברוח הקדש, כמו שכתוב (דברים ל"ב): "כשעירים עלי דשא" שהוא לשון רוח. ובשביל זה כשבא המן למרדכי, מצאו עוסק בעמר שעורים, אמר להם: עמר שעורים דידכו אתי ונצח אותו ואת בניו, כמבאר במדרש (אסתר רבה פרשה י מגילה טז.); כי על ידי עמר שעורים, שהוא בחינת ידין ורגלין, שהם בחינת המחאת כף ורקודין, נתבטל העבודה זרה שהוא בחינת המן בחינת גאות כנ"ל. ובשביל זה צוה המן לעשות עץ גבה חמשים אמה, כי רצה לבטל כח של חמשים יום של ספירת העמר, שהוא הכח של מרדכי ואסתר:
ט. וזה פרוש: אמר רבה בר בר חנה: אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך בלועי דקרח. אזלי וחזאי תרי בזעי דהוי נפיק מניהו קטרא. שקל גבבא דעמרא ומשיה במיא ואנחה ברישה דרמחה ועילה התם, וכי אפיק, הוי אחרך אחרוכי. אמר לי: אצית! מה שמעית? ושמעת דהוי אמרין: משה אמת ותורתו אמת והן בדאין. אמר לי: כל שלשים יומא מהדרא להו גיהנם להכא כבשר בקלחת, ואמרי הכי: משה ותורתו אמת והן בדאין.
רשב"ם: בזעי – בקעים דכתיב: ותבקע האדמה וגו' קטרא – עשן. שקל גבבא דעמרא – לקח גזת צמר ושראה במים. ואחרך אחרוכי – הני גבבי, ואף על פי ששרו אותה במים. אצית – הסכת ושמע. ושמעת דקאמרי – שהרי ירדו חיים שאולה. כל תלתין יומין – כל ראש חדש. בקלחת שמהפכין אותו כדי שתתבשל:
בלועי דקרח – כדאיתא במדרש (במדבר רבה פרשה יח; ירושלמי סנהדרין פרק חלק): 'קרח מין היה', הינו בחינת העבודת אלילים, מינות. וחזאי תרי בזעי דהוי נפיק מניהו קטרא. – הינו בחינת החרון אף שגורמים במינות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה: 'כל זמן שעבודת אלילים בעולם, חרון אף בעולם'; 'ותרי בזעי', זה בחינות תרי נקבי האף, שיוצא מהם העשן, כמו שכתוב (תהלים י"ח): "עלה עשן באפו". ושקיל גבבא דעמרא – זה בחינת עמר כנ"ל, ומשיה במיא – זה בחינת שעורים, בחינת אסתר ברוח הקדש, שהוא בחינת רגלין כנ"ל. כי הרגלין הם אפיקי מים, כי הם בחינת ערבי נחל, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (סכה נג.): 'רגלוהי דבר נש אנון ערבין לה'; 'ערבין' – זה בחינת ערבי נחל, אפיקי מים, הינו בחינת מרדכי ואסתר, בחינת ידים ורגלים, בחינת המחאת כף ורקודין כנ"ל. ואנחה ברישה דרמחא – רמח, דא רוח מ"ם, שהוא מארבע רוחות באי הרוח, כי המ"ם היא ארבע רוחות, שהיא בחינת רוח הצדיק דנשב בידין ורגלין כנ"ל; וראש הרמח הוא הצדיק, כי ממנו תוצאות הרוח, כמו שכתוב: "איש אשר רוח בו" כנ"ל. ואפקינהו, ואחרך אחרוכי – אחרך, לשון חיים ואריכות ימים, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (ערובין נד: ): 'לא יחרך רמיה צידו' – 'לא יחיה ולא יאריך', והינו: 'ואיחרך איחרוכי', לשון חיים ואריכת ימים; כי על ידי בטול הגאוה, הינו העבודה זרה, על ידי זה החכמה על תקונה כנ"ל, ועל ידי חכמה יחיה ויאריך ימים, כמו שכתוב (קהלת ז): "החכמה תחיה" וכו'. אמר לי: אצית להו ושמעת דאמרין: משה ותורתו אמת – שהן מודין על האמת; כי כשמתקרב את עצמו לצדיקים כדי לקבל מהם הרוח כנ"ל, ועל ידי זה נשבר הגאוה והעבודה זרה, ואז מכירין אפלו אלו שהם מסטרא דמותא את גדלת הבורא יתברך שמו כנ"ל. ואמר לי: כל שלשים יומין מהדרא להו גיהנם להכא ואמרי הכי: משה ותורתו אמת – פרש רבנו שמואל: בכל ראש חדש. כי כל דבר יש לו שרש, ושרש התשובה הוא ראש חדש, כי בראש חדש אמר הקדוש ברוך הוא: הביאו עלי כפרה, כמו שדרשו רבותינו, זכרונם לברכה (לשון זה הוא בחולין ס.) (שבועות ט.), וזה בחינת תשובה, והתשובה הזאת נשתלשלה בכל הנבראים בראש חדש, ובשביל זה גם קרח ועדתו מכרחים לאיזה חרטה בראש חדש; אבל התשובה אינה מועיל להם, כי עקר התשובה היא רק בעולם הזה, כי מי שטרח בערב שבת וכו' (עבודה זרה ג.); ונמצא בודאי לא נפטרין בזה ההודאה שהן מתחרטין ומודין מדין גיהנום, ועל כן מהדרא להו גיהנום להכא, כי אין נפטרין בזה. ואף על פי כן אין גיהנום בראש חדש כמו בשאר ימים (זהר תרומה קנ: ), והגיהנום של ראש חדש אינו אלא החרטה, שמתחרטים ומודים ומתבישין, זה בעצמו גיהנום שלהם. וזהו דדיק: מהדרא להו גיהנום להכא, דהינו מה שמהדרא להו להכא, שחוזרים ומודים, הוא הגיהנום שלהם.
י. וזה פרוש: ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם. כי איתא במכילתא: 'אשר תשים לפניהם – השוו אשה לאיש לכל דינים שבתורה'; פרוש, לכל דינים שבתורה שצריך להמתיקם, צריך להשוות, הינו ליחד, קדשא בריך הוא ושכינתה, שהוא בחינת אשה ואיש, בחינת מרדכי ואסתר. וזה פרוש: ואלה – 'כל מקום שנאמר ואלה, מוסיף על הראשונים' (בראשית רבה, נח פרשה ל), בחינת תוספת ורבוי, בחינת גאוה, עבודה זרה, כמו שכתוב (דברים ז): "לא מרבכם חשק ה'", שפרושו גאוה (ע"ש בפירש"י ובחולין פ"ט.). וזה בחינת: 'מוסיף על הראשונים', שהוא בחינת המן עמלק, כמו שכתוב (במדבר כ"ד): "ראשית גוים עמלק", ותקונו: המשפטים, בחינת רוח, כמו שכתוב (ישעיהו כח): "ולרוח משפט וכו' משיבי מלחמה", כי על ידי הרוח נתתקן הגאוה והעבודת אלילים כנ"ל. ועל ידי זה: אשר תשים לפניהם, הינו 'השוו אשה לאיש לכל דינים שבתורה', הינו בחינת המתקת הדינים, כי 'כל זמן שיש עבודת אלילים בעולם, חרון אף ודינים בעולם'; ועל ידי הרוח הנ"ל נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתה ונמתקין הדינים, ונסתלק חרון אף מן העולם. והנה, כלל הדברים אלו, שעל ידי הצדיק, שהוא בחינת הרוח, אתעבר אל אחר, כפירות, ועל ידי הרוח באים רקודין והמחאת כף, כי על ידי הצדיק שהוא בחינת הרוח נתעלו הרגלין, ונתגלה הארת הידים, ונתרבה האמונה, כמבאר למעלה. ועל כן כתיב ביוסף, שהוא בחינת הצדיק (בראשית מ"א): "ובלעדיך לא ירים איש את ידו ואת רגלו", כי בלעדי בחינת יוסף, שהוא בחינת הצדיק, אי אפשר להעלות ולהרים הידים והרגלים כנ"ל.
והנה, מכלל הדברים אתה שומע, שנגלה הוא בחינת ידים, ונסתר הוא בחינת רגלין, בחינת מרדכי ואסתר; ואף שנסתר הוא למעלה מנגלה, עם כל זה התגלות הנגלה הוא במקום גבוה, דהינו הידים, והנסתר – ברגלין, שהיא למטה מידים. והענין עמק, אך הוא ענין שכתוב בזהר, תנאים בשוקין ואמוראים בידין. ואף שהתנאים למעלה מאמוראים, מכל מקום הם במקום שהוא למטה ממקום האמוראים, וכן נביאים וכתובים, וכבר מבאר על זה תרוץ (עיין בפירוש שנדפס בסוף התיקונים בדף י' שם מבואר ענין זה):
(עוד ראה זה מצאתי מכתב יד רבנו, זכרונו לברכה, בעצמו מענין התורה הנ"ל, וזהו: )
ואלה המשפטים אשר תשים וכו'. גאות – מודעת זאת בכל הארץ שהיא מדה מגנה וצריך לברח ממנה, אבל יש בני אדם שרודפים אחר כבוד ורוצים למלך ולהנהיג את העולם, ואומרים שיש לאל ידם לעשות פדיונות ולהתפלל תפלות; ועליהם נאמר: "השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה". כי זה ידוע שהקדוש ברוך הוא [חסר, וכך צריך לומר: שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, וצריך לילך אצלם שיתפללו עליו] עליהם. אבל בעלי גאוה אין הולכים אל צדיקים לבקשם שיתפללו עליהם, וגם אין מניחים שאר בני אדם שילכו אצל צדיקים שיתפללו עליהם, כי אמרו אלו בעלי גאוה, שגם הם צדיקים ויכולים להתפלל, ואין צדיק בארץ יותר מהם. ובזה הם נקראים בשם אבימלך – אבי לשון רצון, כמו "ולא אבה ה' אלקיך" וכו':

יא – אני ה הוא שמי
אני ה' הוא שמי וכבודי לאחר לא אתן ותהלתי לפסילים (ישעיהו מ"ב):
א. כי יש יחודא עלאה ויחודא תתאה, הינו: שמע ישראל, וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד (זהר בראשית יח: ), וכל אחד מישראל צריך שיהיה נעשה זאת על ידו, על ידי זה יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה; כי מי שהוא במדרגה פחותה, הוא עדין רחוק מתבונות התורה, רק על ידי אמצעות הדבור יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה, הינו על ידי שהוא מדבר בהתורה בדבורים, כמו שכתוב (משלי ד): "כי חיים הם למוצאיהם" – 'למוציאיהם בפה' כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, ערובין נד.), מאיר לו הדבור בכל המקומות שצריך לעשות תשובה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ברכות כב.): 'פתח פיך ויאירו דבריך'. ובכל פעם ופעם, על ידי כל תשובה ותשובה, הוא הולך ממדרגה למדרגה, עד שיוצא ממדרגה פחותה ובא לתבונות התורה לעמקה. וזה ששאלו יוחני וממרא למשה (מנחות פה.): 'תבן אתה מכניס לעפרים? השיב להם: אמרי אנשי, למתא ירקא, ירקא שקל'. 'תבן' – זה בחינת תבונה, כמו שכתוב (משלי ב): "תבונה תנצרך", שהם הבינו שמשה רוצה להכניס תבונות התורה בישראל, ועל כן שאלו, כי בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום הם משולים לעפר (עיין מגילה טז.) ואיך יוכל להביאם למדרגה גבוהה, לתבונות התורה? וזה: 'תבן' – לשון תבונות התורה, 'אתה מכניס לעפרים' – זה בחינת עפר, הינו מדרגה פחותה. 'השיב להם: אמרי אנשי', הינו על ידי האמירות, על ידי הדבור של איש הישראלי, הוא מאיר לו לכל המקומות שצריך לעשות תשובה. וזהו: 'למתא ירקא' – למקומות שצריך לעשות תשובה. 'ירקא' – הוא בחינת תשובה, כמו שאמרו במדרש (בראשית רבה פרשה מג): "וירק את חניכו" – אוריקן בפרשת שופטים, הינו שזרזם לעשות תשובה, כי פרשת שופטים נאמר על תשובה: "מי האיש הירא ורך הלבב" – 'הירא מעברות שבידו' (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, סוטה מג) (ועיין בהקדמת תיקונים ירוק מסטרא דאימא דאיהו תשובה קו ירוק). וזהו: 'אמרי אנשי, למתא ירקא', הינו על ידי האמירות והדבור של איש הישראלי, 'למתא ירקא' – למקומות שצריך לעשות תשובה יאיר לו הדבור, שיוכל לעשות תשובה. וזה: 'ירקא שקל' – בחינת תשובת המשקל, שהדבור יאיר לו שיוכל לעשות תשובת המשקל ממש:
ב. אך לדבור שיאיר לו אי אפשר לזכות, כי אם על ידי כבוד, הינו שיראה שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות, שיהיה כבודו לאין נגד כבוד השם יתברך, הינו על ידי ענוה וקטנות. כי עקר בחינת הדבור הוא מכבוד, כמו שכתוב (תהלים כ"ד): "מי הוא זה מלך הכבוד", הינו מלכות פה (תקו"ז בהקדמה שני', פתח אליהו: ). כי כשהתורה באה לתוך דבורים פגומים לפה פגום, לא די שאין דבורי התורה מאירים לו כי אם גם התורה עצמה נתגשם ונתחשך שם מפיו, כמו שכתוב (יהושע א): "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", בחינת "וימש חשך" (שמות י), הינו שלא יתגשמו ויתחשכו מפיך, כי על ידי שאין משגיחין שיהיה כבוד השם יתברך בשלמות הינו על ידי גדלות, על ידי זה אין יכולין לפתח פה, בבחינת (תהלים י"ז): "סגרו פימו דברו בגאות"; כמעשה דלוי בר סיסא, שהעלוהו לבימה, וטפת רוחו עליו, ולא אניבון (ירושלמי יבמות פרק יב). כי על ידי הגאות, הוא בחינת עבודת אלילים (סוטה ד: ). ובעבודת אלילים כתיב: "פסילי אלהיהם תשרפון באש" (דברים ז), 'וכל העומד לשרף כשרוף דמי, וכתותי מכתת שעורה', כמובא בגמרא (ראש השנה כח.) לענין שופר של עבודת אלילים; וכיון שמכתת כתית שעורה, אין לו כלי הדבור לדבר עמהם. אך כשהוא נזהר ושומר כבוד ה' שיהיה בשלמות, שהוא נבזה בעיניו נמאס, על ידי זה יוכל לדבר דבורים המאירים, בבחינת (יחזקאל מ"ג): "והארץ האירה מכבודו", והם מאירים לו לתשובה, ויכול לבוא לתבונות התורה לעמקה כנ"ל:
ג. וכבוד בשלמות, אינו כי אם על ידי וא"ו שימשיך לתוכה, כי בלא וא"ו נשאר כבד פה (שמות ד), ועל ידי וא"ו הוא בבחינת (תהלים ל): "כבוד ולא ידם"; כי כל מקום שנאמר וא"ו, הוא מוסיף (פסחים ה.), הינו בחינת תוספות קדשה, הינו שמירת הברית, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה: 'כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדשה' (ויקרא רבה כ"ה, הובא ברש"י), כי זה תלוי בזה, גאות ונאוף, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (סוטה ד: ) על פסוק (משלי ו): "ואשת איש נפש יקרה תצוד". ועל כן ברית מכנה בשם שד"י, כמו שכתוב (בראשית ל"ה): "אני אל שדי פרה ורבה", כי שדי הוא בחינת 'שיש די באלקותי לכל בריה' (כמובא בפירש"י לך לך יז). וכשאינו שומר הברית, הינו על ידי גאות, הוא עושה לעצמו עבודת אלילים, הוא מראה שאין די לו באלקותו, עד שצריך עבודת אלילים, ועל כן פוגם בשדי, שיש די באלקותו לכל בריה; וכששומר הברית, הוא זוכה לאור המאיר לו לתשובה כנ"ל:
ד. ואור הזה הוא בחינת טל אורות (ישעיה כו: ) הכלולים בואו של כבוד, בבחינת (איוב ל"ג): "הן כל אלה יפעל אל פעמים שלוש עם גבר". 'פעמים שלוש' – הם בחינת טל אורות של מלוי שלש אותיות ראשונות (פרוש, כי שלש אותיות ראשונות של שם הויה במלוי אלפין הם בגימטריא ט"ל, והם בחינת טל אורות, והם כלולים בהוא"ו של השם). (עיין זוהר תצא ר"פ) 'עם גבר' – שהם כלולים בברית, כי כאיש גבורתו (עין ב"מ פ"ד: ). ועל שם זה נקרא ברית בעז (תקון לא) – בו עז, בו תקפא. אבל כשאינו שומר הברית, הוא מקלקל הט"ל אורות וממשיך על עצמו על הפרנסה, הינו ט"ל מלאכות, כמובא בזהר (ח"ג רמד.): 'מאן דזרק פרורין דנהמא, עניות רדף אבתרה, כל שכן מאן דזרק פרורין דמחא'. וזה: בו עז, בו כלול שני הבחינות, הינו ל"ט אורות – מי ששומר הברית, ול"ט מלאכות – מי שפוגם בו; כי עז עם הכולל – שתי פעמים טל: וזה: "משכן משכן" (שמות לח) שתי פעמים – שתי פעמים ל"ט, כי ל"ט מלאכות גמרינן ממשכן (כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה, שבת מט: ). ומי ששומר את בריתו, אף על פי שהוא עושה הל"ט מלאכות – הם בבחינת מלאכת המשכן, הינו משכן בבנינה, בחינת ל"ט אורות; אך מי שפוגם בברית – המלאכות שלו הם בבחינת משכן בחרבנה, בבחינת ל"ט מלקות (תקון מח), בחינת (דברים כ"ה): "ארבעים יכנו ולא יוסיף", הינו בחינת פגם הברית, שהוא בחינת תוספות כנ"ל:
ה. ושמירת הברית יש בו שני בחינות: יש מי שזווגו בששת ימי החל, ואף על פי כן הוא שומר את בריתו על פי התורה, שאינו יוצא מדיני התורה; ויש מי שהוא שומר הברית, שזווגו משבת לשבת. והוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזה בחינת שדי של שבת, שאמר לעולמו די (בראשית רבה מו, חגיגה יב) שצמצם את עצמו מכל המלאכות וזה בחינת יחודא עלאה. ויש בחינת שדי של חל, שגם בחל יש צמצומים ממלאכה לחברתה, וזה בחינת מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, בחינת ששה סדרי משנה (כמובא בזהר הקדוש (בתו"ן בהקדמה ובתי' יח, ובכתבי האריז"ל)) ששמו כשם רבו, כמו שכתוב (שמות כ"ג): כי שמי בקרבו (כמובא בפירש"י שם); וזה בחינת יחודא תתאה, הינו שהקדוש ברוך הוא מלביש את עצמו במט"ט בששת ימי החל ומנהיג העולם על ידו:
ו. וזה בחינת הלכה וקבלה. קבלה היא בחינת (תהלים כ"ט): "השתחוו לה' בהדרת קדש" ראשי תבות קבלה; והלכה היא בחינת (שם ק): "הריעו לה' כל הארץ" ראשי תבות הלכה, כמובא בכונות. "השתחוו לה' בהדרת קדש" זה בחינת יחודא עלאה, הינו זווג של שבת, וזה בחינת ברית עלאה, ששם עקר ההשתחויה, בבחינת (בראשית מ"ב): "ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו", והוא בחינת הדרת קדש, בבחינת (דברים ל"ג): "בכור שורו הדר לו". "הריעו לה' כל הארץ" זה בחינת יחודא תתאה, הינו זווג של חל, שהוא בבחינת מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, ששה סדרי משנה. וזה: 'הריעו' (לשון תרועה וזמרה), בבחינת (ישעיהו כ"ד): "מכנף הארץ זמרת שמענו", כי מט"ט הוא בבחינת כנף, לשון "ולא יכנף עוד מוריך" (שם ל), כי בו מתלבש הקדוש ברוך הוא בששת ימי החל כידוע:
ז. וזה בחינת רזין, ורזין דרזין. רזין – הוא בחינת הלכה, רזין דרזין – הוא בחינת קבלה; התלבשות הקבלה בהלכה – הוא בחינת הנהגת הקדוש ברוך הוא בששת ימי החל, שהוא בחינת יחודא תתאה. וזה בחינת: (סיום הפסוק מכנף הארץ הנ"ל) "צבי לצדיק רזי לי רזי לי". 'צבי לצדיק' – הינו בחינת קדשת הזווג, יש בו שני רזין, הינו יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת הלכה וקבלה, בחינת רזין ורזין דרזין: וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (חלין ס.): "יהי כבוד ה' לעולם", שר העולם אמרו. בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאילנות למינהו, נשאו דשאים קל וחמר בעצמן: מה אילנות, שהם גבוהים ואינם תכופים, אמר הקדוש ברוך הוא למינהו, כל שכן אנן, שאנו קטנים ותכופים, שצריכים לצאת למינהו. פתח שר העולם ואמר: "יהי כבוד ה' לעולם". כי באמת גם הגדולים, שזווגן אינם תכופים, רק משבת לשבת, גם להם הזהירה התורה על שמירת הברית, שישמרו את עצמן, כמו שכתוב (שמות ל"א): "ושמרו בני ישראל את השבת" – ראשי תבות ביאה, כמובא בכונות; הינו אף על פי שזווגו הוא רק משבת לשבת, אף על פי כן צריך שמירה גדולה, בחינת ושמרו וכו'; כל שכן הקטנים, שהם בחינת דשאין, שזווגם תכופים, גם בששת ימי החל, מכל שכן שצריכים שמירה גדולה לשמר את בריתם, שישמרו את עצמם על פי התורה, בבחינת למיניהם. מיד כששמע שר העולם – שהוא מט"ט, ששלטנותה ששת ימי החל, בחינת דשאים, בחינת יחודא תתאה; פתח ואמר: "יהי כבוד ה'" – כבוד דיקא, כי על ידי שמירת הברית בשני הבחינות הנ"ל, הכבוד בשלמות כנ"ל. נמצא, שעל ידי שמירת הברית בשני הבחינות הנ"ל, שהוא בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, הינו מאילנות ודשאים, גדולים וקטנים, זווג של שבת וזווג של חל, בחינת הלכה וקבלה, רזין ורזין דרזין – אזי הכבוד בשלמות כנ"ל; ועל ידי הכבוד זוכה לדבור המאיר, ועל ידי הדבור יכול לבוא לתבונות התורה לעמקה כנ"ל:
וזה שאמר רבה בר בר חנה: זמנא חדא הוי אזלינן בספינתא, וחזאי להאי צפרתא, דהוי קאי עד קרסלה במיא, ורישה ברקיע. ואמרינן: לית מיא, ובעינן למיחת לאקורי נפשין. נפק ברת קלא ואמר לן: לא תחותו להכא, דנפלא לה חצינא לבר נגרא הכא הא שבע שנין, ולא מטי לארעא. ולא משום דנפישא מיא, אלא משום דרדיפא מיא. אמר רב אשי: האי, זיז שדי הוא, דכתיב: "וזיז שדי עמדי":
רשב"ם: וחזינן להאי צפרתא וכו' הכי גרסינן. ואמרינן ליכא מיא – היינו סבורין שאינן עמקין, הואיל ולא קאי במים אלא עד קרסוליה. חצינא – גרזן או מעצד. לבר נגרא – חרש עצים. ולא משום דעמיקא מיא – מהלך שבע שנים לא הגיע החצינא לקרקע. אלא משום דרדיפי מיא – מתוך חריפות הנהר לא היה נצלל עדין, ולא מחמת העמק בלבד. וזיז שדי עמדי – ראשו מגיע לרקיע:
צפרתא – זה בחינת הדבור, שהוא אמצעי בין האדם, שהוא נתהוה ממיין דוכרין ונוקבין, ובין השמים, שהוא בחינת תבונות התורה, כמובא (ויקרא רבה ט"ז ובערכין טז: ) על מצרע שצריך להביא שתי צפרים: 'יבוא פטטיא ויכפר על פטטיא'. וזהו: דקאי עד קרסלה במיא – כי מאחר שהדבור צריך להאיר לו בכל המקומות שצריך לעשות שם תשובה, הוא לפעמים בבחינת (רות ג): "ותגל מרגלתיו (עיין תיקון כ"א ותיקון ע') ותשכב", שהדבור צריך להאיר באדם, שהוא למטה במדרגה פחותה. ועל כן נקרא הדבור צפרתא דקאי עד קרסלה במיא. מיא – הוא בחינת האדם, שנתהוה ממיין דוכרין ומיין נוקבין כידוע, והדבור, שהוא בחינת צפרתא קאי עד קרסלה, אצל האדם שהוא במדרגה פחותה, כדי להאיר לו, בבחינת ותגל מרגלתיו וכו' כנ"ל, וזהו דקאי עד קרסלה במיא כנ"ל. ואמרינן לית מיא – הינו שהבינו שאי אפשר לזכות לדבור אלא על ידי כבוד בשלמות, שיהיה האדם בעיניו אפס ואין. וזהו: לית מיא, שהאדם יחזיק עצמו לאין. ובעינן לנחותי – לשון שפלות, הינו להיות שפל וענו; אך שהיה לאקורי נפשין – לשון (ישעיהו י"ג): "אוקיר אנוש מפז", הינו שהיה הענוה בשביל גדלות, כדי להתכבד ולהתיקר; כי מחמת שיודעין גדל בזוי הגדלות, על כן הם ענוים, בשביל להתכבד ולהתיקר על ידי הענוה, וזהו בחינת עניוות שהוא תכלית הגדלות. וזהו: ובעינן לנחותי – להיות שפלים וענוים, לאוקורי נפשין – כדי שעל ידי זה נהיה יקרים וחשובים, כי הגאוה מבזה מאד. נפק ברת קלא ואמר, לא תחותו להכא – לא תחותו להיות שפלים בשביל זה, בשביל לאוקורי נפשין; שהזהירם הבת קול שלא יהיו ענוים בשביל להתיקר ולהתכבד, כי זה עניוות היא תכלית הגדלות. דנפלה חצינא לבר נגרא הא שבע שנין, ולא מטיא לארעא – שהבת קול הודיעה להם שרש הגדלות, כדי שיתרחקו עד קצה אחרון, ולא יחותו להכא, שלא יהיו ענוים בשביל גדלות, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (אבות פרק ד): 'מאד מאד הוי שפל רוח', הינו שהודיעה להם, שהגדלות הוא מנפילות ההתפארות והגאוה של הקדוש ברוך הוא, שהוא לבושו, כמו שכתוב (תהלים צג): ה' מלך גאות לבש. וזה: דנפלא חצינא – בחינת לבוש, כמו שכתוב (שם קכ"ט): "וחצנו מעמר". בר נגרא – זה הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (שם ק"ד): "המקרה במים עליותיו", וכמאמר (חלין ס.): 'אלקיכם נגר הוא'; מנפילת הלבוש הזה נתהוה הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עכו"ם, שעל ידי זה גלו ישראל מארצם, כמאמר חכמינו, זכרונם לברכה (גטין פח.): לא גלו ישראל עד שעבדו בה שבע בתי עכו"ם. ובשביל זה נקרא עכו"ם בלשון תפארת, כמו שכתוב (ישעיהו מ"ד): "כתפארת אדם לשבת בית", כי העבודה זרה, שהוא הגדלות, הוא מנפילת התפארותו. וזהו: הא שבע שנין – זה בחינת הגדלות, שהוא בחינת שבע בתי עבודה זרה כנ"ל. וזהו: ולא מטי לארעא – הינו שעל ידי העוון הזה עדין לא חזרנו לארצנו, כי על ידי העוון הזה שהוא הגדלות, שהוא כעובד עבודה זרה, בחינת שבע בתי עבודה זרה, על ידי זה גלינו מארצנו כנ"ל, ועל ידי זה עדין לא חזרנו לארצנו – הכל על ידי העוון הזה של הגדלות, שהוא בחינת עבודה זרה כנ"ל (עיין תדא"ר פרק ל"א). וזהו: ולא משום דנפישי מיא – הינו, לא תאמר שבשביל זה לא מטי לארעא, דהינו שאין יכולין להגיע ולשוב לארץ ישראל משום דנפישי מיא, מחמת שהעכו"ם הם רבים, בחינת "רבים הגוים האלה" (דברים ז), שהם בחינת מים רבים (שה"ש ח'. עיין באהל"ק אות ל"ד): אלא משום דרדיפי מיא – שהם רודפים אחר הכבוד שהוא בחינת מים, בחינת "אל הכבוד הרעים, ה' על מים רבים" (תהלים כ"ט), על ידי זה אין יכולין להגיע ולחזר לארץ ישראל, הינו על ידי רדיפת הכבוד והגדלות, כי עקר אריכת הגלות שאין יכולין לשוב לארצנו הוא רק מחמת עוון הגדלות ורדיפת הכבוד כנ"ל. כל זה הודיעה להם הבת קול גדל בזוי הגדלות, כדי שיתרחקו מהגדלות עד קצה אחרון כנ"ל, ואז כבוד השם יתברך בשלמות כנ"ל, ואז זוכין לדבור המאיר, שהוא בחינת צפרתא הנ"ל כנ"ל. אבל איך זוכין לזה, לשבר הגדלות והכבוד של עצמו לגמרי, ושיהיה כבוד השם יתברך בשלמות – הוא על ידי שמירת הברית בשתי בחינות הנ"ל, שהם בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה. וזהו שאמר רב אשי: האי זיז שדי הוא – הינו בחינת יחודא עלאה ויחודא תתאה, שעל ידי יחודא עלאה ויחודא תתאה, שהם בחינת שמירת הברית בשתי בחינות כנ"ל, על ידי זה הכבוד בשלמות, ועל ידי כבוד בשלמות זוכין לצפרתא, שהוא הדבור, שהוא אמצעי בין מיא לרקיע כנ"ל, כי זיז הוא בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת מכנף הארץ כנ"ל. כי איתא במדרש רבה (בראשית רבה יט, ויקרא רבה כב): 'עוף אחד יש, בשעה שמפריש את כנפיו הוא מחשיך את השמש, וזיז שמו'; וזה בחינת יחודא תתאה, בחינת מט"ט, בחינת מכנף הארץ, שבו מתלבש ברית עלאה, שהוא בחינת השמש (עיין זוהר שמות ג: וזוהר פנחס רי"ז.) שדי – זה בחינת יחודא עלאה כנ"ל:
וזה אני ה' יחודא עלאה, הוא שמי יחודא תתאה; וכבודי לאחר לא אתן זה בחינת כבוד בשלמות, ותהלתי לפסילים זה בחינת הדבור, כמו שכתוב: "תהלת ה' ידבר פי" הכל כנ"ל:

יב – תהלה לדוד
לשון רבנו, זכרונו לברכה
תהלה לדוד ארוממך אלהי וכו' (תהלים קמ"ה):
א. מה שאנו רואים, שעל פי הרב הלומדים חולקים על הצדיקים, ודוברים על הצדיק עתק בגאוה ובוז, זהו מכון גדול מאת השם יתברך. כי יש בחינת יעקב ולבן: יעקב הוא הצדיק המחדש חדושין דאוריתא ולומד תורתו לשמה, וטובו גנוז ושמור וצפון לעתיד, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: 'למחר לקבל שכרם' (ערובין כב.); ועל שם ששכרו לבסוף, על שם זה נקרא יעקב – לשון עקב וסוף, שכרו לבסוף. ולבן הוא תלמיד חכם, ש"ד יהודי (עיין זוהר פנחס רנג: ) שתורתו להתיהר ולקנטר, ותלמיד חכם כזה, נבלה טובה הימנו (ויקרא רבה א, עין מתנות כהונה):
וזה ידוע, שאינו נקרא תלמיד חכם אלא על ידי תורה שבעל פה, כי זה שיודע ללמד חמש אינו נקרא תלמיד חכם, אלא זה שהוא בקי בגמרא ופוסקים. וכשלומד בלא דעת, נקרא לבן, על שם ערמימיות שנכנס בו, ושונא ורודף את הצדיקים, צדיק עליון וצדיק תחתון, כי שכינתא בין תרין צדיקיא יתבא, כמו שכתוב בזהר (ויצא קנג: , ויחי רמה: ): צדיקים ירשו ארץ – צדיקים תרי משמע. ושני צדיקים אלו הם: זה הצדיק שחדש זאת התורה שבעל פה, זה צדיק עליון; וצדיק התחתון, זה שלומד החדושין; ותורה שבעל פה הינו שכינתא, כמו שכתוב (בפתח אליהו): 'מלכות פה, ותורה שבעל פה קרינן לה'. וכשהשכינה הנקרא תורה שבעל פה באה בתוך תלמיד חכם שד יהודי, זה נקרא גלות השכינה, ואז יש לו פה לדבר על צדיק עתק וכו'. וכשהאדם לומד בקדשה ובטהרה איזה דין ופסק, שחדש איזה תנא או צדיק אחר, על ידי זה נעשה בחינת נשיקין (עיין זוהר פנחס ר"כ אתא האי טולא ונשיק לי': ). ונשיקין זה בחינת התדבקות רוחא ברוחא; כי הפסק הזה הוא דבורו של התנא, ודבור הוא החיות, כמו שכתוב (בראשית ב): "לנפש חיה", ותרגומו: 'לרוח ממללא'. ורוח ממללא, הינו הנפש חיה, היא באה מתורה שבעל פה, כמו שכתוב (שם א): "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, בשעה שמחדש התנא איזה חדוש ומדבר זה החדוש, זה הדבור בעצמו היא בחינת התורה שבעל פה שחדש, כי משם מוצאה, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". נמצא, עכשו כשלומדים את החדוש הזה, וכשמכניסין הלמוד והחדוש בתוך פה, נמצא שמדבקין רוח הצדיק שחדש זה החדוש עם רוח ממללא, הינו עם הדבור הלומד זה החדוש עכשו. וזאת ההתדבקות רוחא ברוחא נקרא נשיקין (זוהר משפטים קכ"ד: תרומה קמ"ו פקודי רנ"ו: ) נמצא, כשלומדין איזה הלכה שחדשו התנאים, על ידי זה נתדבק רוח התנא עם רוח הלומד, ודומה כאלו נושק את עצמו עם התנא. אבל תלמיד חכם שד יהודי, כשלומד גמרא או פסק דין, עליו כתוב (משלי כ"ז): "נעתרות נשיקות שונא", כי התנא אינו יכול לסבל רוחו של תלמיד חכם שד יהודאין, כי מי יכול לסבל לנשק את עצמו עם נבלה, כל שכן שנבלה טובה הימנו. ואפלו צדיקים שכבר הלכו לעולמם, וכשאנו לומדין תורותיהן, על ידי זה נתדבק רוחם ברוחנו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (יבמות צז): 'שפתותיהם דובבות בקבר', וזה על ידי בחינת נשיקה:
וזה בחינת: (בראשית כ"ט) וישק יעקב לרחל, וישא קלו ויבך, פרש רש"י: 'שצפה ברוח הקדש שאינה נכנסת עמו לקבורה'. רחל – בחינת תורה שבעל פה, שהיא כרחל לפני גוזזיה, שהכל גוזזין ופוסקין ממנה הלכות, והם נעשים לבושין, כמו שכתוב (משלי כ"ז): "כבשים ללבושך", כמו שכתוב (ישעיהו ג): "שמלה לכה קצין תהיה לנו". כשאדם כשר לומד תורת התנא, אזי התנא נושק אותו והוא נושק התנא, וגורם תענוג גדול להתנא, כמו שכתוב: 'שפתותיו דובבות בקבר' וכו'. וזה בחינת: וישק יעקב – הוא התנא, לרחל – היא התורה שבעל פה שחדש, שנשק ודבק את רוחו ברוח הקדש שבשכינה. ויבך – שצפה ברוח הקדש שלו, שהוציא מפיו והכניס בתוך התורה שבעל פה, וראה שבגלות הזה על פי הרב הלומדים אינם הגונים; נמצא שעל ידי למודם שילמדו לא תכנס רוח הקדש של רחל, של תורה שבעל פה, לקבורה, שאין שפתותיו דובבות בקבר על ידי למודו של רשע, ועל ידי זה ויבך על גלותו. ועוד, שלפעמים הלמדן אומר איזה חדוש בשם עצמו ולא בשם התנא, נמצא שעל ידי זה אינו נכנס עם התנא לקבורה, כי אין אומר בשם אומרו (עיין סנהדרין צ': ):
ב. ואם יקשה לך: הלא תכף כשלומד הלמדן החדוש של הצדיק, היה לו לחזר בתשובה, ואיך מניח התורה שבעל פה את הלמדן לילך ברשעתו? תשובה על זה: ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא – פרוש: בשעה שהגיד הצדיק התורה שבעל פה, הגיד אותה בבחינות (הושע י"ד): "צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם". וזה: "כי אחי אביה הוא" ברמאות, בבחינת "ופשעים יכשלו בם"; "וכי בן רבקה הוא" הכשרה, וזה בחינת "צדיקים ילכו בם". ולא עוד, ותרץ ותגד לאביה – הינו זאת הבחינה של "ופשעים יכשלו בם" בא לו בנקל יותר, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוטה כא: ): 'אני חכמה שכנתי ערמה', כי כשאדם לומד תורה, נכנס בו ערמימיות. וזה: "ותרץ" כאדם שרץ במהירות ובנקל; ותגד לאביה שהתורה היא מגדת להלמדן ערמימיות. (וזהו: ותרץ ותגד) לאביה, שהערמימיות בא בנקל ובמהירות יותר לאדם, כי הקדשה צריך סיוע מלעלא, כמו שאמרו (יומא לח עבודה זרה נה): 'הבא לטהר, מסיעין לו', אבל הערמימיות פותחין, יש לו פתחים הרבה (עיין שבת ק"ד. תד"ה אית) ובא לו בנקל:
ג. ואם יקשה לך: אם התנא היה צדיק גמור, איך בא זה הדבר, שאומר תורתו שיכול לסבל שני משמעות: משמעות טוב, דהינו 'צדיקים ילכו בם' ומשמעות להפוך, דהינו 'ופשעים יכשלו בם'. אבל דע, שהתנא היה צדיק גמור, ותורתו זכה מבלי פסלת; ומה שנראה בה משמעות ערמומיות, זה, כי כל העולם מקבלים פרנסתם משמאלה, כמו שכתוב (משלי ג): "משמאלה עשר וכבוד" – בשביל זה נפל התנא בשעת אמירת תורתו לאיזה שגיאה דקה כחוט השערה, לבחינת שמאלה (כדי שעי"ז יקבל שפע ופרנסה. כך מועתק בפל"ח), כדי שעל ידי זה בחינת שמאלה יקבל שפע ופרנסתו לעולם, ולהמשיך להם עשר וכבוד, כמו שכתוב: "משמאלה עשר וכבוד"; אבל מצד התנא אין נפתל ועקש. ועל זה צריך הלמדן לידע קדם למודו, שבשעה שיושב ללמד, הצדיק שבגן עדן צית לקלה, כמו שכתוב (שיר השירים ח): "היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך" (וכמובא בזהר לך לך צב.) (ובזוהר פנחס רי"ג ובשביל זה טוב ללמוד פוסק עם הבאר הגולה כדי להזכיר שם התנא או הפוסק שחידש זה הדין כדי לדבק רוחו ברוחו של זה הצדיק שחידש הדין וכנ"ל): וזה: ויהי כשמע לבן את שמע יעקב בן אחתו – הינו, כשהלמדן יודע שמע יעקב, שיעקב בן אחתו, בחינת כשרות, שלמד ואמר זאת התורה בכשרות לשמה, ויעקב, הינו התנא, צית לקלה. וירץ לקראתו ומחבק ומנשק לו, הינו שעל ידי למודו מתדבק רוח התנא ברוחו, זה בחינת נשיקין; ויביאהו אל ביתו – שמביא את רוח התנא לתוך התורה שלומד עכשו, כי שם ביתו, כמו שכתוב: "תוצא הארץ נפש חיה". ויספר ללבן – לשון ספיר ואור, שרוח התנא מאיר להלמדן ומבאר לו את הדברים האלה – פרש רש"י: שלא בא אלא מתוך אנס אחיו, שנטל ממנו ממונו; פרוש, שרוח התנא מודיע להלמדן, שלא בא התנא לבחינה הזאת, שיסבל תורתו משמעות ערמימיות, אלא מתוך אנס אחיו שנטל ממונו, כדי 'בשמאלה עשר וכבוד', כדי להמשיך להם שפע גשמיות. כשידע הלמדן כל זה, יאמר לבן: אך עצמי ובשרי אתה, דהינו שיתקשר הלמדן עם התנא בהתקשרות גדול. וישב עמו חדש ימים – ויתישב בדבר עם רוח התנא, איך לחזר בתשובה, לחדש ימיו שעברו בחשך, בבחינת (תהלים ק"ג): "תתחדש כנשר נעוריכי". אבל תלמיד חכם, שד יהודי, אינו רואה כל אלה ואינו שומע שמע בן אחותו; "ויאמר לו אחי אתה" – שלבן חושב ואומר, שגם התנא לא אמר תורתו אלא בערמימיות, ואין בה שום צד כשרות, וחושב שהוא אחיו ברמאות, שכלו רמאות, חס ושלום, ואינו רוצה לחזר בתשובה, ודובר על צדיק עתק בגאוה ובוז:
ד. ודע, שזה מכון מאת השם יתברך, שהקדוש ברוך הוא מפיל איזה צדיק גדול בפיו של הלמדן; הינו הלמדן דובר רעות על הצדיק, כדי שהצדיק יקח התורה שבעל פה, הינו השכינה, מהגלות שבפה הלמדן, ומעלה אותה לשרשה ממדרגה למדרגה: מתחלה לבחינת חבוק, ואחר כך לבחינת נשוק, ואחר כך לבחינת זווג. כמו שכתוב (שיר השירים ב): "אני חבצלת השרון" – בתחלה היא ירקה כחבצלת (עין בזהר ויחי רכא. אמר קז.), כמו שאמרו (מגלה יג.): 'אסתר ירקרקת היתה'. וזה בחינת חבוק – "וימינו תחבקני" (שה"ש ב). כי השמחה בא מהלב, כמו שכתוב (תהלים ד): "נתתה שמחה בלבי", והלב הוא בינה (פתח אליהו) ששם יין המשמח, שהוא עלמא סתימא, בחינת (שם קד): "ויין ישמח לבב". והצדיק שנופל לתוך פה הלמדן, שהלמדן דובר עליו עתק, והוא מבין שאלו הדברים שהלמדן דובר עליו הם צרופים מאותיות שבתורה שבעל פה, ומבין מאיזה הלכות נעשו הדבורים אלו, ומקבל אותם בשמחה ובאהבה, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (שבת פח: ): 'הנעלבים וכו', שמחים ביסורים ועושים מאהבה'. ואהבה, שהצדיק מקבל את החרפה באהבה, זה בחינת חבוק, "וימינו תחבקני"; ועל ידי השמחה ששמח ביסורין [הוא] מעלה לבחינת "אני חבצלת השרון", לבחינת לב, כמו שכתוב: "נתתה שמחה בלבי"; ואז הוא בבחינת (תהלים ע"ג): "צור לבבי", שבבחינת תורה שבעל פה הנקראת צור, כמובא בתקונים (תקון כ"א מג.): 'אלמלא לא הכה משה רבנו, עליו השלום, את הצור, לא היו צריכין לטרח כל כך בתורה שבעל פה'. וזה בחינת (בראשית י"ד): "וירק את חניכיו", שאברהם הוא בחינת ימין, בחינת חבוק; 'וירק' – זה בחינת קו הירק, שנמשך מבינה ומקיף את כל העולם (עיין חגיגה יב). וחניכיו זה בחינת חסדים, כמובא במדרש (בראשית רבה מג), לשון חניכתו, ששמן אברהם כשמו; הינו שקו הירק מבחינת אני חבצלת, בחינת אסתר ירקרקת, זאת עליה יש לשכינה על ידי חבוק ימין. ועקר בנינה על ידי חכמה, שאז ראויה לזווג, כמו שכתוב (בראשית כ): "וגם אמנה אחותי בת אבי אך לא בת אמי" וכו', ואז: "ותהי לי לאשה", שאז היא ראויה לזווג (כמובא בזהר אמר ק: רבי אבא שלח לה לרבי שמעון, אמר: אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא? שלח לה: וגם אמנה וכו' עין שם). ואיתא בפרוש ספרא דצניעותא, שהנשיקין היא על ידי החכמה, כשנתעוררים השפתים עליונים, שהן נצח והוד עליונים, לבחינת זווג, לבחינת התדבקות רוחא ברוחא, אזי נתעוררין נצח והוד תחתונים לזווג, לאתדבקא גופא בגופא. נמצא, כשהצדיק משכיל בחכמתו ויודע מאיזה צרופין של תורה שבעל פה נעשה אלו הצרופין שהלמדן דובר עליו, והצדיק לומד אלו הצרופין ועושה מהם צרוף הלכה שהיה מקדם שנתקלקל – כשיש לו זאת החכמה, אזי על ידי החכמה הזאת השכינה היא מבחינות (שיר השירים ב): "שושנת העמקים", מבחינת נשיקין, בחינת "שפתותיו שושנים", בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, ואז מתעורר זווגא דגופא בגופא, שהשכינה בין תרין צדיקיא יתבא, בין צדיק עליון, שהוא התנא שחדש זאת התורה ועכשו משפיע בה, ובין צדיק התחתון, הלומד להתורה ומעלה להשכינה מיין נוקבין כדי שתתדבק. וזה (שיר השירים ה): "שפתותיו שושנים", על ידי בחינת נשיקין; "נטפות מור עבר" לשון מעבר לעבר, הינו שנוטף להשכינה ריח טוב משני עברים, מצדיק עליון ומצדיק תחתון, וזה (שם ז): הדודאים נתנו ריח ששני דודים הינו שני הצדיקים נתנו ריח:
וזה שאמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי הורמיז בר ליליתא, דהוה קא רהט אקופא דשורא דמחוזא, ורהט פרשא כי רכב סוסיא מתתאי, ולא יכיל לה. זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא וקימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי ומהאי להאי, ונקט תרי כסא דחמרא בידה ומורק מהאי להאי, ולא נטפי מניהו נטפא לארעא. ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה, ושמעת מלכותא וקטלה.
רשב"ם: הורמיז – שד הוא, כדאמרינן בסנהדרין: מפלגך לתתאי דהורמיז. אקופא דשורא – על שני החומה; והאי עבדא, להודיע צדקותיו של הקדוש ברוך הוא, שמרחם על בריותיו ואינו נותן רשות לאלו להזיק, וגם שלא לצאת בדרך יחידי. ורהט פרשא – לפי תמו. ולא יכיל לה – שהיה השד רץ ביותר. ומיהו, הפרש לא היה מתכון לכך. מסרגין – שהיה אכף וסרגא נתונין על הפרדות. אתרי גשרי דדונג – שם אותו נהר, והיו רחוקים זה מזה, והשד מדלג מפרדה זו לפרדה זו. תרתי כסי דחמרא – שניהם מלאים יין. והוה מורק – תרויהו ביחד, זה בתוך זה, בהדי דקא משור, ואין נשפך אפלו טפה אחת, ואף על פי שהיה אותו היום רוח סערה, שהיו עולים יורדי הים באניות עד לב השמים ויורדים עד תהומות מכח הרוח, ואף על פי כן לא נפלה טפה לארץ. יעלו שמים וגו' – פסוק הוא גבי יורדי הים בתהלים. שמעת בי מלכא וקטלה – מלכא דשידא, שאין דרכו של שד להראות לבני אדם, והרגוהו מפני שהיה מגלה סודם. ואית דאמרי: בי מלכא – קיסר, שהיה ירא שלא יטל מלכותו, שהיה אותו שד מאדם שבא על שדה, והיה דר בין האנשים.
לדידי חזי לי הורמיז – פרש רבנו שמואל: שד הוא. בר ליליתא – זה תלמיד חכם, שד יהודאין, וזה: 'בר ליליתא', כמובא במדרש (שוחר טוב תהלים יט): 'איך ידע משה בין יום ללילה כשהיה ברקיע? ומובא, כשלמד עמו תורה שבעל פה, ידע שהוא לילה', וזה בר ליליתא, שעקר הלמדן מתורה שבעל פה. והוה רהט אקופא דשורא – זה צדיק הדור, שתלמיד חכם, שד יהודאין, רודף את הצדיק הדור שנמשל לחומה, כמאמר חכמינו, זכרונו לברכה (בבא בתרא ז: ): 'תלמיד חכם אין צריך לנטירותא', עין שם. ורהט פרשא – פרש רבנו שמואל: 'לפי תמו'. פרשא – זה התנא, שחדש זאת התורה ופרשה אותה יפה והוציא לאור תעלומה, גם אותו רודף, אבל לפי תמו, כי תלמיד חכם, שד יהודי, אינו מכון לרדף את התנא, וזאת הרדיפה נעשה ממילא. כי רכב סוסיא מתתאי – כי הלמדן, על ידי שלומד תורת התנא, על ידי זה מחזיר נפשו של התנא לתוך גופו של התנא; החזרת נפש לגוף, כמו רכיבת הסוס, שהסוס טפלה לו (עיין זוהר פנחס רכ"ח: ).וזה מתתאי, כי התחתונים גורמים בלמודם להרכיב נפש התנא על סוסו, על גופו, כמו שכתוב: "שפתותיו דובבות" וכו'. אבל 'ולא יכיל לו' – שהתנא לא יכול לסבל נשיקתו, כי נבלה טובה הימנו, ונעתרות נשיקות שונא, והתנא בורח ממנו. ואם יקשה לך: איך הוא אינו מחזיר תורתו של התנא ללמדן למוטב, ואדרבא, שנתוסף לו גדלות ביותר, ואיך בא זה, שמתורה הקדושה של התנא יכול הלמדן להכשל. ותרץ על זה: זמנא חדא הוי מסרגין לה תרתי חיותא – כי לפעמים התנא נופל לאיזה שגיאה דקה מן הדקה, כדי שעל ידי זה ימשיך לעולם תרתי חיותא; כי יש שני מיני חיות: חיות רוחני – ארך ימים בימינה, וחיות גשמי – "בשמאלה עשר וכבוד"; והתנא מחמת דבקותו העצומה בחיות הרוחני, אינו מתיר את עצמו, חס ושלום, מכל וכל מחיות הרוחני, ומחמת שהוא נפל לבחינת הלמוד [שלא לשמה] בשביל חיות גשמי. קימין אתרי גשרי דדונג, ושור מהאי להאי – כמו אדם שעומד על גשר של שעוה ואינו יכול לעמד – קופץ על גשר השני; ומחמת שגם השני של שעוה, קופץ על הראשונה, קופץ מהאי להאי. כן התנא – עקר למודו תמיד לשמה, ומחמת שצריך להמשיך חיות גשמי לעולם, מפילין אותו ללמוד שלא לשמה, אזי נוטלין ממנו למוד בחינת לשמה, ושוור מלשמה לשלא לשמה; ומחמת קדשתו ופרישותו, שוור וקופץ משלא לשמה ללשמה, כי זאת הבחינה אצלו כמו גשר של דונג, שאין יכולים לעמד עליו. שוור לתוך לשמה, ומלשמה – מחמת הכרח לטובת העולם – שוור מהגשר הזאת, שהוא אצלו עכשו כמו גשר של דונג, ושוור מזה לזה ומזה לזה, ועל ידי זה יש בתורתו בחינת "ופשעים יכשלו בם". התקון לכל הנ"ל. ונקיט תרי כסא דחמרא בידה – כי יש שני בחינת יין, בחינת תורה שבעל פה, בחינת יין מלכות רב (אסתר א), ובחינת בינה לבא, שמחת הלב, "ויין ישמח לבב", גם הוא בחינת יין. ומורק מהאי להאי – שימשיך קו ירק מהאי, בבחינת "וירק את חניכיו" כנ"ל. וזה חבוק, שיקבל באהבה את הרדיפה וישמח ביסורין, על ידי זה השכינה, שהוא תורה שבעל פה, היא בבחינת חבוק, בבחינת "אני חבצלת", ירקה כחבצלת, שיהיה החבוק בשלמות. וזה: ולא נטפא מניהו לארעא; ואותו היום יעלו שמים ירדו תהומות הוה – הינו, שהשכינה ישבה בין תרין צדיקיא: צדיק עליון – זה בחינת "יעלו שמים"; "ירדו תהומות" – זה בחינת צדיק תחתון, זה בחינת נשיקין, בחינת "נטפות מור עבר" כנ"ל; ועל ידי מה נעשית בחינת נשיקין, בחינת "נטפות מור עבר"? על ידי החכמה כנ"ל. וזה: ושמע מלכותא וקטלה – הינו שישכיל וישמע את התורה שבעל פה, הנקרא מלכות פה, וישכיל מצרופיו היוצאים מתלמיד חכם, שד יהודי, ישמע וישכיל בשעה ששומע החרופין והגדופים היוצאים מפה תלמיד חכם שד יהודי, ישמע תורה שבעל פה, על ידי זה קטלה – כי עקר חיות של הקלפות והשדין אינם אלא מניצוצי השכינה, כל זמן שהיא אינה בשלמות ויש לה איזה חסרון, אזי יש להם חיות. כשמעלין אותה לבחינת חכמה, ששם עקר בנינה, וכשנבנית בשלמות – על ידי זה וקטלה לשד יהודי:
וזה פרוש: תהלה לדוד, תהלה – לשון ערבוב, כמו שכתוב (איוב ד): "ובמלאכיו ישים תהלה". דוד – זה בחינת תורה שבעל פה; הינו כשהתורה שבעל פה נופלת ונתערבב לצרופים אחרים כנ"ל. ארוממך אלקי המלך – התרוממות שלה על ידי אלקי, בחינת חסד אל כל היום (תהלים נ"ב). המלך – לבחינת בינה לבא, שהלב בנפש כמלך במלחמה (ספר יצירה פ"ו). ואברכה שמך – הינו אחר כך מעלה את התורה שבעל פה לבחינת חכמה כנ"ל, הנקרא ברוך על שם רבוי דברכאן, כי החכמה היא מקור הברכה (עיין זוהר תרומה קס"ב. האזינו רפ"ט. ובתיקון ע', ובבחיי פ' ויחי ופרשה בשלח):

 

מומלץ עבורך: